אור א-להים בחיים כמות שהם / חיים וידל

 

בפרק נפלא מ'מוסר אביך', מציע הראי"ה לאדם שחרור משממון השגרתיות והניכור של החול, מעודף המודעות המצמית של התבונה והמוסר, ומהכפייתיות וחוסר האותנטיות שבקודש

 

בית הרב

 

"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג ו)

דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך".אמר רבא: אפילו לדבר עבירה.אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: 'גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי' [זהו שאומרים אנשים: גנב בפתח המחילה קורא לה'] (תלמוד בבלי ברכות סג)

 בכל דרכיך דעהו.

צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם. כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת ענייני תפילתו, וכוונה רצויה באמונת הלב, באותם העניינים של תפילתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים.כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שוֹרה מצדו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה (=את ידיעת ה') ולא במקום אחר.וכשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו, ולזכור ולשנן היטב. ובזה הוא יודע אותו יתברך בתורתו, ולא באופן אחר; כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו. וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת.וכן בכל הדברים שעושה (=כלומר, מה שאינו תפילה, תורה או גמילות חסדים!).הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך. על כן, כל מה שעושה יהיה הכול דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך – כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות, בכל צדדי השלמות.ו(=אם יעשה כך) נמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים (מוסר אביך ב, ב)

*

ברקע הדברים נשקפת המשנה במסכת אבות (א, ב):

על שלשה דברים העולם עומד – על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים.

הראי"ה מתייחס לשלושת העמודים הללו, ומדריך אותנו להתפלל בכוונה בשעת התפילה, ללמוד בעיון והעמקה בשעת התורה ולהיטיב כדבעי כשאנו גומלים חסד, ובכך לדעת את ה' בשלושה אופנים יסודיים אלו. אך מוסיף הוא עמוד נוסף: 'כל הדברים'. זהו העמוד הרביעי המייצב את עמידת העולם, ושמא זהו העולם, הבית, שלהעמדתו וביסוסו הונחו שלושת היסודות – העמודים.

'כל הדברים' (='בכל דרכיך') בא להוסיף על שלושת אלה את מה שאיננו 'קודש' אלא 'חול', את הדרכים המהלכות במרחבים הטבעיים של החיים האנושיים. אלה כוללים כמובן את מישור הפעילות האלמנטרית-קיומית של מילוי צורכי החיים הבסיסיים – אכילה, שתייה, שינה, התעמלות ורפואה, עבודה ומנוחה; אך גם את מישור הפעילות של מילוי הצרכים האסתטיים של האדם, בקשת העונג וההנאה שבאמנות, בטיול, במשחק וכיו"ב. זהו המרחב הטבעי והסתמי של החיים האנושיים, המרחב של דברים שאין בהם עצמם ערכיות, דתית או חילונית.

הרב מנהיר את התשתית התפיסתית של הדרכתו זו: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, הכול ברא לכבודו, כלומר לשם התגלות האור – הערך הא-לוהי. בכל דרך שמהלך בה האדם, גם כשהוא יוצא מחוץ לתחום ה'רשמי' של הקודש והדת, של התבונה והמוסר, מהלך הוא בין נופי הכבוד הא-לוהי המתגוון באין ספור גוונים, המתנגן באין ספור צלילים, המדבר באין ספור שפות.

פגישה ללא הפשטה

באותה המידה שבה ייפגש האדם עם כל דבר בכל לבבו נפשו ומאודו, בכל אישיותו ואנושיותו, מתוך היפתחות אליו כפי מה שהוא, והקשבה ודיבור אליו בשפתו המיוחדת, יחלץ המפגש משממון השגרתיות והניכור של החול, כמו גם מעודף המודעות המצמית של התבונה והמוסר, ומהכפייתיות וחוסר האותנטיות שבקודש. גם בלכתנו בדרכים אלו (שבהן אנו מהלכים רוב ימי חיינו) קרואים אנו ויכולים אנו לסרב להיסחף להלך-נפש של חולין ושל תכליתנות פרקטית, ולבקש ולדעת את ה' גם בהן.

דעת ה' השלמה והמלאה היא בהתכוונות להיפגש עם כל דבר כפי מה שהוא, ללא כל הכללה או הפשטה, העלאה או העמקה, אידיאליזציה או רדוקציה. למפגש אמור להגיע אדם ער וערני, מודע לעצמו ולסביבתו, הניגש אל הדברים בצניעות ובנכונות להסתפק ב'חלק' וב'מועט', אך גם מתוך מרחב נפשי ורגשי פתוח, שהרי הגם ש'הדברים הם מה שהם', יכולים הם ללבלב ולגלות שיש בהם יותר ממה שיש בהם. המפגש יכול להתרחש בקודש ובחול, בערכי ובסתמי, בקיומי ובאסתטי. אין שום צורך וטעם לטשטש את הייחוד של מישורים אלה, לא לקדש את החול באופן מלאכותי, ולא לרדד את הקודש מתוך גסות רוח.

לדוגמא: האכילה, ודווקא כפעילות חולין מובהקת, לא בהקשר של סעודת מצווה, וגם לא רק בהקשר של התועלת הבריאותית הפסיכו-פיזית שאנו מפיקים ממנה (שבכך הרי היא מצווה מובהקת), כשהיא נעשית באופן הנכון והטוב ביותר, כלומר, בזמן ובמקום, בכמות ובאיכות, במתינות ובמאור פנים, בהנאה ובהתענגות הפשוטה על הטעם הערב, ביחידות או בצוותא, וכו' – הרי היא דעת ה'.

האכילה כהתרחשות ממשית של חיבור חי לחיים, כלומר לשכינה הא-לוהית, כפי מה שהיא מצויה ונוכחת, מתגלה ומתממשת באוכל ובאכילה, ולא כפי מה שהיא מסתתרת בה – היא דעת ה'. כן, על הלחם לבדו, שהוא הוא מוצא פי ה', יחיה האדם! וכמו כן, דעת ה' שבטיול היא מיצויו כטיול – ההכנה והביצוע, ההליכה בשמש הקופחת והמנוחה בצל העץ, שאיפת הריחות, המראות, הצלילים, ההנאה וההיקסמות מהנוף, ההתענגות על הפת ועל המים הצוננים. וכן דעת ה' שבהאזנה למוזיקה, שבקריאת ספר, שבשיחת רעים, שבמשחק עם ילד, וכך הלאה…

שינוי בתודעה הדתית

מגמתו של הראי"ה אינה לוותר ואף לא לדלג על כל דרכי הצדיקות והחסידות, הפרישות והטהרה, שבדרך לקדושה, אלא להוסיף ולכלול, להרחיב את יריעות האוהל של הקדושה, לפרוש את האופק השלם של הדבקות. ודאי שיש מקום וערך רב גם לעבודה הפנימית של העלאה אל השורש, של העלאת ניצוצות מהקליפות, של ייחוד ייחודים והמשכת שפע ברכה, שאותם מעלה הרב קוק על נס במקומות רבים ואף קושרם ל'בכל דרכיך דעהו' (כבערפילי טוהר, עמ' ב), אבל זאת נחלתם של יחידים, בני עלייה, יודעי ח"ן באמת ובתמים.

אף על פי שבפנימיותה מכוונת הדרכה זו של 'בכל דרכיך דעהו' אל הקדושה העליונה, 'קדושת הדומייה' (ערפילי טוהר עמ' טז), יכול המפגש הפשוט והצנוע עם 'כל הדברים', שאליו מדריך הרב, להיות נחלת כל אדם. הוא מקומו של עולם, ולַכל מקום, ולַכל זמן ועת לכל חפץ מתחת השמים. עת לתורה, עת לתפילה, עת לגמילות חסדים, עת לַקודש ועת גם לַחול.

החידוש של הרב קוק אינו בכך שהקדושה אמורה להאיר, לעדן ולהעלות את החול, ולחלץ בכך את המישור הטבעי של החיים מציפורני הטומאה האורבת לו, לספחו ל'סיטרא דקדושה' ולהופכו לחלק מעבודת ה'; וגם לא בהנחת היסוד שהכול נברא לכבודו, ומלוא כל הארץ כבודו, ו'הכול א-לוהות'. קדמה לו בכך החסידות. החידוש של הרב הוא באופן של הפיכת המישור הזה למישור של דעת ה', של דבקות, קדושה, אמונה ואהבה, וביתר דיוק: בכך שהרב אינו הופך אותו, ואף אינו מפשיטו או מכלילו. הרב קורא לנו להשאיר את החול והטבע כמות שהם, ולגשת לכל דבר באופן המתאים למה שהוא בייחודיותו שלו.

מה שנקרא להשתנות כאן הוא דווקא התודעה האמונית-דתית שלנו ביסודה, כדבריו במקום אחר:

מה שאין א-להים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות.הא-לוהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההוויה.הדת היא אמצעי, עוזרת להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצוניים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההוויה לדעת א-לוהים.א-לוהים איננו מתגלה בתוך הדת, כי אם באותה המידה שהדת עצמה היא חדורה ממה שהוא למעלה מן הדת.'דת', זהו שם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל.

תורת חיים איננה דת לחוד. תורת חיים שלנו היא ההתגלות הא-להית המתגלה בתוכה ביחד (אולי – בייחוד) כמכל ההוויה. התורה וההוויה, בהיותם לאחדים, מגלים הם את א-לוהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית.

הקודש והחול, הוא חילוק מצד הדת; הדת תשים משטרה על ענייני הקודש ותניח ידה מענייני החול, זהו מושג מחויב ממושג הדת. הא-לוהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקדש ומתוך החול (קבצים מכתב יד קדשו, ב פנקס הדפים א 20 עמ' מט).

הא-לוהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, ולא רק מתוך הדת; צריך לבקשו, למוצאו ולדעתו בכל הדרכים, ולא רק בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים. ככל שמתקדמים הדורות, קרואים אנו לעבודה של הקשבה המבקשת מגע עם משהו פנימי יותר מאשר החוויה הטבעית הגולמית, אך אינה התנועה הדתית המסורתית המבקשת להתעלות אל משהו טרנסצנדנטי שמעבר לחיים, המרחף מעליהם או מסתתר בתוכם, או לאתר ולחלץ ניצוצות של קדושה אימננטית; זוהי בקשת הא-לוהות המתגלה בחיים, בשפתם שלהם.

זוהי התכוונות והתהלכות עדינה, המבקשת לא לשקוע בפסיביות מזוגגת ובהמית אך גם לא באקטיביות מַלְאכית מתלהמת, לא ליפול אל שוחת ה'חילוניות', אך גם לא אל ביצת ה'דתיות'. ייתכן שדווקא כשעושים את הדברים לשמם, בהטיה אל קוטב הפשטות, יש סיכוי גבוה יותר לחוות את מה שאינו נמצא בהם בהתגלוּת ובמפורשוּת מלאה, וללכת בכך אל מעבר ל'חילוניות' ול'דתיות'.

בזכות הנורמליות

דבריו אלה של הרב באו ובאים כטל של תחייה וכשמן בעצמותיי. לעתים זוכה אני לחיות בטוהר מוסרי או בלהט אידיאליסטי, לעתים נדירות מתעורר אני לתשוקה וכיסופים לקדושה, ולעתים נדירות מאוד זוכה אני להינשא על כנפי הרוח ולחוות הארה והשראה, דבקות וקדושה. את רוב חיי חי אני, לצערי, במין שכחה פעלתנית ותכליתית שכזו, או בחיבוטים אינסופיים של עודף מודעות וביקורת עצמית.

בפִּסקה זו פתח הרב לפניי שער אל מרחב נוסף של דעת ה', של קדושה, של דבקות, אחדות והתענגות, של שמחה וטוב לבב, הנמצא מחוץ למתחמים התבוניים, הערכיים והדתיים, המכובדים והחביבים, אך המתישים והחמקמקים. יתרון 'מכריע' של מרחב זה הוא מיקומו בלב חיי היום יום שלי.

איני מתייאש מהאפשרויות הקסומות של אקסטזה, אידאליסטית, רליגיוזית או מיסטית, בסגנון טרנסצנדנטי או אימננטי, פרסונלי או אימפרסונלי, במתכונת של תמימות או חכמה, דיאלקטיות או אף 'טירוף', אך מחבב אני את ה'נורמליות' והפשטות שבמרחב שפתח הרב לפניי בפסקה זו, ושמח אני לנסות לדעת בה את ה', להתהלך לפני ה' – בארצות החיים, ברחובות הנהר. שמח אני גם בכך שיהיו לו לקב"ה יותר (ויותר) מד' אמות של הלכה.

אמנם, האמת צריכה להיאמר: עם כל החן והליבוב של הדרכה זו, לי בכל אופן, זה כלל וכלל לא פשוט וקל…     

חיים וידל הוא ראש בית המדרש ללימודי האגדה 'גלי מסכתא' שבכולל מר"צ במבשרת ציון; הדברים הם חלק מתוך מאמר נרחב העתיד לראות אור בקרוב

פורסמה ב-27 בינואר 2011, ב-75 שנה לפטירת הרב קוק, גיליון שופטים תש"ע - 679 ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. משמח לראות אנשים שנפגשים עם דברי הרב בהווייתם, בפשטותם המאתגרת.

  2. המאמר הכי מדהים ובעל ערך ומשמעות (שקראתי) שהתפרסם במוסף שבת.

להגיב על חננאל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: