לשכנו תדרשו – לפרשת ראה

קורטוב של חגיגיות יש לנו בַּשבת הזו – לכם הקוראים, וגם לי עִמכם – באשר עתה מתלכדת כאן כותרתו של המאמר עם שֵם המדור אשר נבחר מלכתחילה. כי הנה, בפרשתנו נתון הציווי הזה – כניגוד לחובת ביעור העבודה הזרה מן הארץ – "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עולותֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם … וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם … אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (י"ב ה'-ז').

בפסוקים אלה מופיע, לראשונה בתורה, "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר". עוד חמש עשרה פעם מופיע הוא בפרשתנו, ועוד חמש פעמים עתיד הוא לבוא במהלך הדברים. על השאלה המתבקשת – מדוע לא נזכר הצירוף הזה עד עתה – משיב משה בעצמו בהמשך לפסוקים הנ"ל, באומרו לָעם: "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" (ט'), ורק משתבוא לכם המנוחה מן האויב, בארץ הנחלה היעודה – "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אויְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (י') – מגיעה גם עִתו של המקום להיבחר. או-אז תם עידן הנדודים, נשלמת יציאת מצרים, בטל היתר הפולחן המבוזר, ועולה-ובאה חובת עבודת ה' ברמה הלאומית: עם אחד, עבודה אחת במקום אחד – כשם שהשֵם הוא אחד.

ובינתיים, בשעה שהדברים נאמרים, הרי עדיין רחוק הדבר מלהתגשם: עוד לפנינו כיבוש, וחלוקה, וייצוב הממלכה – אך כפי שכבר אמרנו (בפרשת דברים), נאומיו אלה של משה באים להכין את העם לחייו הלאומיים בארצו, בהבדל ממחנה של שבטים נודדים במדבר. משה זורע כאן אפוא תודעה חדשה; בקריאתו "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" מעלה הוא דרישה שעלינו לדרוש – דרישה אשר מילויה עתיד לשנות את דמותנו מכף רגל עד ראש. ואולם, על רקע פער-הזמן ובשל שינוי 'מצב הצבירה' שעוד עלינו לעבור, לא ייפלא הדבר שמשה מתמקד בינתיים בהצבת העיקרון, ואילו "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – מקום מנוחת השכינה וכבודה – אמור עדיין בלשון עתיד, עטוי צְעיף חידה.

וניתן להבין, שפיענוח החידה הזאת – גילוי המקום הראוי לַשכינה-ולנו לפגישה – הוא-הוא גם מילוי הדרישה. הנה כך דרשו חז"ל את הדרישה דנן (ב'ספרֵי' דברים ס"ב): "'כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם' – דרוֹש על-פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד-לומר: 'לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה' – דרוש ומצוֹא [= מְצא את המקום], ואחר כך יאמר לך נביא".

הנה כי כן, עניין כה מרכזי בהווייתנו הלאמית – המשך ישיר לאֵש סינַי ולַמשכן אשר בו היא יקדה כל ימי הנדודים – לא רק שלא פורש מקומו, אלא שחשיפת המקום נותרה בידינו, ליוזמתנו האנושית, כתנאי-מקדים – מעין מפתֵחַ – לָאישור ולַהסכמה האֱ-לֹהית, מפי נביא, שאמנם זהו המקום אשר נבחר.

כדי להיטיב ולהבין את העיקרון הזה, עלינו להשוות את בניין המקדש אשר מקומו מצועף בלשון העתיד: "אֲשֶׁר יִבְחַר", עם ציווי נוסף הנוקט באותן מילים עצמן.

כי בלשון עבר – כמעשה עשוי – כבר מצאנו את בחירת ישראל (דברים ד' ל"ז, ז' ו'-ז'), כמו-גם את בחירת אהרון ושבטו (במדבר י"ז כ', דברים י"ח ה'). אך בחירה המובטחת ומונחת לעתיד מוצאים אנו רק במצווה אחת נוספת, הלוא-היא מצוות העמדת מלך: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז ט"ו). גם כאן לא פורש לנו מי ימלוך, מאַין יבוא, ואֵי-מִזֶה שבט הוא.

לא חידה אחת לפנינו אפוא, כי-אם שתיים – אך בעיון נוסף נוכל לראות שצמודות והדוקות הן כתיומֶת, ובעצם אינן אלא אחת. כי שתי המצוות הללו – ראשונה ואחרונה מן השלוש שנצטווינו בהן בכניסתנו ארצה (ומחיית עמלק נתונה ביניהן) – חבוקות זו בזו ללא הפרד. שתיהן מתאפיינות בכך שבאות הן 'משמיים ומארץ' גם-יחד, כביכול מחוללים אותן אנו וא-לֹהינו יד-ביד, ואי-אפשר כלל אחרת: אנחנו 'שָׂמים' עלינו מלך והקב"ה 'בוחר' בו, אנחנו בונים בית אבנים באמונה – והקב"ה מלין בו את רוחו ומשרה שם שכינה.

ושתי המצוות הללו – מלך ומקדש – תואמות זו לזו כל-כך, עד שפתרון החידה הנ"ל של לשון העתיד, "יבחר", האחוזה בשתיהן, מתחולל כאשר באות הן במגע זו עם זו; או-אז – כלשון הגמרא – "בהדי הדדי קא מיתרצן", משמע: מיישבות הן אשה את אחותה. ומעמד ה'תירוץ' הזה – המגולל בפירוש את החידה ופתרונה – נערך בִּבנוֹת שלמה את בית ה' ובדַבּרו נגד כל קהל ישראל אודות דָוִד אביו, לאמור:

"וַיֹּאמֶר [שלמה]: בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִיד אָבִי, וּבְיָדָיו מִלֵּא לֵאמֹר: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם – [אלא רק הבטחתי שאבחר] – וְלֹא בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל – [ורק חקקתי לעתיד: "אשר יבחר". ועתה, הנה בא הדבר ונהיה]: וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלַים לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם, וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל"; (דבהי"ב  ו'  ד'-ו').

שלמה נתלה אפוא באביו הגדול, אשר זכה לגלות את "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר" ולעשותו לַ'מקום אשר בחר', כעובדה קיימת הניטעת לַנצח, גם-אם לא זכה לבנות את המקדש בעצמו. דָוִד, הוא אפוא מורנו הגדול למילוי הדרישה "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" – אך עדיין עלינו לבחון את מהלך הדברים עד גילוי המקום.

בספר שמואל-ב' (ז' ב') קוראים אנו בתמצית, בפסוק אחד, את הֶגיון-הדַחַף המניע את דָוִד לבניין המקדש, לאמור: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יושֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה [בָּאוהל אשר בעיר-דָוִד]. אך בספר תהילים (קל"ב א'-ה') מורחבים חיבוטי-נפשו וייסוריו של המלך, המגיעים עד שבועה וָנֶדֶר, לאמור: "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ! אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבוא בְּאוהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה (!) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". הנה, עד היכן מגיע תוקף "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ", עד שיַדיר מלך ישראל את עיניו משֵינה, ובארמונו לא יציג את רגלו, כל-עוד בָּאוהל נודדת שכינה, ולא בא כבוד-השֵם אל בית הֵיכָלו.

וכאן הבן שואל: כלום יחיד הוא דָוִד בדורו? האם רק עליו מוטלת החובה? איככה זה לא חש כל העם שכבר הודברו האויבים מסביב, ובאה עת מנוחה אחר כל היגיעה – ורק הארון עוד בתוך היריעה?..

ושאלת-הקטרוג הזו גבתה את מחירה, בדין דמים נורא…

כי גילוי המקום בא בשיאה של מגיפת אֵימים שאכלה בעם שבעים אלף נפש, בשל חטאו של דָוִד שהחליט למנות את ישראל. אותה שעה, כבר היה המלאך עומד בין ארץ ושמים, חרבו נטויה על ירושלים (דהי"א כ"א ט"ז), וזעקתו של דָוִד – "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי [במפקד העם] וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?" (ש"ב כ"ד י"ז) – כמו אובדת בחלל ללא הֵד… ואז, במקום תשובה, מורה גד לדָוִד (י"ח): "עֲלֵה, הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגורֶן אֲרַוְנָה הַיְבוסִי".

ומסתבר כי חז"ל, ברוח קודשם, חשו שהוראתו זו של גד – אשר באה מיד לאחר השאלה – היא-היא התשובה… הנה כך הם ניסחו זאת (ב'ילקוט שמעוני' לשמואל-ב', קס"ה): "לְמה דָוִד דומה באותה שעה?  לאחד שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה [אביו] מכהו; בָּאחרונה אמר ליה [האב לבנו]: על מקַמתא פלוני מְחיתָך [= על עניין זה הכיתיךָ]. כך, כל אותם אוכלוסין שנפלו – על-ידי [= בגלל] שלא תבעו את בניין בית המקדש [הם נפלו].

הרמב"ן – שלא בא לידו המדרש הזה – הגיע לאותה מסקנה בכוח התבוננותו המופלא, וראה זאת באריכות בפירושו לפרשת קורח (במדבר ט"ז כ"א). הנה כאן תמצית דבריו: "ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בניין בית הבחירה … עד שנתעורר דָוִד לַדבר … ועל-כן נתאחר הבניין כל ימי דָוִד בפשיעת ישראל, ועל-כן היה הקצף עליהם. ועל-כן היה 'המקום אשר יבחר ה' לָשׂוּם שמו שָם' נודע – [מתגלה ונחשף] – בעונשם ובמגיפתם".

ומכל מקום, משעלה דָוִד ההרה וקנה את הגורן מיד אֲרַוְנָה מלך יבוס – וזה נתרצה ומכר את בהמותיו לעולָה ואף את כליו להצית בהם אש – נענה אֱ-לֹהֵי ישראל למלכו-אשר-בחר, והשיב חרון אף מֵעַמו בַּמקום אשר בחר: "וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עולוֹת וּשְׁלָמִים, וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעולָה" (דהי"א א' כ"א). חלף דור, קם בן תחת אב, ובא המקרא הזה: "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלַים בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, [בַּמקום] אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ … בְּגורֶן אָרְנָן [= אֲרַוְנָה] הַיְבוּסִי" (דהי"ב ג' א').

פשוט הדבר כי עתה, משֶחרב הבית ראשונה ושניה, וכאשר חונים אנו מול שערי ההר השבוי ביד צר, הנה שבה שוב לתוקפה הראשון דרישת "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ" – ולא נגלה כאן מן הלב אל הכתב את מחשבת האימה בדבר מחיר האיחור במילויה, בהפנותנו עורף אל פסגת מוריה… רק אֶל-כַּפָּיים נישא לבבנו אל אֵ-ל בַּשָמָים, שֶיתן-נא בנו חין בינה; שלא נמעל בבחירתו ולא נמעט באהבתו, ושבחֵן ובחסד ישיבנו אליו – כרעייתו – ואַל נא יַראֵנו במורָא יראָתו.

 

 

 

 

פורסם ב-28 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: