עמלק, בין מלכות ומקדש – כי תצא

בפרשת ראה נאם משה באוזנינו על אודות בניין המקדש, בפרשת שופטים נצטווינו להעמיד עלינו מלך, ובסופה של פרשתנו (כ"ה י"ט) מצֻווים אנו על מחיית עמלק, לאמור: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אויְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נותֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם – לֹא תִּשְׁכָּח". ציווי זה ממשיך את אשר נאמר לנו כבר בספר שמות, לאחר שגברנו על עמלק ברפידים, בֶּאֱמור ה' אל משה: "כְּתוב זֹאת זיכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם", ובֶּאֱמור משה באוזנינו: "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדּור דּור" (י"ז י"ד-ט"ז).

ראשית, שמים אנו אל לִבנו שגם במחיית עמלק – ממש כפי שראינו במצוות המלך ובבניין המקדש – מתקיים כפל הבחינות האוגד יחד שמים וארץ, את הקב"ה וישראל עִמו. כי הנה דְבר הכתוב האחד: "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" – אני ה' – וכתוב שני אומר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" – אתה, ישראל – וכמובן אין כל סתירה בין השניים, שהרי הוא הנותן בנו כוח ובמצוותו אנו עושים, ידֵנו ידו, ונצחוננו כבודו.

כבר מכאן, מכפל הבחינות הזה, נרמזים אנו ששלוש מצוות 'עיליות' אלה קשורות זו לזו ונשזרות כצַמָה, אשר בהתקיים כל רכיביה מתעלים אנו אל רום שלמות קומת ישראל בעולמו של הקב"ה. אך גם מבלעדי הרמז הזה, ברור ששלוש מצוות ממלכתיות לפנינו: המלך אשר תפקידו להביא את העם אל המנוחה מאויביו – ולשמור על מנוחה זו שתתמיד – ולאחריו שתי המצוות הנסמכות על-גביה של אותה מנוחה ומתאפשרות מכוחה. במחיית עמלק אמור הדבר במפורש – "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אויְבֶיךָ מִסָּבִיב … תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" – ובבניין המקדש אמור הדבר במשתמע, מכוח סמיכות הכתובים בפרשת ראה: "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אויְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם – שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" וגו' (י"ב י'-י"א).

מכאן מתברר בעליל שעמלק איננו 'עוד אויב', יריב טריטוריאלי התופס את הארץ מפנינו, או מונע מאיתנו אינטרס לאומי כלשהו; עמלק הוא "האויב האחרון" אשר לקרב עמו ניגשים אנו דווקא לאחר שכבר גברנו על כל 'אויב רגיל' כזה או אחר – בארץ פנימה, או על גבולותיה סביב – וכאשר מבחינת מצבנו הגיאופוליטי כבר באנו אל המנוחה. יכולנו אפוא להתפרקד ולומר 'שלום עליך נפשי', אך דווקא בנקודה זו תובע מאיתנו הקב"ה את מה שמִמַעַל ומעֵבר למנוחה הסטטית: את אחריותנו לחיי העולם, לתיקונו-כולו במלכות שַדַי.

ובמפעלנו הכביר הזה נדרשים אנו 'לסור מרע ולעשות טוב', בחיוב פעולה ובביעור השלילה. שומה עלינו לבנות מקדש בראש הר אשר אליו – אלינו – ינהרו כל גויים, כאל מגדלור או בְּאֵר-המקור, ומכאן לנפשם אור ומים, בדבר ה' מירושלים; אך מפעל-החיוב הזה קום-יקום ויתמיד רק אם כבר קודם-לכן נדא, לַהֲגות ולסלק מן הדרך את הגורם המתנגד ומפריע לתיקון הכללי, את יסוד הרִשעה העולמית הניצב כשטן מול נצח ישראל וייעודו.

ושכזה הוא עמלק – אויב אולטימטיבי, היפך דמות ישראל ממש כתמונת הראי – יודעים אנו כבר מראש ומקדם.

ראשית יש להזכיר את קרבת המשפחה – ודומה שזרע אברהם ויצחק המעורב בדמו נותן בו כוח מיוחד, ללפות את ישראל מקרוב ולזהות את נקודות תורפָּתנו. כי ה'תכשיט' הזה הוא נכדו של עֵשָׂו, בן תמנע פילגש אליפז. לבניו 'החוקיים' של עֵשָׂו עדיין נותר פתח תקווה: "לֹא תְתַעֵב אֲדומִי כִּי אָחִיךָ הוּא … בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבוא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג ח'-ט'); מה-שאין-כן עמלק, הדחוי פעמיים: אחת בהידחות עֵשָׂו מפני יעקב, ושנייה בהיותו יליד-חוץ, בן פילגש.

אך לא זה העיקר. את 'מעמדו' קנה לו עמלק לא בשל ייחוסו אלא בשל התנהגותו. כבר עמדנו על כך שאין הוא אויב כשאר אויבים אשר יפגוש עם במהלך חייו. מפגשנו עם עמלק – מפגש מלחמה ראשון היה לנו, כאשר זה עתה יצאנו מבית עבדים. וייחוד יש לה, לָרִאשוניוּת, באשר מגלמת היא את כל שיבוא בעקבותיה: כל הגויים העתידים ללחום בנו, כדוגמת הראשון הם עושים, ומבחינה 'איכותית' – כבר עשה הוא עבורם את כל העבודה. אפילו בלעם הבחין בכך וקרָאו "רֵאשִׁית גּוֹיִים עֲמָלֵק" (במדבר כ"ד כ'), בהתייצבו מול "קודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתו, – [ועל-כן] כָּל אוכְלָיו יֶאְשָׁמוּ" (ירמיהו ב' ג'), ובמילותיו של בלעם: "וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אובֵד".

וגם בזה עוד לא נֶאמר העיקר. עמלק תקף אותנו באותו פרק זמן קריטי בו כבר יצאנו ממצרים אך עוד לא נגלה עלינו אֱ-לֹהים בדברו, וטרם קיבלנו תורה. דומים היינו אז לפעוט המשרך צעדיו אך בקושי, בתנאֵי המדבר, בעוד הר האֱ-לֹהים אשר בו יינתן לנו כל 'המטען החינוכי' לדורות – עדיין רחוק, כמו מעֵבר לָאופק. ובמצב זה שעצמותינו עדיין רכות, באין בנו כל חוסן נפשי – "וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים" (כ"ה י"ח) – בא עלינו עמלק. אילו צלחה אז תוכניתו בידו – מה היה נותר מאיתנו? הרי ממפלותינו הקשות ביותר קמנו לבסוף רק בכוח דבר אֱ-לֹהים, שזרוע היה בנפשנו ונבט מחדש, אך אילו נפלנו במפלה בלי תורה, עלול היה פרק 'ישראל' בדברי הימים להסתכם בכך ששבט נוודים 'צעיר' אחד הוכה במדבר בידי שבט אחר – ותיק ואלים ממנו – ונפוץ לכל רוח…

מן השורש הזה צומחת אפוא איבת-העולם שלנו לעמלק, אשר איים להצמית באחת את כל עתידנו וייעודנו על פני האדמה. לכן גם הוציאו חז"ל את עמלק מגדרו הביולוגי-גרידא, וזיהו אותו כַּשׂאור שבעיסת הגויים, כמוקד הרִשעה העולמית המרימה את ראשה בכל דור מחדש להכיש את ישראל ולהטיל את ארסה בנפשנו. כה מהותית היא חובתנו להילחם בָּרִשעה הזאת – שאם לא נחסל אנו אותה, תחסל היא אותנו – עד שהקב"ה בכבודו, כביכול, לא דיו בכך שמשתף הוא את עצמו בחובה זו עִמנו, כאמור, אלא תולה הוא בדבר הזה את עצם שלמות גילויו, כדבר חז"ל בפי רש"י לאחר תום הקרב. אז, כַּעֲלות השבועה: "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדּור דּור" (שמות י"ז י"ד-ט"ז), מתפרש עומקם של דברים: "ידו של הקב"ה הורמה להישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו 'כֵּס', ולא נֶאמר 'כסא', ואף השם נחלק לחציו [רק שתי אותיות מארבע]? – נשבע הקב"ה שאין שמו שלם, ואין כסאו שלם, עד שיימחה שמו של עמלק כולו, וכשיימחה שמו – [רק אז] יהיה השם שלם והכסא שלם".

ומפסוק זה למדו חז"ל גם את סדרן של שלוש המצוות הממלכתיות הבונות את דמות העם בארצו, כדברי רבי יהודה (ב'ספרֵי' דברים ס"ז י'): "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, לבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרע עמלק. איני יודע איזה [מהן] יקדום! … תלמוד לומר: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק', [כסדר הדברים בפסוק]: משיֵשֵב המלך על כסא ה' – אַת [= אתה, ישראל] מכרית זרע עמלק. ומנין שכסא ה' זה המלך? שנֶאמר (בדבה"י א' כ"ט כ"ג): ' וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ'".

הווה אומר כי המלחמה בעמלק נדרשת ממלכות ישראל – ודווקא מן המלכות הראויה, העשויה כַּתורה – אשר זיקתה לה' כה מוחלטת, עד שיושב המלך על כסא ה'. מסתבר שזו היתה תקוותו של שמואל כאשר פקד על שאול: "אותִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ … וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה'. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלותוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה, לֵךְ וְהִכִּיתָ אֶת עֲמָלֵק … וְלֹא תַחְמול עָלָיו – וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעולֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל-א' ט"ו א'-ג'). ואולם, כזכור, שאול הכזיב. הוא הפר ופרם את גזירת הטוטליות של מחיית עמלק. הוא יָרֵא את העם ושמע בקולם – ולא בקול דבר ה' – ועל כן נכזבה מלכותו. הנה כך חזר והזכיר לו שמואל כשכבר נלקח לעֵילוֹם, בהיגלות רוחו אל שאול בעין-דור טרם יום קרב ועַרבּו, כמעט-רגע לפני שתבוא-בו חַרבּו: "וַיִּקְרַע ה' אֶת הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד. כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק – עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" (כ"ח י"ז-י"ח).

כי חוק הוא בדברי ימי ישראל, שרק החתירה אל עתיד הייעוד – העמידה במבחן 'המצווה הבאה' הנדרשת – היא הקובעת במעין 'השלכה לאחור' את מעמדו של הדור ומלכו: אם שלמה תהא נאמנותו לצו ה' למחות את עמלק – תהיה גם שלמה מלכותו. ואם לאו, יתברר שאולי זכה הוא לשבת על 'כֵּס יָ-יה', אך עדיין לא היה הכסא שלם ולא נמשכה מלכותו.

ואמנם, מילא דָוִד אחר שאול – בהכותו את גדוד עמלק ששרף את צקלג – אך גם מחרבו נמלטו ארבע מאות רוכבי גמלים, ועוד בימי חזקיהו מצינו שהיכו בני שמעון את שארית הפליטה לעמלק; (שמואל-א' ל' י"ז ודבה"י א' ד' מ"ג). ומכאן ראָיה שסִדרן של שלוש המצוות דנן – סדר ההתחלות הוא: אם נאמנת היא המלכות בדבר ה', וניגשת ברצינות למחיית עמלק, הרי כבר רשאית היא לגשת גם לבניין המקדש. שהרי כל ימי ישראל על הארץ – לְנֶצַח חיי גוי קדוש – יהא עלינו להמשיך ולשכלל את מצוות היסוד, השלוש, וללחום בנחישות בנחש-עמלק ולְשוּפֶנוּ ראש, לבל יארוב לנו שוב ברפידים, ואַרסו לַעֲנָה וָרוש.

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. כתבתם יפה על התיקון הכללי
    והנה לכם קישור לאמירת תיקון הכללי
    נ.ב החבר'ה שם צדיקים אמיתיים גרים באומן ומתפללים מול ציון רבינו חינם
    תנסו http://www.תיקוןהכללי.co.il/תיקון-הכללי-לקריאה

  1. פינגבק: הרהורים על מלחמת החמס נגד עמלק | ארץ העברים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: