הרמב"ם רואה בכוח המדמה הקשור במיניות חלק מה'חומר' של האדם, אולם בהקשרים אחרים הוא מבין שזהו מפתח לנבואה

ב'מורה הנבוכים' (מהדורת הרב י' קאפח, חלק ב, פרק יב) קובע הרמב"ם נחרצות כי "הדמיון… הוא יצר הרע באמת". בניגוד לכוח השכלי, הדמיון במובנו היצרי-שלילי שאותו מגנה הרמב"ם מתקשר בתודעותינו במונח הפופולרי הידוע בעגה הפסיכולוגיסטית העכשווית כ"פנטזיה". ואכן, הרמב"ם קושר "דמיון" זה לחזיונותיו ולהזיותיו של האדם על תענוגות בשרים: "וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים… נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית" (א, ב).

אולם, בקטע מאוחר יותר (ב, לו) קובע הרמב"ם כי "אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה'… באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה ואחר כך על הכוח המדמה וזוהי רום מעלות האדם… ומצב זה הוא תכלית שלמות הכוח המדמה… הוא סיבת החזיונות הצודקות והוא עצמו סיבת הנבואה".

על פני הדברים עולה מכך, כפי שנטען להלן, כי לפי הרמב"ם כדי להגיע לנבואה יש להפוך את אותם החזיונות (הפנטזיות?) השליליים ל"חזיונות צודקות". אך תהליך זה אינו פשוט כלל כאשר בוחנים אותו מהפן הפסיכולוגי.

שכל ללא דמיון

תוך כדי סיווג הדמיון היצרי כגופני ("והכוח הזה המדמה כוח גופני הוא", שם, ע' רמ"ח), טוען הרמב"ם כי "שלמות הכוח ההגיוני על ידי הלימוד ושלמות הכוח המדמה מעיקר היצירה… בביטול המחשבה בכל התענוגות הגופניות וסילוק התשוקה" (שם).

הרמב"ם מבדיל בין הכוח השכלי (הצורה) והכוח הגופני (חומר) תוך פרשנות ייחודית לפרשת היחסים בין הנחש לבין אדם וחווה. לדעת הרמב"ם "הנחש לא ניגש לאדם כלל… אלא היה חיזורו וגישתו לחווה… והוא אמרם משבא נחש על חווה הטיל בה זוהמה" (שם, ע' רל"ז).

כך נשאר האדם כוח שכלי (צורה) בשעה שחווה מייצגת את הכוח הדמיוני כפי שטוען יעקב לוינגר: "הנחש הוא הכוח המדמה הגורר את האדם להשתעבד ליצריו" ('הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק', ע' 88). ובלשונו של הפרשן יהודה אבן שמואל: "שאין לכוח המדמה שלטון ישר על השכל שאותו מסמל האדם. השפעת הנחש אינה על הצורה האנושית כי אם על החומר… הרוצה בנעים ובמועיל, נפש זו מסומלת כאן על ידי חווה עליה משפיע הכוח המדמה בה מתעוררות על ידו התאוות… וסוף דבר גם את השכל ממית כוח הדמיון… השכל חדל להיות פעיל והוא נעשה עבד נרצע לדמיון והאדם יורד בזה לדרגת בעלי החיים".

בנקודה זו יש לעצור ולשאול שתי שאלות:

א) מה משמעות קביעתו של הרמב"ם כי "מחשבתו במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק כל זה שייך לצורתו, אבל אכילתו ושתייתו ותשמישו וחשקו… שייך לחומרו"? (שם, ע' רפ"ו). שאלה זו מחריפה אף יותר לאור התייחסותו של הרמב"ם ל"הרהורי עברה" (אשר בשפתנו כוללות את אותן הפנטזיות הדמיוניות-מיניות) כ"נספחות לצורה".

יותר מזה: על פי מתכונת ייחוס המיניות ל"חומרו", לפעילות החפה ממחשבה, יוצא שהאדם יכול לקיים יחסי אישות עם אשת איש ולומר להגנתו שהוא פעל מכוח "חומרו", כלומר באופן מכני (בלי מחשבה), כמו שמקובל היום במשפטי עבירות מיניות ופשעים אחרים – כאשר בשם הפסיכיאטריה ניתן להגן על מעשי אונס בנימוק שבשעת מעשה האדם לא היה במצב של מודעות,  שפעל מתוך "דחף בלתי נשלט", או שהיה במצב של "שיגעון זמני".

לפי המודל המייחס את עצם ביצוע העבירה לתחום החומרני-גופני החף ממחשבה, אין גם משמעות לאותה הבחנה בין זדון לשגגה, שעליה נשברו קולמוסים משפטיים בשאלת דרכי הוכחת הכוונה הזדונית (הקרויה בעגה המשפטית "מנס-ראה") בביצוע פשעים של אלה שנתקפו בבולמוס.

ב) אם לכוח המדמה יש השפעה שלילית, מדוע חוזר הרמב"ם (בפרק ל"ו) לייחס לכוח המדמה "כוח שלמות הנחוץ לנבואה"? מדוע הרמב"ם אינו מסתפק בכוח השכלי כתכונה מספקת כדי להגיע לנבואה?

הרהורי עבירה

מבחינה פסיכולוגית, דמיון, הרהורים וחשק מהווים יחידה אחת השייכת לתחום הרוחני-חשיבתי ולא ל"חומרו" או לגופניותו של האדם בלבד, כפי שטוען הרמב"ם (שם, עמ' רפ"ו). עיון ילמד שגם הרמב"ם יסכים לקביעה זו.

על פני הדברים אפשר אמנם להבדיל בין מחשבתו "במה שראוי לקחת ומה שראוי להרחיק", אשר לפי הרמב"ם שייכת "לצורתו" (שם, עמ' רפ"ו), לבין עצם פעולות האכילה, השתייה, התשמיש והחשק שאותן משייך הרמב"ם ל"חומרו" (שם). ברם, הדיוק במלה "וחשקו" מערער הבחנה זו, כי מבחינה פסיכו-ביולוגית פעולת החשק מופעלת על ידי הדמיון – כי האדם אינו רפלקטיבי כמו החיה. האדם זקוק לדמיון (פנטזיה) כדי לקיים יחסי מין.

חיזוק לקביעה כי פעילות מינית תלויה במחשבה ובדמיון מוצאים אנו בדוגמאות שהמציא הרמב"ם עצמו כדי להבדיל בין הרהורי עבירה לביצועה של העבירה עצמה. לאחר שקובע הרמב"ם כי "אלישע עליו השלום נקרא קדוש מפני שחדל לחשוב בכך (במין, מ"ר) עד שלא היה רואה קרי" (ע' רפ"ח), אין מנוס מלהסביר גם את קביעתו כי "יעקב עליו השלום שלא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן" (שם) רק במונחי חשיבה על מין, חשיבה ממנה נמנע יעקב.

אם את העבירה המינית הכרוכה בקרי במהלך השינה מייחס הרמב"ם לדוגמת אלישע "שחדל לחשוב בכך" במשך היום, אזי בכוח הקל וחומר אין אפשרות להסביר פעילות מינית במצב ערני כחוויה החפה מכל חשיבה ודמיון, אשר בגינה הרמב"ם מצדיק "לספח אותה לחומר" (שם).

והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם עצמו. כדי לנמק מדוע "הרהורי עבירה קשין מעבירה" טוען הרמב"ם "שהאדם אם עשה עבירה הרי עשה את העבירה מחמת מקרים הנספחים לחומרו… אבל המחשבה (הרהורים) הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו" (שם).

בעניין זה אין מחלוקת בין מקורות חז"ל לבין הניתוח הפסיכולוגי. ספרות חז"ל משופעת באמרות המתמודדות עם המחשבות והדמיון (הפנטזיה) הכרוכים בפעילות המינית. במסכת נדרים (כב ע"ב) נאמר למשל "אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחרת", ולפי פירוש הר"ן במקום משמע הדברים: "בשעה שנזקק עם אשתו לא ייתן עיניו באשה אחרת" (ראו גם ברמב"ם עצמו במשנה תורה, הל' איסורי ביאה פכ"א הי"ב ובשו"ע סימן ר"מ סעיף ז).

כך סבורה גם הפסיכולוגיה: הזכר האנושי אינו יכול לקיים יחסי מין ללא הפעלת המחשבה הדמיונית. על סמך מחקרים וניסיון קליני קובע הפסיכולוג היהודי אמריקני המנוח ברני זילברגלד כי "אין שאלה ביחס להשפעה של מודל הפנטזיה על המין". לדבריו, התפקוד המיני והחינוך המיני קשורים בספרות ארוטית ובמקורות אחרים המשפיעים על הדמיון, ומצד שני, אין כמו חרדה ולחץ להשגת מטרה מינית כדי לייצר בעיות בתפקוד המיני. השורה התחתונה היא שהתפקוד המיני והכוח המדמה אינם חומריים-טכניים אלא "שייכים לצורתו" ודמיונו של הגבר.

יש צורך באקסטזה

על סמך הנאמר עד כה ניתן ליישב את תשובתנו לתמיהה השנייה – בדבר נחיצות הכוח המדמה לנבואה – רק באופן הבא. נתחיל בהנחה שהרמב"ם קובע שהנבואה תושג רק באמצעות "שלמות הכוח המדמה" כאשר הוא נשלט על ידי "השכל הפועל", מכיוון שלדעתו רק בהתחברם לכוח אחד הוא אכן מייצר את "החזיונות הצודקות" המהווים את "סיבת הנבואה" (שם, חלק ב, לו).

אך כיצד יוצר המיזוג בין השכל לכוח המדמה "שלמות" המגלמת את "סיבת הנבואה"?

אדרבה, יעלו ויבואו חכמי מתודת הניתוח הטקסטואלי (ראו למשל מ' הלברטל בספרו "הרמב"ם", ירושלים 2009, עמ' 273), ויסבירו לשם מה נזקק הרמב"ם השכלתני להסביר את אפשרות הנבואה כשילוב הכרחי בין הכוח השכלי לכוח המדמה – שאותו גינה כיצר הרע שטני הנובע מפיתויו של הנחש, יצר שהוא המקור "לתאוותיו הדמיוניות ולתענוגות חושיו הגופניים" של האדם (מו"נ א, ב)?

קריאה מדוקדקת של דברי הרמב"ם במקום אחר תגלה כי לדעתו ללא שיתוף השיגעון האקסטטי, שמטבע הדברים כולל גם התפרצות מינית, הסיכוי להגיע לנבואה רק בכוח השכל קלוש ביותר. "אי אפשר לאלה בעלי הכוחות הדמיוניות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כוחו ויוציא פעולתו לאור והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ ויזעק זעקות משונות ויעזוב מחשבות ויביט לארץ […] ויספר מה שעתיד להיות" (ספר המצוות, לא תעשה, לא).

באמצעות שילוב זה בין הכוח השכלי לכוח המדמה היוצרים יחד את אפשרות הנבואה, ניתן להבין עתה את התייחסותו של הרמב"ם למקומו של הנחש בסיפור הבראשיתי, שאותו הוא מתאר ככוח המדמה שפיתה את חווה. המילה נחש מהווה גם ביטוי לפעילות הניחוש והנבואה. כפי שאומר הפרשן אבן שמואל: "הנחש הוא אותו הכוח אשר בו ינחשו המנחשים וכוח זה אינו אלא הדמיון" (עמ' 84).

בהתאם לכך ניתן להבין גם טוב יותר את כעסו של יוסף כאשר הוא סונט באחיו לאחר שהגביע נמצא באמתחתו של בנימין. "ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני" (בראשית מ"ד, טו). יוסף כאילו אומר: אני שעמדתי בפיתוי "הנחשי" של אשת פוטיפר, יש לי כוח ניחוש ונבואה, וכך אני יודע כי הרעב יימשך עוד כך וכך שנים, ומוטב שתישמעו לי.

בסיכומו של דבר, הרמב"ם כסגפן, שאף דחה את גיל הנישואין מפאת יחסו השלילי למיניות כפי שטוען משה הלברטל (ע' 38), התייחס כנראה לכוח המדמה ולמיניות כאל תכונה גופנית גרידא. אולם, בגין יושרו האמוציו-אינטלקטואלי, הרמב"ם, שהיה גם רופא, הבין גם הבין שלשם השגת הנבואה המהווה את הדרגה הגבוהה ביותר בשלמות הרוחנית, אדם זקוק לדמיון ולאקסטזה המחדדת את יכולות הקליטה.

פרופ' מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ט, סוציולוג וקרימינולוג, הוא מייסד מרכז רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית