עבודה, אמונה, אהבה – לפרשת עקב

נפתח בגנות, כדי שנהא עולים ומתעלים ממנה אל השבח.

שלוש פעמים בפרשתנו מזכיר משה לישראל את הצירוף 'קשה-עורף': אחת, כאשר הוא מודיענו כי "לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נותֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, כִּי עַם קְשֵׁה עורֶף אָתָּה" (ט' ו'); פעם שניה בסמוך לכך – תוך פירוט 'קשיות העורף' הראשונה – בהבאת דבר ה' מיד לאחר חטא העגל: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עורֶף הוּא" (ט' י"ג); ופעם שלישית, גם תביעה גם חזון: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (י' ט"ז).

ונראה לומר כי שני עניינים נכרכים יחד בצירוף הזה.

האחד הוא בַּחטא ובַמעל, בהפניית עורף לקב"ה, תחת היחס הראוי – בהדדיות האהבה והגילוי – המצויין כ"פנים בפנים". הנה זהו דבר ה' בפי ירמיהו: "אומְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ, כִּי פָנוּ אֵלַי עורֶף וְלֹא פָנִים" (ב' כ"ז). והעניין השני הוא משל לנמשל: השור החורש בשדה נושא את קורת העול על עורפו – (זו הקרויה 'מוט' או 'מוטה' במקרא ו'ניר' בלשון חכמים) – והמחרשה רתומה ברצועות אל הקורה הזאת. אך קודם שיצא האיכר לחרוש בשורו, עליו לאלפו היטב כדי שיתרגל למלאכה ולא יהא סורר. אם עלה בידו ללמדו, הרי כביכול הוא 'ריכך את עורפו' של השור המוכן להסכין עם עולו ותפקידו, ומכאן ואילך הוא ישא ויסבול. ואם לאו – אם ניסה האיכר שוב ושוב ולא עלה בידו, כי שור פרא שורו ולא יסכון לחרוש תלם – הריהו מתיאש הימנו, ופוסק כי 'קשה עורף' הוא השור הלזה…

נמצאנו אומרים כי הביטוי מתייחס אל העבודה אשר מחוייבים אנו לעבוד את ה' – בבחינת "יָדַע שׁוֹר קונֵהוּ" – עבודה של התמסרות ומסירות לשאת בָּעול, לעשות את אשר נדרש מאיתנו, במשמעת קפדנית, ותהא עבודתנו קשה ומפרכת כל כמה שתהא.

מובן מאליו שעבודה כזאת אינה יכולה למצות את שלמות היחס האמור להתקיים בינינו לבין האֵ-ל אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ולכן, לא ייפלא הדבר שכאשר מצווה אותנו משה לעבוד את ה', הריהו אוגד יחד עם החיוב הזה (והחיובים הקרובים לו, כ'יראה' ו'שמירה'), את הצד המשלים של האהבה, ההילוך בדרכי ה' והדבקות בו. הנה שלושה היגדים מפרשתנו: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שׁואֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אותוֹ, וְלַעֲבוד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (י' י"ב); "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא, אותוֹ תַעֲבוד וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (י' כ'); "וְהָיָה אִם שָׁמועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְווֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם – וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ" וגו' (י"א י"ג-י"ד).

אך בטרם נבוא אל האהבה – המאפיינת את היחס המלא, הבשל והבוגר, אשר ביננו לבינו-יתברך – עוד עלינו להבין טוב יותר את היחס הנרקם בינינו לבין הקב"ה בהיותו אבינו, ובהיותנו אנו "נער ישראל" בבית אבא. כאן מתקיים יחס מורכב – "אם כבנים אם כעבדים" – אשר שזורות בו יחדיו משמעת-המצוות וציות העבודה אשר דורש האב מבנו, יחד עם האמונה, או האמון השלם והבלתי-מעורער, אשר אמור הבן לפתח כלפי אביו.

גם על טיבה ושורשה של האמונה למֵדים אנו מדברי משה. חבל שעלינו ללמוד זאת דווקא מן התוכֵחה, אבל טבעם של דברים שניכרים הם מהפכם.

בפרשתנו, כאשר מזכיר משה לעם את סירובם לעלות ולרשת את הארץ עקב דיבת המרגלים, אומר הוא להם: "וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקולוֹ" (ט' כ"ג). בפרשת דברים שחזר משה את דבריו ביתר הרחבה, כלהלן: "וָאומַר אֲלֵיכֶם: לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם! ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהולֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם … וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם … וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם. הַהולֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנותְכֶם" … (א' כ"ט-ל"ג).

ותיאור יחסו של הקב"ה אל העם כיחסו של אב לבנו הקטן, מזכיר את אשר אמר משה על עצמו ביחס לעם, בהקשר אחר: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאומֵן אֶת הַיּונֵק" (במדבר י"א י"ב). ניתן אפוא להציע את ההבנה, ששורשה של האמונה הוא ביחס הדבקות הנטוע בילד כלפי אמו, בסוף ימי ינקותו ובהיותו כבר גמול מחלב, עתיק מִשָדָיים. בתקופה זו אומנת האם את בנה: לפרקים נושאת היא אותו בחֵיקה ולפרקים מאמנת אותו לילך אִתה בעצמו; ואילו הוא כרוך אחריה, סמוך וסומך עליה עד-בלי-די, מהלך בכל דרכיה ודָבֵק בה, או: מאמין בה – וכך הוא גומל לה באמונת אומן, במעין היזון-חוזר, על כל הטוב אשר גמָלַתוּ.

ובכן, אם משה מתנער מאבהותו, הרי לא-כן הקב"ה… הוא אב לנו, "אֵ-ל אמונה", ועל כן זועם משה על הרעה אשר גומלים אנו לו תחת טובתו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא … הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?? הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ! הוּא עָשְׂךָ וַיְכונְנֶךָ" (ל"ב ד'-ו').

האמונה הזאת היא המביאה את האדם ללכת בדרכי ה' – למלא אחריו ולדבוק בו – מתוך הכרה, ואף מתוך הכרת-טוב, גם במצבים קשים בהם לא נִראֶה בבירור הטוּב האֱ-להִי. דווקא בתוך החושך, בהילוך בערפל, נתבע גילוי האמונה – "וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" – במילוי ההכרה שטובתו של הקב"ה גדולה מהשגתנו הרגעית, ומיכולתנו המוגבלת לפענח את נסיבות השעה והמקום. כך יובן שבחם של כלב ויהושע, בניגוד לעשרת חבריהם ולכל העדה. אלה פנו עורף לה' ולארצו, "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד ד'), ואלה קראו לאמונת נאמנים: "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרודוּ" (י"ד ט'). על הראשונים נגזר: "אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעולִים מִמִּצְרַיִם … אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי" – מילים נרדפות לְ"אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם" – ואילו האחרונים הוצאו מן הכלל הזה: "בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפונֶּה הַקְּניזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'" (במדבר ל"ב י"א-י"ב), לאמור: האמינו בו.

כך עלינו להבין אפוא את קריאתו של משה אלינו שנהיה מהלכים בכל דרכי ה', ובייחוד בולט הדבר בַּמדבר, שעה שעלינו ללכת אחריו אל ארץ יְעודה, לחצות ארץ לא זרועה, ולנדוד "בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו ב' ו'). דרך אמונה היא זו, ומביאה היא לידי אהבה. כי אם מהלכים אנו אחריו, הרי מתהלך הוא בתוכנו, לאמור: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו י"א-י"ב). כאן, במשכן ובמקדש, מתגלה ההדדיות במילואה והדבֵקות בפסגתה, וכאן מעורים שני הכרובים זה בזה "כחיבת זכר ונקבה" (מסכת יומא נ"ד א'). כאן מבשילה אפוא אהבת הכלולות אשר החלה ללבלב כבר בלכתנו אחריו במדבר (כדבר ירמיהו בראש פרק ב'), ומעתה היא תשכון בינותינו לַנצח, "כל הימים", כדבר משה בפרשתנו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקּותָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים" (י"א א').

כידוע, זקוקה היא האהבה לטיפוח מתמיד, ואין אהבת הכלולות מתקיימת בלא ש'יפרנסוה' השניים, שיהיו מיטיבים תמיד איש לרעותו ואשה לאישהּ – מעניקים ונושאים חן זה לזו, זו לזה. ובחיינו כל הימים בארץ אשר נותן ה' לנו לרִשתה, הרי אות מָסוּר בידינו על פריחת האהבה. כי ארצנו, אין היא כארץ מצרים השותה בקביעות מן היאור. ארצנו הריהי "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעות, לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (י"א י"א), וכל "נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנות וּתְהומות [ה]יוצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (ח' ז), אינם מתמלאים אלא ממטר השמים. על-כן דורש ה' תמיד את ארצו ועמו, ועיניו בה ובנו מראשית השנה עד אחריתה, ועל-כן מחוייבים אנו לעשות לפניו אך טוב בארץ הטובה, כדי שנהא ראויים לברכת השמים. הנה זהו אפוא האות להתגשמות האהבה, (או חלילה, לַהיפך מזה):

"וְהָיָה אִם שָׁמועַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְווֹתַי … לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ … הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" – ואף איוּם הגלות כבר תלוי וניצב לנגדנו כחרב (י"א י"ג-י"ז).

הווה אומר כי גשמי השמים המפרים את הארץ אות הם על חִיוּת האהבה בין ה' לבינינו, כדברי חז"ל על ברכת הודיית הגשמים הנאמרת "מִשיֵצֵא חתן לקראת כלה" (תענית ו' ב'), וכשֶׂגֶב נבואתו של הושע (בסוף פרק ב') אודות לקיחתנו לה' ב'אירושֵׂי עולם', בחיבור שמים וארץ ויבולה, ואנו כזרועים בגבולה, לאמור: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאום ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל [= ישראל הזרועים בארצם]. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְריחַמְתִּי אֶת לֹא רוחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר: אֱ-לֹהָי".  אמן, כה יתן ויוסיף אֱ-לֹהֵינו, אֵ-ל חָי.

 

 

 

 

פורסם ב-28 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: