מתוך האש – לפרשת ואתחנן

בתיאור מעמד הר סיני בספר שמות נֶאמר, קודם עשרת הדברים, כי היה ההר "עָשַׁן כּוּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ" (י"ט י"ח); לאחר הדברים נֶאמר כי היו כל העם "רואִים אֶת הַקּוֹלות וְאֶת הַלַּפִּידים וְאֵת קוֹל הַשּׁופָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (כ' י"ד); ובסיום המעמד נֶאמר כי היה מראה כבוד ה' "כְּאֵשׁ אוכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ד י"ז).

ולעומת שלושת האיזכורים הללו שם, הנה כאן – כאשר משחזר משה את אשר היה – גדוש המעמד בהדגשת האש, שלוש-עשרה פעם מפרק ד' פסוק י"א עד סוף פרק ה', אשר בשמונה מהן נֶאמר כי שמענו את דבר ה' "מתוך האש". מַטבֵּעַ זה הינו צירוף ייחודי לספר דברים, ועוד פעמיים הוא יוזכר להלן (ט' י', י' ד') כאשר ישוב משה לתיאור מעמד הר סיני.

אין זאת, אלא שעניינה של האש הזאת הינו מהותי ביותר לאבי הנביאים, ואולי – אם נזכה כאן ליקרַב אל האש – נוכל להבין טוב יותר גם את המעמד המכונן בו ניצבנו בתחתית ההר, וגם יסוד מִסוד הנבואה – זו שנתעלה בה משה וזו שקיבלו תלמידיו.

נפתח בַּכתוב המתאר את הפלא אשר נֶאמר כבר בשמות, שהיינו אז "רואִים אֶת הַקּוֹלות". כאן חוזר משה ומדגיש כי דיבר ה' אלינו "מִתּוֹךְ הָאֵשׁ – קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁומְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רואִים, זוּלָתִי קוֹל" (ד' י"ב) – ומשמע אפוא שאת הקול אמנם רואים היינו בממש. והיאך יתבאר הפלא הזה? הנה, זהו הכתוב הממלא את אשר שמענו בשמות: שם נֶאמר לנו כי "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (כ' י"ח), וכאן מתפרט ונפרש לפנינו סדר שמיעה וראיה: "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ [ה'] אֶת קולוֹ לְיַסְּרֶךָּ, וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (ד' ל"ו).

הווה אומר כי הקול העליון – לפני שהוא מתפרט ומובן כדיבור – יורד ובא מן השמים. כאן, למטה בארץ, פוגש הוא בָּאֵש הנראֵית, ורק אז – מתוך האש – יכול העם לשמוע דברים, חיתוכי הברות ומילים – לשון בני אדם – ולהבינם בחדרי נפשו. אם משלבים אנו יחד, כפי שמשלבים הכתובים, את שמיעת "קול-דברים" "מן השמים" ו"מתוך האש", עם ראיית מראֶה האש בעיני בשר, הרי עלינו לפרש כי היתה אֵש-סינַי מעין 'מיתרי קול' לַקול הבוקע ויורד מִשָמַים. הוא הניע אותה והיא נשמעה לו והשמיעה אותו. בתנועותיה הנראות – בנסיקתה אל-על, בפיתוליה, בדעיכתה והתאוששותה – היא קלטה אל חוּבָּה את הקול והגיבה לגליו; ואז, מתוכה, בלשונותיה השלוחות, היא כמו תרגמה אותו לדברים נשמעים: בפיצוחי נקישות, בְּנַהֲמָה רותעת ומתגברת בגבורה, בפִכפוך כצלילֵי מי נהר או כגריסת הסלעים בראשו של ההר.

וכאן נזכרים אנו כי מתחילתה היתה נבואת משה בשמיעת דבר ה' מתוך האש דווקא, ואף במקום הזה ממש – בחורב – כאשר נראָה אליו מלאך ה' בלַבַּת אש, ומתוכה נשמע לו הדיבור: "אָנֹכי" (שמות ג' א'-ו'). ואת אשר הָראה אז משה ושמע, כיחיד הנשלח אל הכלל, מכליל עתה הקב"ה במעמד הגוי כולו: את קול רוח שמיו נופח הוא ביקוד אֵש-דָתו, ללַבּותו – ועל הכל מנצח עבדו, נאמן ביתו.

ואולם, לא הכל כמשה. מיד לאחר עשרת הדברים מתוארת רתיעתו של העם, כמושך את ידו הסולדת מן האש. ב'שמות' מקצר הכתוב, אך כאן מתבאר הדבר בבהירות. שם נֶאמר כי כאשר ראו העם את הקולות ואת הלפידים, הם נעו, נרתעו לאחור, עמדו מרחוק ואמרו אל משה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (כ' י"ד ט"ו). וכאן מורחב דבר ישראל אל משה: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת כְּבודוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ, וְאֶת קולוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ … וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדולָה הַזֹּאת, אִם יוסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמועַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ" – ומתוך כך מגיעים הם לאותה בקשה, שמשה הוא אשר ישמע וישמיע (ה' כ'-כ"ג).

פוחדים הם אפוא מן האש, שמא יהיו נידונים בה… כי מצד אחד, רק מתוכה נשמעים הדברים – ומְחַיים הם כמים חיים – אך מאידך גיסא, ככל שעוברים מן הכללים לַפרטים, מיטשטש החיתוך ואי-אתה מבחין בין מים ושָמַים… ולִכשמַטֶה אתה להתקרב על-מנת לחדד שמיעתךָ – מיד מכה בךָ גל חוּמָהּ של האש, מחניק רֵיאָתךָ וחורך את בשרךָ, ובעודךָ נדחף לברוח עולה המחשבה, שבאמת אינךָ ראוי למחיצתה של להבה… – "קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע", מזדעקים הזקנים אל משה, לאמור: קרַב אתה אל האש! עמוד אתה במבחן הכור המצרף הזה וצא אלינו חזרה – כי אנו, אין אנו עוצרים כוח אצל להט הבעֵירה…

אין הכתוב מפרש אימתי חלה הרתיעה. הפסוקים שהבאנו לעיל – גם 'שמות' גם 'דברים' – אחרי עשרת הדברים הם אמורים, אך הנה מפרש זאת משה גם בפסוקים המקדימים לַדברים (ה' ד'-ה'): "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ – [בתחילה, אך מיד אחר-כך]: – אָנֹכִי עומֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה', כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר" [אף בתחום המותר].

נראה אפוא שבדיוק לכך מכַוונים חז"ל באומרם כי שתי הדיברות הראשונות – "'אנכי [ה' אֱ-לֹהיךָ]' ו'לא יהיה לךָ [אלהים אחרים על פָּנַי]' – מפי הגבורה שמענום" ('מכות' כ"ד א'); וכי שתיהן, "'אנכי' ו'לא יהיה לךָ', בדיבור אחד נֶאמרו" (ילקוט שמעוני לירמיהו, רס"ו), שירדו אל האש כאחת ונשמעו מתוכה כשתיים. את היסוד הזה – את הכלל הגדול לחיוב אמונת-היחוד, "אָנֹכי", ולשלילת כל תחליף, "לא יהיה" – אכן עמדנו ושמענו מתוך האש ובאוֹרהּ; ואולם, כאשר נמשכת ההתגלות ומתפרטת, כבר לא יכול היה העם לעמוד במחיצת האש, כאמור, ואז הוא נרתע לאחוריו – אל החושך (ה' י"ט) – ונזקק לתיווך נבואתו של משה. [כראָיה לַדבר, העמידנו הרמב"ן על כך ששתים ראשונות ניתנות בדיבור ישיר, ("אָנֹכי ה' אֱ-לֹהיךָ"), ואילו מן הדִבֵּר השלישי ואילך נעלמת הפנייה של פנים-בפנים ומשה מתייחס לה' כנסתר – "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" – וראה גם תוספת-דברים בפירושו לשמות כ' ו'].

ומשה, כך טבעו. אין הוא נרתע מן האש אלא נמשך לקראתה, "סר לראות", בא וניגש אל הקודש, כי קרבת אֱ-לֹהים היא כל טעם חייו. אף כאשר יורד הוא מעִם ה' ובידיו הלוחות השנִיים, קוראים אנו בשמות ל"ד כי "לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" – שהרי בא הוא באש השכינה ונִכוָה בה, ונצרב האור בעור פניו. הוא לא חש בַּדבר, הֶעָנָו, אך בני ישראל שרָתעו מן האש "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", חששו אף ממראה המִכוָה, עד שקרא אליהם כי ישובו אליו לישיבה (כ"ט-ל"ב).

ומכאן יתד להבנת דבר הנבואה.

כי ייפעתה של האש בַּיקום בהיותה פרי המפגש בין חומר לרוח. בטבע מוכנע החומר, מאוכָּל, בעלותו השמיימה באש; אך ישנו פלא סנֶה, ישנם בחירי בני אדם, אשר יכול שיקויים בהם – בקָרבָתָם אל-על – כי הִנֵּה "הַסְּנֶה בּועֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אוּכָּל" (שמות ג' ב'). והיאך יותן איש בָּאֵש ולא ייספה בה? היאך יהא הוא מ"כל אשר יבוא בָאש" הבא ונטהר בתוכה? התשובה לכך פשוטה במישור השכלי, ונשגבת עד שמי-רום כאשר היא נתבעת על-ידי הנביא מעצמו. התשובה היא כי לא ייאכל באש מי אשר הוא ממינהּ; או במילים אחרות: איש אשר אִשו הפנימית יוקדת כנגד זו החיצונית – אש ה' הסובבת אותו בסערה – הוא זה שייצָרֵף בה ולא יישרף, כי בו תַכֵּרנָה האִשים אשה את אחותה, וזו את זו תסמוכנה, אחת תְאומָתָה.

באישיותו של משה קמה ההתאמה הזאת במילואה, (או כמעט כך, אם נראה כנזק קל את קרינת עור פניו). "פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"ב ח'), כי כפי שנפח אֱ-לֹהים את רוחו בָּאדם, ממש כך – בנשיקה – הוא נתן באִשו את הדִבֵּר במשה, מן החוץ אל הפְּנים; (כי אם-לא-כן, אם רק בסוד-שיח עסקינן, היה מתבקש הדיבור פה לָאוזן).

וכך – אם-גם ברמה מופחתת – מתקיים הדבר בתלמידיו של משה. ניתן להבין את דרשת חז"ל (בשמות רבה כ"ח) כי "מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור, קיבלו מהר סיני", שמִן האש הגדולה, אשר נשמע דבר ה' מתוכה, נטלו הם איש-איש לשון אש, אל קרבם הביאוה ואותה הם נושאים, מביאים ונִבְּאים, בכל דור ומָדור בו נדרש דבר ה' לעמו.

אכן, לא יהא הדבר על מי מנוחות, ולא בדרך ישר, כאשר היה משה מַנבּיעַ את דבר אֱ-לֹהים במדבר. בַּנביאים העומדים אחריו, יש אשר תאיים האש הפנימית לכלות את האיש מתוכו, ואת נבואתו הוא יישא כאנוס על פי הדיבור, כירמיהו אשר דימה לברוח – "וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ" – אך הרי אין עצה נגד דעת העליונה, "וְהָיָה בְלִבִּי [דבר ה'] כְּאֵשׁ בּועֶרֶת, עָצוּר בְּעַצְמותָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל" (כ' ט').

ועודנו מאז רְתועים לאחור, ורק מרחוק מְפַכֶּה לנו אור, קורא מן החושך לחזור – לעלות עד פסגת הר המור, ומאש נהמת אריאל שוב לשמוע קול תור, המוסיף והולך מתוך אֵש-סינַי שנזכור, שנִמסור, לדור דור.

פורסם ב-28 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: