בראשית הדברים – לפרשת דברים

בראש חודש שבט, ארבעים שנה לצאתנו ממצרים, הואיל משה ופתח את נאומו הגדול באוזנינו. חונים אנו בארץ מואב, וכבר נחלנו ניצחון בכמה וכמה קרבות, עד שכל רמת עבר הירדן, מארנון עד חרמון, נתונה בשליטתנו. מנגד, ניבטים אלינו רוכסי 'ההר הטוב': הרי ירושלים בתווך, הרי אפרים לצפונם – והלאה מהם גם גלבוע תבור וגליל – והרי חברון לַדרום, משתפלים אל ערד ואל ארץ הנגב אשר עברנוה. איזה נוף…

אכן, עיקר המלחמה עוד לפנינו. אין זה זמן למנוחה, אך האתנחתא מתבקשת. כי מַעבָר הירדן, שעומדים הננו לעוברו, יהא מעבר בין תקופות: מהנהגת משה ליהושע, מנדודי המדבר אל נחלת ארץ נושבת, ומן המשכן המיטלטל עימנו בלב המחנה – 'אל המקום אשר יבחר ה' אֱ-להינו באחד שבטינו לשכן את שמו שם'.

ונאומיו של משה, הבונים את ספר דברים, הם-הם האתנחתא הזאת: סיכום דברי כל הימים שעברנו, הבנתם והפקת לקחיהם, ודריכות הנפשות לקראת העיקר, הצפוי ומקופל לפנינו מעברו של נהר.

אי אפשר שלא לחוש כאן בשינוי האווירה, מיד עם מילותיו הראשונות של החומש האחרון. אולי זה 'אווירא דארץ ישראל' התורם לשינוי הזה, אך יותר מכל דומה שזוהי מעין תמורה באופן דיבורו של האיש הזה, המוליך אותנו ממצרים ועד הנה, דרך כל משברי המדבר, עד חשבון נִצחונות צִבאותינו – בַּשֶלַח – כאשר מתחתינו מבהיק ים המלח.

לכל אורך הדרך דיבר אלינו משה – (מי עוד זוכר את כבדות פיו ולשונו) – אך עיקר דיבורו היה במסירת דבר ה' אשר הוא קיבל ושמע, כי בכל ביתו נאמן הוא. וגם עתה, ברום רמת נבו, דובר אלינו משה את דבר ה' המהדהד בנפשו – אבל משהו השתחרר כאן… אין זה רק רוחב היריעה, שטף הדברים כמעיין מתגבר וזורם כנהר, כפי שלא שמענו במדבר; בַּביטוי מתנגן צליל חדש – ואולי נוכל לפענחו בשילוב של כתוב ומדרש:

פרשת החיתום של ספרנו פותחת: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מוֹתוֹ" (ל"ג א'). רק 'לפני מות' עומדת התורה ומעידה, פעם אחת ויחידה, כי זה תוארו הראוי של בן-עמרם: "איש האֱ-לֹהים". ועל הכתוב הזה שואל-ומשיב רבי אבון ב'דברים רבה' (י"א ד') בזו הלשון: "מהו 'איש האֱ-לֹהים'? … מחציו ולמטה 'איש', מחציו ולמעלה 'האֱ-לֹהים'".

בעצם, ידענו זאת כבר מזמן; כי מיהו אשר יבוא באש בתוך הערפל, לשמוע תורה ולקבלה על לוחות, בלא לחם ומים ומנוחות, אם לא איש אֱ-לֹהים, בדגש על תיבת 'אֱ-לֹהים'. גם את משה האיש פגשנו, בייחוד כאשר כה היטבנו להרגיזו, כפי שזוכר ומזכיר הוא בפרשתנו, (בדוַי הניגון של 'איכה'), "וָאומַר אֲלֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמור … אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (א' ט'-י"ב). אך כאן מבקשים אנו להכליל ולומר כי עד המעמד הזה בו פותח משה בנאומיו – בכל המהלך הגדול אשר פסגתו בסינַי – מונח היה הדגש הראוי לו בַּמילה השניה מן השתיים, 'איש האֱ-לֹהים', כי היה הוא שושבין המביא דְבר ריבון; מעתה ואילך – מ"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" עד "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" – נְסוגה ההטעמה אל ראש הצירוף, והנה דובר אלינו משה האיש. את נביעת נפשו מביע משה בנאמויו אלה, והננו מקשיבים להם כתלמידיו-חבריו – כי בין איש לָאנשים מידַבְּרים הם – גם-אם אמנם לא עֲזָבַתוּ חלילה רוח ה', ובִדְבָרו הוא דובר אלינו את אלה הדברים.

זהו הדבר הגורם לשינוי האווירה ב'מִשנֵה התורה', לעניות דעתי. אישיותו של משה משתקפת ומובעת כאן בכל עוצמת יפעתה, אך על-אף פומביות הנאום חשים אנו את שיח האיש כה קרוב, כמו באופן אינטימי. הוא נוסק כמשורר אֱ-הִי, אך גם משתנק כגורס בחצץ את שיניו; הוא סונט והוא בז ומוכיח – אך אוהב את העם עד דמעות; וכה עזה ובטוחה היא האהבה הזאת – עד שבאופן פרדוקסלי דומה שרק מעמיקה היא ומתחשלת בכל צרימת המריבות… זהו אפוא החומש הראוי מכולם לַתואר 'תורת משה', והנימה ה'אנושית' השורה בו, בכל שורותיו וביניהן, דווקא היא המנשאת אותו להיותו כה נשגב.

זאת ועוד. שוב ושוב פונה כאן משה אל העם בלשון יחיד, ועשרות פעמים חוזרת בספרנו תופעה לשונית ייחודית – החורגת וממריאה מן התחום הלשוני והלאה – בַּמעברים החדים, המיידיים, מלשון רבים ללשון יחיד (ולהיפך, וגם חוזר ומתהפך) לכל רוחב יריעת נאומיו של משה.

אמנם, פה-ושם כבר שמענו כזאת. הנה למשל דברי משה אל העם בשמות י"ג ג': "זָכוֹר [בפנייה אל יחיד] אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם [אתם, הרבים] מִבֵּית עֲבָדִים". פסוק אחר אף שימש בסיס לדרשה שעניין זה עצמו מהווה אות לכשירותו של העם לקבל את התורה. הכתוב אומר: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבואוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות י"ט ב') – ומדרשו ב'איכה רבה' (כ'): "כשיצאו ישראל ממצרים היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, שנאמר: 'וַיסעו' 'וַיחנו' [בלשון רבים], וכיוון שבאו להר סיני נעשו כולם הומוניא [= אחדות]; 'וַיחנו' אין כתיב כאן אלא: 'וַיִחַן שם ישראל'; באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: הרי השעה שאתן תורה לבָנַי".

אך בספר דברים חוזר ונִשנֶה אופן הדיבור הזה מפי משה, פעם אחר פעם, ותורם את תרומתו לאותה 'אווירה ייחודית' אשר מנסים אנו כאן לעמוד על אופיה. הנה שתי דוגמאות מפרשתנו שלנו, אשר בָּאחת מתחלפת הלשון מפסוק למשנהו, ובַשניה מתהפכת היא ממש תוך כדי דיבור: בפרק א' כ'-כ"א נֶאמר: "וָאומַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמורִי אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵינוּ נותֵן לָנוּ [כל הפסוק בלשון רבים]. רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבותֶיךָ לָךְ, אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת [כל הפסוק בלשון יחיד]. ובפרק ב' פסוק כ"ד: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנון – רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחון מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמורִי וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה".

ננסה רגע לחוש את חוויית השומעים. כאשר פונה דובר אל קהל בלשון רבים, הריהו כ'מפזר' את דבריו: אם טוב ידבר אליהם, עדיין יכול היחיד לייסר את עצמו שמא אין הוא נכלל ברובו של ציבור; ואם יעמוד הדובר ויוכיח, יכול שיוציא היחיד את עצמו מן הכלל ויאמר 'שלום עָלַיך נפשי'. אין הדבר כך אם פונה הדובר אל כולם כאחד. עצם הפניה הזאת מגבשת את הציבור, וכמו מתיכה אותו לאחדות יצוקה, המעוצבת בדפוס הדברים – לטב ולמוטב. כך נוטע משה בלב העם את תחושת ה'מובן מאליו' שאמנם עם הוא, כאיש אחד בלב אחד.

וכאשר עובר משה מרבים ליחיד וחזר חלילה, הריהו כמלמד את שומעיו – ללא אומר – שֶריבויָם הוא אחדות, ושאחדותו של הכלל איננה 'בולעת' את היחידים השונים זה מזה לאין-סוף, ושכל אחד ואחד אחראי לכל כלל ישראל המשתקף ומובע בנפשו. מארג הדברים הזה הוא המעצב קהל-אנשים בני-חורין, אשר כוחם של יחידיו לא-רק מצטרף אלא מוכפל זה בזה ליצירת תנופתה של אומה, כך שיסוד המשמעת לא יכלָא ויחניק את יסוד היוזמה.

והפניה אל הכלל בלשון יחיד מקבלת יתר תוקף, לאין שיעור, כאשר אמורים הדברים בזיקה ישירה לקדוש-ברוך-הוא. אף הצירוף הזה – החוזר פעמים הרבה – ייחודי הוא לספר דברים, ומתעצמת בו 'חוויית הזוגיות' בין הבוחר-בעמו לבין עם-סגולתו. כך למשל, רק בספרנו נֶאמר בלשון יחיד כי ה' אֱ-להינו עימנו; פעם אחת בפרשתנו (ב' ז'): "זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר", ושוב: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אויְבֶיךָ … לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כ' א'). וכך גם, פעם אחר פעם, מלבלבת בספרנו האהבה ההדדית, האפשרית רק בין שני בני-הברית: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאודֶךָ" (ו' ה'), ומנגד: "לֹא מֵרוּבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם … כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם … הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים" … (ז' ז'-ח').

כך, כביכול יד ביד, ניגשים עתה אֱ-לֹהֵי ישראל ועמו לַמלחמה, אשר אחריה – לעת המנוחה – עתידים הם לבוא יחדיו אל חיי הנצחים, אל אפיריון הכלולות בַּ'מקום אשר יבחר'. ואמנם, רק בספר הזה מצטווים אנו על דרישת המקום הראוי לַשכינה – אם-גם עדיין בלשון סתומה – ורק בספר הזה מצטווים אנו על העמדת המלך, בחיר ה'. כי בספר הזה מונח היסוד להיותנו אומה חיה ובוטחת עלי ארץ רבה, מבורכת בִּשגַר אלפים, בפרי-עץ ושדות לִרביבים, כַּצפוי כבר מראש ומִקֶדֶם-כתובים, עם בוחר בה' ובָחוּר לו, כרֵעים אהובים.

ובספר הזה נקשרים אנו, כפי שלא ידענו עד כאן, אל המנצח על כל הסימפוניה האדירה הזאת, מיאור וסינַי עד ירדן – והנה הוא עומד ומוסר את מטהו לַתלמיד הנאמן, ובַגיא נעלם ונטמן… מי יגול עפר מעיניך, משה, וידוע תדע – מעֵבר-מזה להרים ותהומות של מלכות וגלות ושוב שבות – כי עדיין הננו מאזינים לדבריךָ, אלה הדברים, כי בם נָתַתָ לנו קנה-מידה וּמצפן וַאֲנָך, אשר מידךָ נִמסְרֵם, אב לְבן, אח אל אח. עדיין הינך לנו מַנחֶה ומנהל ורועה בַּמדבר, ועדיין דרוכים הננו לרפא כל מום וכל עוול אשר מִשלֵמוּת חזונךָ הוא נשבר.

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: