דילמה חזקה / יואב שורק

 

'יודפת' של תיאטרון תאיר מעמיד את הצופה במקום מטלטל. ויתור על הגימיק של הרובע ההרודיאני היה מעניק לה עוצמה גדולה יותר

חזרות ל'יודפת'

ברובע ההרודיאני בירושלים, במערך של חללים תת קרקעיים בלב הרובע היהודי החושפים את בתי העיר העליונה בימי הבית השני, מציג בשבועות האחרונים תיאטרון "תאיר" את הדרמה "יודפת" של גלעד אלפסי.

ציר הדרמה הוא דמותו של יוסף בן מתתיהו הכהן, המוכר לרבים כיוספוס פלביוס, שהיה המנהיג הצבאי של המרד בגליל, ומאוחר יותר סופר בשירותו של הקיסר הרומי, שראה את חורבן עיר הולדתו – ואת שריפת בית המקדש שבו עבד – כצופה מן הצד. ולא סתם מן הצד, אלא מן הצד הרומי. כמתבקש מדמותו ההיסטורית כמספר דגול, יוסף של 'יודפת' – במשחק מצוין של אביתר לזר – רהוט מאוד ומשכנע, והוא הדמות הוורבלית המוליכה את המחזה בקולה ובתובנותיה.

יוסף, יהודי החרד לעמו ולעירו בדרכו הפרגמטית, אך גם כזה המוקסם מגינוניה של התרבות הרומית, ניצב כאן מול דמויות בעלות תפיסה פשוטה יותר, המשדרות את אותו סוג של אותנטיות שמעוררת הזדהות בקרב אידיאולוגים באשר הם. קשה שלא לשמוע מבין הדיאלוגים את ויכוחי הדור הזה, בין 'נוער גבעות' עז, עיקש ופשטני ובין מנהיגים פרגמטיים החשודים תמיד בחוסר נאמנות; ובין אמונה עמוקה, אך גם עיוורת ומתנשאת, לבין עמידה של ענווה מול האופן שבו בורא העולם מגלגל את ההיסטוריה, לעתים על אפם ועל חמתם של הנושאים את שמו.

הצלחתו הגדולה של 'יודפת' היא בהעמדת הדילמה מול הצופה באופן כה אמין, עד שהוא אינו מסוגל להשתחרר ממנה. אינך יכול לראות בבן מתתיהו בוגד, שכן דבריו דברי טעם, ואף המציאות מחרה מחזיקה אחריו; ואינך יכול לפטור כלאחר יד את טענות מתנגדיו, שכן פיתוייה של רומא ודורסנותה מוצגים בדרך השמה ללעג את אמונתו של בן מתתיהו בנאורותם של הכובשים, כמו גם את ניסיונותיו לכתוב את ההיסטוריה באופן שישא חן בעיני מיטיבו טיטוס. ומנגד – דרכם של הקנאים הללו רוויה גאווה ואינה מוליכה לשום מקום, וחוזר חלילה…

מלבד המשחק המצוין של לזר, בולטת לטובה במחזה הסצנה בביתו של הנציב הרומי פלורוס. ישי מאיר, המשחק את הנציב הרומי האכזר והמושחת, עושה זאת בהצלחה כה רבה, עד שהצופים מבינים היטב עם מי יש להם עסק – ובה בשעה נשבים בקסמיו. שני שחקנים הופכים בכישרון רב לכלביו של הנציב הרומי, ושלישי לעוזרו המסכן, והסצנה כולה היא תיאטרון במיטבו: מצחיק, משכנע ומערב את הצופים. אך לא כל הסצנות שוות: מדי פעם נדחפת לתוך הבמה סצנה חלשה הנראית מאולצת, ומדגישה את הקושי של צוות שחקנים קטן לשחק דמויות רבות ושונות כל כך.

לעניות דעתי, הלוקיישן המיוחד של הרובע ההרודיאני אולי מעניק לצופים סוג של הקדמה וכניסה לאווירה, אבל משעה שההצגה עצמה מתחילה הוא גורע ממנה. בהעדר "מאחורי הקלעים" השחקנים נמצאים למעשה כל העת על הסט, מחליפים תלבושות בחושך ומפריעים לריכוז ולבהירות של הסצנה המוצגת. גם כך הקפיצות בין הזמנים והדמויות מבלבלות מעט, והתלבושות בחלק מהסצנות אינן נבדלות מספיק למרות שינוי הדמויות. במה מקצועית, עזרי תאורה מודרניים ומעט יותר גינוני תיאטרון היו מעניקים לצופים חוויה חזקה עוד יותר. זו, לדעתי, הייתה יכולה להתעצם גם על ידי הצגה ארוכה יותר. ואולי, העובדה כי חשתי שההצגה הסתיימה באמצע מעידה שהיא הותירה בפי טעם של עוד – וזה טוב.   

פורסמה ב-26 בינואר 2011, ב-גיליון יתרו תשע"א - 702 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: