מלך ישראל – מארץ ושמים יחדיו – לפרשת שופטים

לאחר שבפרשה הקודמת חיבר אותנו משה אל לב ההוויה הלאומית – אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן [שם את] שְׁמוֹ" (ט"ז ו') – הריהו מוסיף ובונה כאן לפנינו את 'השולחן הערוך' של ממלכת ישראל, הניצב על ארבע רגליו: תורה, נבואה, כהונה ומלכות.

התורה, היוצאת מבית הדין הגדול היושב אצל העזרה – אשר אליו יעלה כל שואל: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר … וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשּׁופֵט … וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא"; (ט"ז י"ח-כ', י"ז ח'-י"ג). הנבואה, הממשיכה כפֶלֶג מן המַבּועַ של נבואת משה, כדבריו: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמונִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן"; (י"ח י"ד-כ"ב). הכהונה והלוויה, המסורה לבני שבט הלוי, "כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמוד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה', הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים"; (י"ח א'-ח'). והמלכות – כַּמצֻוֶה עלינו – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ … לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"; (י"ז י"ד-כ').

תקצר כאן היריעה מלדון במכלול 'השולחן הערוך' הלזה, ונקרב נא את מבטנו רק אל מלך ישראל, אשר כתרו עוד גנוז תחת סלע אחד בעיר-דָוִד, ועוד טרם נגע בו מכושו של ארכיאולוג…

בַּעֲמוֹד משה מול שומעיו – בבַארוֹ את התורה הזאת באוזנינו –  יש אשר יגיש לנו את מצוות ה' על דרך היפוך-הדברים לעומת כל הגויים, כאומר: ראו את דרכם ועלילותם של אלה – ועשו את ההיפך הגמור. כך ניתן לנו צו דרישת המקדש, האחד-ויחיד, לעומת ריבוי אתרי פולחן העבודה-הזרה וחובת ניתוצם ואיבוד שֵם עובדיהם מן הארץ (בתחילת פרק י"ב); כך מובטחת קימת הנביא הראוי לעומת מעונניהם וקוסמים של "הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם" (י"ח י"ד-ט"ו) – וכך גם בענייננו. אמנם, במצוַת המלך אמור הניגוד לעומת 'כל הגויים' באופן 'מוסוֶה' משהו, ורבים פירשו את הכתוב כהיגד ניטרלי – ואף כנבואת-התורה על העתיד להיות בימי שמואל – אך לאחר בקשת מחילת-כבודם, לא כך היא דרכנו בפרשה הזאת.

לעניות דעתי, מקופלות לפנינו – בין פסוק י"ד לפסוק ט"ו – מילות קריאה שאינן כתובות, אך קריאתן נשמעת כאן כקול בְּרָמָה, כלהלן:

"כִּי תָבוא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נותֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. [לא ולא! – חלילה לך מִלומר כך! – כי מלך ישראל ו'ככל הגויים' הינם תרתי דסתרי ולעולם לא ידורו במדור אחד; אלא, הנה דווקא כך היא המצווה הראויה]: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ", [ומלך שכזה כולו קודש, היפך טיבם ואופיים של מלכי הגויים אשר אי אתה רשאי לתת עליך – לא מהם ולא כדוגמתם].

בדרך זו הלך רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים', בכותבו כי שני גדרים במלכות: האחד כסדר מלכי הגויים אשר מן ה' יסור לבם, והשני הוא "לכבוד ולתפארת ישראל"; וכך מתפרש הכתוב: "'וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם' וגו', וזה גדר הראשון שזכרנו – [הגדר המגונה] – וגמר אומר: 'שׂוֹם תָּשִׂים' וגו'; פירוש: לא יקום הדבר הרע הזה, אלא המשימות שתשים הוא על זה הדרך: 'אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ'".

ומכאן – כאשר מצֻווים אנו להעמיד מלך בתכונתו הראויה – מתבלט כפל פניה של המצווה הזאת. מצד אחד "שׂוֹם תָּשִׂים", לאמור: חובת מינוי המוטלת עלינו, 'מלמטה', ומצד שני: "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ", לאמור: נבחר הוא 'מלמעלה' ואנו כביכול רק זוכים ומקבלים. ושלמות הדברים – ממש כבניין המקדש – מצטרפת דווקא משזירתן וגדילתן של שתי הבחינות הללו יחדיו: ארץ ושמים, 'מעלה' ו'מטה', עם וא-להיו, הנותנים את כוחם זה בזה.

והתיומֶת הזאת של כפל-הפנים – מינוי עִם בחירה, תנאים ואזהרות עִם נצח מלכות לדורות – ממשיכה ומתגלה בהרצאת הדברים.

ראשית, סייג המינוי בָּאיסור: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" השב ומחזק את שלילת "כְּכָל הַגּוֹיִם". אחר-כך מופיעה מילה קטנה אך רבת משמעות – "רק" –המציבה שרשרת תנאים, אשר הפרתם 'תגליש' את המלך במדרון החלקלק, שוב אל המַדמֵנָה של "כְּכָל הַגּוֹיִם". כי כך יש לקרוא את הכתובים: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְ[רק] לֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס … וְ[רק] לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ [מא-להיו בכל הפַּחים הַיקושים הללו], וְ[גם] כֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד".

ולאחר כל השלילה – 'סור מרע, עשה טוב' – הנה בא ועולה החיוב: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר … וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו [אשר בחר בו, ולמען תתמיד הבחירה ולא תפוג, כי יקפיד המלך] לִשְׁמור אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחוקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂותָם". והפסוק החותם את הפרשה (כ') שב ומצמיד את שתי הבחינות כזוג, בנשימה אחת: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו [אשר מינוהו עליהם, שיהא הוא אח להם והם לו, כראשון בין שווים] – וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול – [כפוף לה' הבוחר בו, לו ולחוקת-תורתו] – לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ [מכוחן של שתי הבחינות הללו], הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

וכאן כמאֵלֶיהָ עולה השאלה, היאך היא ההכרעה הראויה כאשר ההרמוניה מופרת, ושתי הבחינות מתנגשות זו בזו. איזו תידחה מפני אחותה? האם קודם-כל חייב המלך בנאמנת לָעם – לאלה אשר מינוהו – או שכפיפותו לא-לֹהֵי ישראל אשר בחר בו מכריעה וגוברת על היסוד 'הדמוקרטי'?

והתשובה מתבררת ומאירה, כאשר בוחנים אנו את דחייתו של שאול מפני דָוִד.

מלכתחילה הומלך שאול עקב הבקשה השלולה – "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם" (שמואל-א' ח' ה') – ואין פלא אפוא שיסוד הבחירה האֱ-לֹהית ניצב שם כצֵל. ובדיעבד, בשוב שאול מֵהכות את עמלק (בפרק ט"ו) – בחַיותו את אגג ואת מיטב הצאן והבקר – יוצא מן השק המַרצֵעַ: תחילה הוא מכריז: "הֲקִימותִי אֶת דְּבַר ה'" (י"ג), אך נכנע לבסוף לתוכחתו של שמואל ומודה: "חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (כ"ד). ובדיוק על-כך נחרץ דינו: "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (כ"ו).

ולעומת מלכות שאול נובטת מלכות דָוִד כביכול בחֵיק ה', בסוד-שיחו לנביאו: "עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל … מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (ט"ז א'). ולאחר שלילת כל אחיו, כי "לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה" (י'), מתגלה הבחירה ומיתרגמת לצַו: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא!" (י"ב). זהו אפוא שורש מלכות בית דָוִד "שאין על גביו אלא ה' אֱ-לֹהיו" (משנת מסכת הוריות ג' ג') – מלכות אשר לעולם היא תשאף להיות עִם העם, תחת מרות השכינה, ובציות לחוקת-התורה ללא תנאי, היפך המשטר הדמוקרטי אשר בו הריבון הוא העם, ככל הגויים.

והנבט יבקע, ולהבכּיר את פריו הוא עתיד, כי מהרה נא יצמיח ה' לנו את צמח מלכות בית דָוִד, ומלך משוּחַ בְּשֶמֶן-מִקֶרֶן מִבָּנָיו-בדרכו יעמיד, נִסו יתנוסס בקִרבֵּנו וכתרו לראשו אז נצמיד, ובמצעד חיילים אל ההר האחד-ויחיד הוא אותנו יצעיד, לברית עם וא-לֹהָיו במלכות חדשה, מתחדשת תמיד – אמן, כי כשם שנפל כך יקום, וכולנו נָעיד.

## מסגרת נפרדת ##

מלכות על תנאי

מילת-התנאי הקטנה – "רק" – אשר עמדנו על תפקידה בפרשתנו, היא הניצבת ביסוד העיקרון של אי הציות לפקודת מלך, כל אימת שסותרת היא את מצוות התורה.

מקור הלימוד הוא בדברי העם ליהושע (א' י"ח) – והנה כך ניסח זאת שבתי בן דב (בכרך א' של כתביו, עמ' 508): "אין גם שום מחלוקת במקורותינו ביחס למה שנאמר לגבי מלך ישראל ב'סנהדרין' מ"ט א': "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ … יוּמָת'; יכול אפילו לדברי תורה? – תלמוד-לומר: 'רַק חֲזַק וֶאֱמָץ"; היינו, שדינו של מלך ישראל דין הוא רק בתנאי שהוא בא לקיים את ישראל במצוות התורה, ובכן במשפט ישראל, אבל לא אם הוא בא לשים עצמו עליון עליו או בלתי-קשור בו".

על-פי לימוד זה כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ג' ט'): "ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצווה – שאין שומעין לו". אך עדיין ניצבת בכל תוקפה השאלה, אימתי תבוא עת – ומהם התנאים לכך – שכבר לא יהא סגי לן ב"אין שומעין" גרידא, אלא נקום ונצא לייסד את המלכות הראויה, חֵלֶף הממלכה החַטָאָה.

##

מסגרת חדשה, לאחר הערת יואב

מלכות על תנאי

לאחר שראינו כי כפיפותו של המלך לדבר ה' היא הדרישה העליונה ממנו – ונאמנות זו היא האמורה לעצב את טיב יחסיו עם העם – עולה השאלה גם מן הכיוון ההפוך, מן העם אל המלך: האם חייבים בני-העם לציית להוראותיו של המלך, כאשר סותרות הן בעליל את מצוות התורה? את התשובה לכך השתיתו חז"ל – ב'סנהדרין' (מ"ט א') – על מילת הסייג "רק" בדברי העם ליהושע (א' י"ח), כלהלן: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ … יוּמָת'; יכול אפילו לדברי תורה? – תלמוד-לומר: 'רַק חֲזַק וֶאֱמָץ"; היינו, שהוראותיו של המלך מחייבות אך-ורק כל עוד ניתן להולמן עם דין התורה.

ואם אין הדבר כך, הנה זו לשון הרמב"ם בהלכות מלכים (ג' ט'): "ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצווה – שאין שומעין לו". ועדיין צריך הדבר עיון – להלכה ולמעשה – אימתי גודש המלך את הסאה בהתנהלותו כנגד דבר ה' ותורתו, עד-כדי כך שממלכתו כבר תוגדר 'ממלכה חַטָאָה' (ראה בעמוס ט' ח'), שאז כבר לא ניתן יהיה להסתפק ב"אין שומעין לו", אלא תתחייב כנגדו תנופת מרד לשינוי ערכין ולחילוף משמרות.

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: