רציתי לצעוק 'תראו, אני ניצלתי' / נתנאל יחיאלי

שש אמהות החליפה רנה קווינט במהלך שנות השואה. המשפחה חששה שתשוב לאותן תקופות ולא הסכימה שתעבור היפנוזה, אבל מסמכים שמצאה חשפו בפניה את זהותה האבודה

צריך לנסוע. רינה קווינט (מימין) מקריאה קטע בטקס בפיוטרקוב, 2010

רינה קווינט נולדה בשנת 1935 בפיוטרקוב-טריבונלסקי שבפולין כפריידא ליכטנשטיין. היא עברה את אימי השואה ובמהלכה 'החליפה' שש אִמהות, שכמו במרוץ שליחים העבירו אותה מיד ליד על מנת שתשרוד. באחד ממסעותיה אף הולבשה כילד בשם אפרים ולמדה לדבר בלשון זכר. שנים רבות לא ידעה רינה כלל את עברה שלה. רק בגיל ארבעים ושש היא החלה לחפש את זהותה, חיפוש שבו היא ממשיכה עד היום.

אני נפגש עם רינה בביתה הירושלמי שטוף השמש שבשכונת עמק רפאים. אנחנו משוחחים באנגלית. רינה אומרת שהיא מרגישה כך הכי בנוח, אבל היא לא יודעת באיזו שפה דיברו איתה בילדותה – יידיש או פולנית.

"יש לי רק שני זיכרונות מלפני המלחמה", היא מספרת. "הראשון הוא ששני האחים שלי לוקחים אותי על מזחלת שלג עם הסיר של הצ'ולנט אל המאפייה. כנראה שזה היה ביום שישי כי היינו עם הסיר. אני זוכרת את השמות של האחים – דוד ויוסף, אך לא איך הם נראים".

תופעת סיר הצ'ולנט שרינה מתארת ידועה מאוד. לא היו אז פלטות לשבת, וכל משפחה הייתה מביאה את סיר החמין שלה אל התנור של האופה, שם היה הסיר מתחמם עד למחרת בבוקר. לפעמים הסירים של המשפחות התחלפו, ואז התקווה הייתה שהסיר המוחלף הגיע ממשפחה עשירה, שכן המצב הכלכלי השתקף לרוב בתכולת הסיר.

"הזיכרון השני שלי הוא הקיוסק שעמד ממול לבית שלנו. היינו קונים שם גלידה. כשביקרתי שם ב-1989 ראיתי שעדיין יש שם קיוסק".

קרא לי לרוץ

לפני כשנה, במהלך מסעה האחרון לפיוטרקוב, שמעה רינה סיפורים רבים מהמשתתפים האחרים במסע, שהיו מבוגרים ממנה, על החיים היהודיים לפני המלחמה. "המסע חיבר אותי בחזרה לקהילת פיוטרקוב, שהייתי בעצם מנותקת ממנה כל חיי. אהבתי לשמוע זיכרונות טובים מהעיר שסיפרו משתתפי המסע. זאת הייתה סגירת מעגל עבורי. הנה העיר קמה לתחייה, ולו לכמה ימים".

הגטו הראשון בפולין הוקם בפיוטרקוב ב-8.10.1939. הבית של משפחת ליכטנשטיין בכיכר צ'ראנייצ'גו 2 נכלל בתחומי הגטו המגודר. בחודש אוקטובר 1942 נלקחו כעשרים וארבעה אלף יהודי פיוטרקוב והסביבה, בארבעה משלוחים, למחנה ההשמדה טרבלינקה. במשלוח הרביעי נשלח גם רב העיר, הרב משה חיים לאו הי"ד, וכפי שהעיד הניצול היחידי ממשלוח זה, דוד לבקוביץ, הרב לאו נשא דרשה על קידוש ה' ואמר וידוי יחד עם בני הקהילה.

בעיר עצמה נותרו כאלפיים עובדים במפעלי זכוכית ועץ שנדרשו לצבא הגרמני. אביה של רינה, יצחק, עבד במפעל הזכוכית ובשל כך ניצלו חייו. עם ראשית האקציה הובלה רינה לבית הכנסת הגדול יחד עם אִמה ושני אחיה.

"הם הגיעו עם רובים, אלות ומקלות וציוו על כולם להגיע לכיכר טריבונלסקי – משם הובלנו כמו חיות לאורך הרחובות עד בית הכנסת הגדול. שם נדחפנו אל המקום הקדוש. הייתה שם מהומה גדולה, זעקות בכי וצרחות. הייתי בת חמש או שש, אולי אפילו צעירה יותר, וכמו כל ילד בגיל הזה כנראה אחזתי בידה של אמי והיא אחזה בידי. אני לא יודעת איך זה קרה, אבל אדם בצד השני של הדלת, שאולי היה דודי, קרא לי לרוץ לעברו והוא לקח אותי לאבי. כיצד החיילים הגרמנים אפשרו לזה לקרות זאת תעלומה. יותר נכון נס. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי את אמא שלי, את האחים שלי ואת כל האנשים שהיו בבית הכנסת ונשלחו לטרבלינקה".

רינה, שחופשה בידי אביה לבן שנשא את השם אפרים, עבדה עם אביה בבית החרושת לזכוכית. "התנאים הורעו כל הזמן. יום אחד הגרמנים החליטו על עוד גירוש, כותרנו שוב, והוטלנו לתוך קרונות הבקר המחניקים. אנשים ממפעלים אחרים היו איתנו יחד. בנקודה כלשהי הקרונות נעצרו. גופות של אנשים שמתו נזרקו החוצה ואנחנו היינו צריכים לקפוץ לשלג. השתמשנו בשלג אז כאוכל, כשתייה".

הלחישות הפכו לצעקות

האב הבין שלא יוכל להסתיר את זהותה כבן וכי לא יוכל להמשיך להחזיק אותה תחת חסותו. הוא חשש ממקלחות שיגלו את היותה ילדה ויגזרו את גורלה. הוא העביר אותה לאישה שהכיר מפיוטרקוב. רינה אינה זוכרת את שמה או את פניה, אך יודעת שהייתה מורה.

בשלב זה של הראיון רינה מוציאה פנקס בגודל בינוני, ובו באחד הדפים יש רשימה של ה'אמהות' שלה. היא מתחילה לקרוא מתוך הפנקס את רשימת האמהות, וכך כתוב בו: "א. אמי הביולוגית. ב. אבא שלי. ג. מורה".

השורה הבאה בפנקס מפתיעה: כתוב שם רק 'ד. ברגן-בלזן'. ללא שם, ללא פנים, ללא ידיעה מי האישה ומה זהותה. רק 'ברגן-בלזן', כמו היה השם של המחנה הנורא הזה גם הוא שם של אישה. היא אינה זוכרת את זהות האישה. כל שהיא יודעת לומר הוא שהיו בברגן-בלזן ביתנים, בצד אחד ביתן ילדים ובצד השני ביתן של אמהות וילדים. "אני זוכרת שהייתי בביתן של האמהות והילדים", היא מספרת רינה שוחררה באביב 1945 במחנה ברגן-בלזן.

מה את זוכרת מיום השחרור?

"בברגן-בלזן כולם היו חולים. אני הייתי חולה מאוד בשחפת ובטיפוס. יום אחד, כשכבר לא נותר בי כוח, ישבתי תחת עץ כשסביבי אנשים מתים, בטוחה שלא יהיה בי הכוח לקום שוב. פתאום קרה משהו מוזר. אנשים שלא יכלו ללכת אפילו בקצב של חילזון החלו לרוץ. אנשים שתמיד לחשו פתאום צעקו. התאריך היה 15 באפריל 1945. טנקים בריטיים וכוחות רגליים נכנסו למחנה. זה היה יום השחרור של ברגן-בלזן".

מברגן-בלזן הובאה רינה לגרמניה יחד עם עוד ילדים ניצולים, ומשם הועברו למחנה עקורים בשוודיה. השלב הזה הוא כנראה השלב היחיד שבו לרינה לא היה 'הורה מלווה'. בשוודיה היה ניסיון של זוג נוצרי לאמץ את רינה. הגבר אף הגיע לבקרה בבית החולים שבו הייתה מאושפזת: "באחד הימים הוא שאל אותי האם אני רוצה שהוא יהיה אבא שלי ועניתי שכן, אבל אנשים מהמחנה אמרו שאני יהודייה ושזה לא אפשרי. אם זה היה תלוי בי הייתי הולכת איתו".

אל המחנה הגיעו ניצולים נוספים, וביניהם אישה בשם אנה שאיבדה את בנה ובתה. היא אימצה את רינה, והעניקה לה את זהות הבת שנספתה.

מה את זוכרת מהאם המאמצת משוודיה?

"היא הייתה באמצע שנות הארבעים שלה ויש לי תמונה שלה. היו לה בן ובת שנספו, ואותי היא אימצה כבת שלה. אנה הביאה אותי לארצות הברית באונייה בחודש מארס 1946, אבל בחודש יולי היא נפטרה. חוויתי אובדן נוסף ואומצתי באופן זמני בידי אחיה. משפחת האח לא רצתה עוד ילדה והם העבירו אותי למשפחה ערירית מברוקלין, בשם גלוב. הוזמנתי אליהם לשבָּת ומאז לא עזבתי אותם. הם אימצו אותי והפכו להיות ההורים שלי, ומאוחר יותר סבא וסבתא לילדיי ולנכדיי".

לפני כמה שנים, במהלך חיפוש הזהות שלה, השיגה רינה אישור לפתיחת תיק האימוץ שלה בניו-יורק. על אף שהחוק בניו-יורק אוסר לפתוח תיקי אימוץ, היא ניצלה את קשריו המשפטיים של בעלה ופתחה את התיק. "את משפחת גלוב אני רואה כהוריי, ואת הוריי הביולוגיים איני זוכרת כלל. רוב חיי מגיל עשר הייתי איתם, נסיכה יהודית-אמריקנית. הפכתי לאמריקנית לגמרי וזאת זהותי עד היום".

מתי ומדוע עליתם לישראל?

"גדלתי בבית ציוני שנע על התפר שבין הקונסרבטיבי לאורתודוקסי. שלחנו את הילדים לבני-עקיבא, ואביו של בעלי, שהיה בוגר ישיבת סלובודקה הליטאית, אף היה המזכיר של הרבי מליובביץ'. הילדים עלו לכאן לפנינו, ואנחנו באנו לפני כמעט שלושים שנה. בעלי משמש היום ראש כולל גמלאים בבית כנסת 'חובבי ציון'".

להישאר יהודים

היחס אל העבר הטראומתי שונה אצל ניצולי שואה שונים. יש שאצלם העבר נגיש והם מספרים עליו ללא הרף, ויש שמעדיפים – במודע או שלא במודע – להדחיק. אצל רינה רוב הזיכרונות לא נגישים, ובמצב כזה היפנוזה היא כלי שבעזרתו ניתן להגיע לזיכרונות מודחקים. ק.צטניק תיאר בספרו 'הצופן' טיפולים היפנוטיים שקיבל אצל מומחה הולנדי שטיפל בניצולי שואה והוביל אותם למצבי תודעה גבוהים על מנת לנסות להביא לריפוי נפשם. רינה מספרת שגם היא רצתה זמן רב לעבור היפנוזה אך אנשים קרובים אמרו לה שהיא תיחשף לחוויות קשות שקשה להכיל אותן.

ולא רצית, למרות הכול?

"רציתי, אבל בעלי וילדיי פחדו עליי. בזיכרון שלי כנראה נמצאים דברים איומים, וברגע שאפתח את הדברים האלו לא אוכל לסגור אותם. היו לי חיים טובים ויש לי חיים טובים עד היום. בעלי ואני הצלחנו בחיים, יש לנו עשרים נכדים ונינים. בחרתי בסופו של דבר לא לעשות היפנוזה. אני בת שבעים וארבע ובעלי בן שמונים ואחת. יש לי ילדים שצריכים אותי כמו שאני, נורמלית. אני לא מבינה איך אני נורמלית היום, אבל אני ככה".

את חושבת מה היה עולה בגורלך לולא המשפחה מברוקלין שאימצה אותך?

"אני מהרהרת מי הייתי אם לא הייתי רינה גלוב-קווינט. אולי הייתי אישה שוודית-נוצרייה, אולי פולנייה. מפחיד אותי לחשוב מי הייתי יכולה להיות, אבל לעולם לא אוכל לענות על השאלה הזאת. אם אבא היה עובר את המלחמה אני בטוחה שהוא היה מחפש אותי. הוא לא חיפש אותי עד היום, אז כנראה שהוא לא שרד".

יש רגעים שאת חושבת על המשפחה הביולוגית שלך? אולי בזמן של לידה או חתונה?

"לא. לעתים קרובות אני שואלת את עצמי למה ניצלתי, ואז אני מסתכלת בבני המשפחה שלי, שרובם כבר נולדו בישראל, וזה נותן לי תשובה חלקית. חלקם נושאים את שמותיהם של הוריי הביולוגיים ושל אחיי. כשביקרתי בטרבלינקה, עם הקבוצה מפיוטרקוב, רציתי לצעוק לאמי ולאחיי: 'תראו, אני ניצלתי, ואני גרה בישראל ולמרות שאינני זוכרת איך אתם נראים. אני זוכרת את שמותיכם שנישאים על ידי ילדיי, נכדיי וניניי'. דברים שקרו לי בשואה לא קרו בגללי. לא קפצתי מהרכבת בעצמי ולא יזמתי פעילות. הכול קרה לי. הייתי מדי צעירה ותמימה".

רינה מתנדבת שנים רבות ביד-ושם, שם היא מספרת את סיפורה ומדריכה קבוצות שונות.

מה חשוב לך להעביר לקבוצות הללו?

"קודם כול את הסיפור האישי שלי כחלק מהניסיון להנציח את השואה. לקבוצות 'תגלית' יש לי מסר מיוחד וחשוב. הסיבה שזה קרה לי ולשישה מיליון יהודים אחרים היא כי היינו יהודים. וכשצעירים אמריקנים מתבוללים ונישאים בנישואי תערובת הם נותנים להיטלר את הניצחון שביקש. הוא רצה שהעם היהודי ייעלם, ואסור לנו לתת לו את הניצחון. לא מפריע לי אם האדם דתי או חילוני, או אם הוא גר בארץ או בחו"ל, אבל הוא צריך להישאר יהודי. נכדה שלי התקשרה וביקשה ממני אישור לא לנסוע לפולין כי היא לא יוצאת מארץ ישראל. אישרתי לה, אפילו שלדעתי צריך לנסוע. הנסיעה הופכת צעירים ישראלים להרבה יותר יהודים. מסר נוסף שהולך איתי הוא שצריך לחיות את החיים במלאות ובגמישות. אם אנשים צריכים אותי אני מתגמשת".

גיליתי בת כמה אני

לפני שלושים שנים ראתה רינה הזמנה לכנס של ניצולי שואה בירושלים. היא החליטה לנסוע עם משפחתה לירושלים ואז החלה לחפש אחר זהותה האמיתית. במהלך החיפוש נסעה לפולין כמה פעמים וכיום יש לה אוגדן שלם של תעודות, תמונות ומסמכים שמספר את סיפורה.

מה היה הרגע המרגש ביותר בתהליך חיפוש הזהות?

"כשמצאתי את תעודת הלידה שלי. זה היה דרמטי, כי זה מוכיח שנולדתי. הייתי בארכיון העיר וביקשתי את תעודת הלידה. הפקיד הפולני אמר לי להציג את הדרכון שלי, אך זה לא עזר. שום דבר בדרכון שלי לא קשור לפריידא ליכטנשטיין. לא השם, לא תאריך הלידה, לא מקום הלידה. שום דבר בדרכון אינו אני. ניסיתי להסביר לפקיד. הוא חיפש בשנת 1936 ולא מצא כלום, וגם לא בשנת 1937. ואז, בדצמבר 1935 מצאו את השם שלי. עד אז לא ידעתי בת כמה אני".

השיחה עם רינה נעה בין הזיכרון שלה לבין אוגדן המסמכים שהיא אוחזת ומחזיקה בצמוד אליה. המסמכים הם הזהות שלה, הם ההוכחה לסיפור חייה.

איך מתרגמים את הזהות שלך לידיעת היסטוריה רפואית-משפחתית, למשל?

"כשרופא שואל אותי על ההיסטוריה הרפואית של המשפחה אין לי אפשרות לענות לו. הוריי המאמצים לא תבעו עבורי פיצויים מגרמניה, אבל אחרי החתונה שלנו היינו צריכים כסף, ולקח לי שנה להוכיח שרנה קווינט היא אכן פריידא ליכטנשטיין, כי אין שום קשר בתעודות בין הדמויות הללו. התעודות מוכיחות לי שאני לא משקרת לעצמי. ב-1989, כשמצאתי את תעודת הלידה שלי, הייתי כבר סבתא, ורק אז הרגשתי שאני קיימת. הרי אולי כל מה שאני מספרת הוא סיפור דמיוני. מציאת התעודה היא הזהות שלי. עכשיו אף אחד לא יכול לומר לי איך את יודעת. הנה, יש לי הקלסר הזה. זה אובייקטיבי.

"אחרי שהאמא המאמצת שלי, לאה גלוב ז"ל, נפטרה בגיל מאה – אישה שעבור ילדיי ונכדיי הייתה ממש סבתא – נכדתי אודליה אמרה לי: 'כשסבתא תגיע לשמים היא תפגוש שם ודאי את הורייך האמיתיים, יצחק ושרה ליכנטנשטיין, והם יודו לה כל כך על כל השנים האלו שבהן היא וסבא גידלו אותך והיו שם בשבילך'".

פורסמה ב-30 בינואר 2011, ב-גיליון ויחי תשע"א - 697 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: