להיות תרבותי – להחרים את וגנר / מרדכי מרמורשטיין

ההתלבטות אם לנגן את וגנר כשעדיין חיים בישראל ניצולי שואה נשענת על הנחות יסוד מוטעות ועל נאורות של שקר. וגנר הוא ביטוי של התרבות הגרמנית, התרבות שהצמיחה את המפלצת הנאצית, ונישאר בלעדיו לנצח

וגנר. התרבות שהצמיחה את המפלצת הנאצית

קבוצת אנשים, שהיעדרו של המלחין הגרמני וגנר מסל התרבות המוסיקלית הישראלית מדיר זה זמן רב שינה מעיניהם וסבלנותם פקעה, הקימה לאחרונה את "עמותת וגנר בישראל", עמותה שמטרתה לפעול להסרת החרם על יצירות וגנר בישראל.

הקמת העמותה עוררה כצפוי גל של תהודה תקשורתית ותגובות בעד ונגד. מתוך שלל הדיבורים והראיונות עולה כי קיימת תמימות דעים בקרב שוחרי התרבות בישראל כי יצירתו המוסיקלית של וגנר היא מנכסי צאן הברזל של התרבות האנושית, ומכאן המסקנה ההגיונית המתבקשת כי אין לראות את התרבות הישראלית בלעדיה וכי כל עוד לא יישמעו צליליה הערבים של יצירתו של גאון המוסיקה הגרמני בישראל לא תהיה התרבות הישראלית שלמה.

הוויכוח היחיד המתנהל בין שוחרי התרבות הוא מהו העיתוי הנכון לעשות זאת. המקִלים, בעלי הלב שבהם, סבורים שאל לנו לפגוע בניצולי השואה, שרגישותם להשמעת וגנר היא מן המפורסמות, ולפיכך יש להתאפק מספר שנים – עד להליכתו מן העולם של אחרון ניצולי השואה. ומכיוון שמאז השואה חלפו כשבעים שנה, למותר להגיד בקול רם מהי תוחלת החיים שנותרה לניצולי השואה, ומכאן שההתאפקות אינה כה קשה.

המחמירים, שהתרבות בוערת בעצמותיהם ואין בכוחם לעמוד באיפוק שנגזר עליהם, דורשים: "ינוגן וגנר כאן ועכשיו!". הללו סבורים שעם כל הכבוד לרגישותם של ניצולי השואה, אין היא ניתנת להשוואה עם החסך התרבותי. למעשה הם דוחים מכול וכול את טענת ניצולי השואה כי תרומתו של  וגנר ליצירת האידיאולוגיה הנאצית יש בה כדי להצדיק את הרחקתו של וגנר מתחומי התרבות העברית. לדידם יש להפריד הפרדה מוחלטת בין וגנר האיש, שכל הסרכות שתולים בו נכונות, לבין יצירתו הגאונית המחייבת את הכנסתה המיידית לכותל המזרח של התרבות הישראלית.

ניצולי השואה המאזינים בהשתאות לקולות בקרב הזה בין קבוצות שוחרי התרבות תוהים למי משתי הקבוצות לתת את קולם. לבעלי הלב המתחשבים ברגישותם – ולפיכך מייחלים למותם… – או לחסרי הלב, שרגישות ניצולי השואה מצויה מחוץ לטווח שיקוליהם.

אני מודע היטב לסיכונים הכרוכים באמירת מילות הכפירה הבאות בקדושתה המוחלטת של התרבות, ואף על פי כן החלטתי לשים נפשי בכפי ולהסתכן בהוצאתי המבישה אל מחוץ לתחום של קהל הנאורים, מקום שבו אני שרוי עד לרגע זה, והכנסתי אחר כבוד למקום הראוי לי בקהילת החשוכים.

איש אינו מטיל ספק בהיותה של גרמניה ערשה, לבִה ופסגתה של התרבות האנושית. בגן התרבות הגרמני צמחו במאות האחרונות גדולי המוסיקאים, המשוררים והפילוסופים. התרבות הזו שבה התהדרה האנושות, ובה ראתה בגאווה את מותר האדם מן הבהמה, התגלתה במחצית הראשונה של המאה העשרים כקליפה דקיקה שבדקיקות המכסה על מפלצת אנושית אפלה, שמעולם לא הצליחה לגעת בה. ברגע של מבחן קרעה המפלצת את התרבות מעליה בהינף יד וזו הייתה כלא הייתה.

יתר על כן: בשעה שהמפלצת הנאצית ועמי אירופה, מי בפועל ומי בעמידה על הדם, עסקו בהשמדת העם היהודי, הם נשמרו היטב לבל יפגע עיסוקם היומי בעידונם התרבותי, ולא חדלו לקרוא משירי המשוררים ולהאזין ליצירותיהם של גדולי המוסיקה הגרמנים.

מאוד השתוקקתי להעניק ל"תרבות" יחס של "כבדהו", ואולם סבתותיי הגדולות, סביי וסבתותיי, דודיי ודודותיי ומאות בני משפחתי שנספו בשואה הותירו לי ירושה קשה, שאינני יכול ואיני רוצה להימלט ממנה, והיא דורשת: "חשדהו". ואני עומד ותוהה, כיצד ניתן להעניק כבוד לתרבות שבניה התפשטו ממנה כהרף עין, נותרו עירום ועריה, מפורקים מכל ערכיה, נותנים דרור ליצרים האפלים ביותר של המין האנושי, מלקקים את תחתית שפלותה.

ה"תרבות" איננה אלא שכבת הקצפת המצפה את עוגת מכלול ערכי האנושות. היא איננה בעלת ערך בפני עצמה. אין לה קיום משל עצמה. היא יונקת את ערכה מהעוגה שעליה היא נשענת, ובחסרונה של זו האחרונה, שלא לומר בעבשותה, אחת דינה להסתלק מן העולם.

תפיסת העולם התרבותי "הנאור" כי יש להפריד בין האמן לבין פרי גאון רוחו בטעות יסודה. אין כל ספק שרוחו של האמן, בכל תחום אמנותי, חייבת למצוא את מקומה בין דפיה של יצירתו, בין אם מורגשת היא באופן מיידי, ובין אם תצא לאוויר העולם מאוחר יותר, ביום מן הימים, במפץ ענק כפי שאכן קרה באירופה לפני שבעים שנה. יצירתו של וגנר יכולה אפוא להימחק מעולם התרבות הישראלי לנצח. החסך התרבותי בנשמתו של האדם הישראלי יושלם ממקורות אחרים, וזו אף תהא נשכרת בסופו של דבר כתוצאה מהיעדר הזיהום הווגנרי מחיינו.

דניאל בירנבאום, גאון מוסיקלי בפני עצמו ו"אושיית תרבות", התחייב לפני מספר שנים שלא לנגן במופע בירושלים את יצירת וגנר, והפר את הבטחתו במצח נחושה מתוך תפיסת עולם המקדשת את החופש האמנותי ומעלה את ערכו לדרגה הגבוהה מכל ערך אחר. התרבות שאני נמנה עם שוחריה, מעבר לעובדה שהיא מתנגדת להשמעת יצירות וגנר בישראל מן הטעמים שהוזכרו למעלה, חולקת על תפיסה זו וסבורה שיש ערכים קדושים יותר.

התחשבות ברגישות אנושית היא מערכי היסוד של התרבות האנושית, ובמכלול חלקי ערך זה תופסת את המקום הגבוה ביותר ההתחשבות ברגישותם ובסבלם של ניצולי השואה. דניאל בירנבאום, שקול מחיאות הכפיים באולמות ברלין המעטירה ערב לאוזניו האטומות לקול נהי עמו, איננו בן תרבות!

ואולם הסוגיה התרבותית האמיתית המונחת לפתחנו היא כיצד יכול עם הרואה עצמו כבן תרבות לשכוח ולהשכיח את השואה, להפוך את השואה לעניינם הפרטי של ניצולי השואה ולהסתפק בדיון הכמעט אקדמי: באיזו מידה יש להתחשב ברגשותיהם.

השאלה הצריכה להדיר שינה מעינינו היא כיצד מסוגל עם ששישה מיליון מבניו נטבחו לפני שישים וחמש שנים על ידי העם הגרמני להתגעגע ליצירות וגנר, האיש שתרם את תרומתו לגיבוש האידיאולוגיה הנאצית.

כיצד יכול עם, שישים וחמש שנים אחרי הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות, שביצעו בו בני העם הגרמני, כשריח המוות במשרפות אושוויץ עדיין צולף בנחירינו, כשקול זעקות יקירינו עדיין מהדהד באוזנינו, כשמעיין הדמעות של הורינו מפכה יותר ויותר ככל שחולפות השנים, לראות את החשבון עם העם הגרמני כסגור, לעבור לסדר היום העכשווי ולהשאיר את השואה כזיכרון היסטורי הולך ומתעמעם שמוקדשת לו דקת דומייה אחת לשנה.

כיצד יכולה עיר בישראל לכרות ברית ערים תאומות עם העיר דכאו, שבה שכן אחד מהנוראים שבמחנות ההשמדה? כיצד יכולים המוני תיירי ישראל לנהור אל ברלין על מנת לשזוף את שכיות החמדה שלה ולספוג את אווירתה "התרבותית"? כיצד מסוגלים מעצבי התרבות הישראלים, סופרים, קולנוענים ואנשי תיאטרון, לעלות לרגל לגרמניה כדי לזכות בהכרתם של מרכזי התרבות הגרמניים?

טיעונים מטיעונים שונים מועלים על ידי אלה ששישים וחמש שנים אחרי קריסתה הטוטאלית של התרבות הגרמנית שבים להתרפס בפניה ולהצביע עליה כלִבה של התרבות במאה העשרים ואחת. החל מההפרדה בין היוצר ליצירתו, דרך ההפרדה בין הדור החדש בגרמניה לדור הרוצחים הנאצים, וכלה בטענה כי עיסוק אובססיבי בעבר והשקעת אנרגיות בזיכרון אך פוגעים באפשרות לבנות עולם טוב יותר באמצעות עיסוק אינטנסיבי ביצירה תרבותית.

מופרכותם של הטיעונים הללו זועקת לשמים, ואין בהם אלא ניסיון לחפות על רצון ללגום בכל פה מהחיים היפים "כאן ועכשיו". דור הרוצחים והעומדים על הדם בגרמניה עדיין בחיים. הדור השני שנולד להורים נאצים/אוהדים/עומדים על הדם אינו יכול שלא לשאת את הערכים שספג בבית הוריו, איננו יכול להתכחש להוריו, אינו יכול להתכחש לסביו ולסבתותיו. כל מפגש בין יהודי לבין גרמני הוא מפגש בין בנם או נכדם של נרצחים לבין בנם או נכדם של רוצחים. האומנם יש שמץ של תרבות במפגש הזה?

האומנם ערכן התרבותי של יצירות וגנר עולה על ערכו התרבותי של זיכרון אבותינו הנרצחים?

יצירתו של וגנר איננה מבטאת את האמת התרבותית הגרמנית. רוחו של האיש וגנר היא היא התרבות הגרמנית. ואנחנו שהרגשנו את נחת זרועה איננו מאזינים ליצירות וגנר לא כי אנו צריכים להתחשב בניצולי השואה אלא כי פשוט איננו מסוגלים לכך. כי זיכרון השואה עומד במוקד תרבותנו. הגרמנים אפילו יכבדו אותנו על כך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בטבת תשע"א, 17.12.2010

פורסמה ב-30 בינואר 2011, ב-גיליון ויחי תשע"א - 697 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. דברים כדרבנות.

    בתחילה, כשקראתי את הוידוי שלך על יציאתך ממחנה הנאורים למחנה החשוכים, רציתי לחתום עליו. אני אישית נהנה לשמוע את וגנר, לקרוא את היידגר ולהתפעל מהתרבות הגרמנית, למרות שכמה אחים למחצה של אבי נהרגו בשואה, הי"ד.

    לדעתי, לפני קריאת המאמר הנהדר שלך, אכן אין קשר בין המוסיקה והפילוסופיה לבין השפל שאליו הגיע העם הזה בשואה. אנשים כמוך אני נוהג לתייג כרגישים במיוחד, אך לא כמי שאחלוק עמהם דעה אחת.

    ובכל זאת, קריאת דבריך גרמה לי להרהור שני. אתה טוען טענה קשה: ההבחנה בין מוסיקה וציור לבין מעשיהם בשואה היא מלאכותית. מדובר ב"תרבות", ותרבות אמורה לייצג את השמנת שבחלב, הדובדבן שבעוגה. ואם החלב כה מסריח היה, איך נוכל להנות מהשמנת? לכך נוספים עוד כמה טיעונים לא מבוטלים: הרגישות לניצולי השואה, חלקו של וגנר באידאולוגיה הנאצית עצמה, ועוד.

    ובכל זאת אני חושב שאמשיך לשמוע את וגנר וגם לקרוא את היידגר. מי שנשא את תרבותה של גרמניה ההיסטורית, היקים שברחביה, אמורים יותר ממני להיות בקונפליקט. אך סבא וסבתא שלי, ממזרח אירופה, לא הכירו לא את וגנר ולא את היידגר. הנאצים הם אצלם תת-אדם בלי שום תרבות ובלי שום סתירה לתרבות. וכשאני שומע את וגנר אינני שומע את האיש וגנר אלא את היצירות – אני לא עד כדי כך מוזיקליסט בשביל לשמוע את האיש שמאחורי היצירה, וכשאני קורא את היידגר אינני נתקל בשום ביטוי אנטישמי (וטוענים שאכן אין כאלו בספריו).

    אך אני עדיין מסכים איתך בנוגע לגועל שבהקמת "עמותת וגנר בישראל", כמו גם בנהייה לברלין. אם היצירות של וגנר נאות – אפשר לשמוע אותן, אך לא צריך לעשות עסק מהנצחת יוצרן בישראל; אם יש משהו טוב בברלין, אפשר לייבא אותו לכל מקום, ולא צריך להתרפס ל"מקום ברלין".

  2. הכתבה שלך היא בושה בערך כמו הדעות שלך. איך אפשר איך אפשר? עובדה שאפשר. תמשיך להחרים ותמשיך בחיים הקטנים והמוגנים שלך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: