בחזרה אל הסביבה הטבעית / עינט קרמר

 

האקו-פואטיקה, שירת הטבע, זוכה למקום של כבוד בשירה הישראלית העכשווית. זהות סביבתית, חיבור לטבע ומאבק לשמירתו הם חלק ממאפייניה. משוררים מתחברים אל הירוק

ערב האקו-פואטיקה בירושלים. צילום: נעם ילינק

ערב  ירושלמי קר, ראש חודש שבט. למעלה ממאה צעירים ירושלמים מצטופפים בבית "רשימו" בנחלאות, שומעים שירה וכותבים מהגיגי לִבם. המשותף לכל השירים הנקראים והנכתבים הינו מקור ההשראה – עולם הטבע ההולך ונעלם. ערב השירה, תולדה של שיתוף פעולה בין שלושה ארגונים – ירוק עכשיו, טבע עברי ומשיב הרוח – "הצביע ברגליים" כשהראה בשטח את חשיבותה של ה"אקו-פואטיקה" – שירת הטבע החדשה.

שירת טבע מלווה את האדם מימים קדמונים. דוד המלך שורר את התפעמותו מיפי הבריאה, ורבים וטובים אחריו הקדישו את מיטב כישרונם הלירי לתיאור הטבע. משוררי הטבע בראו את עולמם הפנימי בזיקה לעולם שחוו סביבם, וזה שימש להם כמטאפורה לאדם ולהלכי נפשו. ממזמורי תהילים ועד שירת הטבע הרומנטית לא נפסקה השרשרת אשר ביטאה את נפש האדם ואת חוויותיו בעולם ולמולו. גם בימינו יש לשירת הטבע מקום ומשמעות ייחודית.

מהו הביטוי האמנותי הראוי לטבע בעולם שמצולם ומתועד עד לזרא? שאלה זו מלווה את האמנות המודרנית מראשיתה. היו שבחרו להדגיש את הטבע כגן העדן האבוד – מקום קסום שמהווה מפלט מפגיעת הטכנולוגיה והציוויליזציה המתועשת. היו שהדגישו דווקא את הסביבה העירונית – מי בהערצה לקדמה הטכנולוגית ומי מתוך ביטוי לייאוש ולניכור הסביבתי של העיר הגדולה. בעולמנו ההולך ומזדהם קמה והייתה ה"אקו-פואטיקה", שירת הטבע החדשה. שירה זו אינה שירה רומנטית, שבה הטבע נתפס כישות פסטורלית ולא נגועה, אלא מחוברת למציאות חיינו, שבה הטבע נפגע על ידי האדם. זוהי שירתם של הכואבים את הרס העולם. במידה רבה מהווה שירה זו פה לטבע הדומם.

האקו-פואטיקה קיבלה על עצמה לחדש את החיבור בין האדם לטבע בעולם מנוכר. במציאות ימינו אנשים רבים פוגשים את עולם הטבע– האדמה, הנחלים, הימים, הצומח והחי – רק בסרטי טבע, בנופשים "מחוץ לחיים השוטפים". הטבע , או בשמו הנוכחי "סביבה", נתפס בתודעת האדם בעיקר כמשאב לניצול או כמצע לקטסטרופות כאלו או אחרות.

חיבור הנפש

הניתוק מעולם הטבע פוגע בנפש האדם, שמימים ימימה הוארה והושפעה מנפלאות הבריאה ואימתה. ניתוק זה פוגע גם בטבע עצמו – שכן אדם שאינו מרגיש מחובר אל העולם הטבעי לא יוצא מגדרו על מנת לשמור עליו. רבים מאיתנו "חיים באינטרנט" או סתם שקועים במירוץ הידוע – משפחה, קריירה, בילויים. למי יש זמן להביט בסביון או בכלנית? זאת ועוד, המוצרים שאנו צורכים נתפסים כאילו נולדו בחנות, ולא כתוצרים שעשו דרך ארוכה עד המדף. כך נוצר ניתוק תודעתי בינינו לבין משאביו המתכלים של עולם הטבע; קל לנו לשכוח שאסונות הטבע המדווחים בחדשות קשורים באופן כלשהו למבצעי 1+1 שרכשנו בבלי דעת.

שירת הטבע החדשה מנסה לחדש את החיבור הנפשי בין האדם לעולם הטבע, בכך שהיא מאפשרת להשתהות רגע ולהתמזג עם העולם שהשיר ברא למעננו. שירה, מעצם הווייתה, מהווה עצירה ממירוץ החיים המטורף. שירת הטבע פועלת עלינו בכך שהיא מעוררת בנו זיכרונות נשכחים ויוצרת חיבור מחודש בינינו ובין פינות החמד, בעלי החיים או הצמחים, כראי לתמונת נפשנו. שירה הנוגעת בנו באופן אישי ועמוק עשויה לעורר אותנו לפעול למען הסביבה מתוך רצון ואמפתיה, להבדיל מנבואות הזעם והחורבן שאנו נוטים לדחות מעל פנינו.

חיבור בין תנועת נפשו של המשורר ובין עולם הטבע נמצא בשיריהם של עודד פלד "ציפור צהובה" ושל נחום פצ'ניק "אני הכופר המאמין".

ציפור צהובה / עודד פלד

קוֹל דִּבֵּר: אַל תִּירָא

וְעוֹד דִּבֵּר: אַל תִּירָא

שָׂא עֵינַיִם לֶהָרִים

שָׁם צִפּוֹר צְהֻבָּה מְחַכָּה

שָׁם צִפּוֹר צְהֻבָּה מְחַכָּה

וְהִיא זַעַם וְהִיא נֶחָמָה

רַכָּה פְּלוּמָתָהּ צֹר מַקּוֹרָהּ, קִינָתָהּ

נְשִׁימַת עֲנָנִים

בּוֹא.

 

אני הכופר המאמין / נחום פצ'ניק

 אֲנִי הַמַּאֲמִין הַכּוֹפֵר,

בִּשְׁעַת תְּפִלָּה רַגְלַי צְמוּדוֹת

רִיק גָּדוֹל עוֹמֵד מוּלִי

הַטֶּבַע דּוֹמֵם מָנוֹעַ

אָזְנֵי אֱלֹהַי כְּבוּיוֹת, כְּווּיוֹת.

אֲנִי הַכּוֹפֵר הַמַּאֲמִין,

בִּשְׁעַת בְּדִידוּת גְּדוֹלָה

הַכַּדּוּר הָאָרֶץ מִתְחַמֵּם וְנִשְׂרָף בִּי

הַפְּסַנְתֵּר שֶׁלִּי שְׁבוּר כָּנָף

מַשֶּׁהוּ זָע לוֹ בַּתִּקְרָה

רַעַד קַל מִתְחוֹלֵל

בִּסְפִינוֹת הַבָּתִּים הַגְּדוֹלוֹת

 

ניתן לשנות!

האם האמנות יכולה לעורר שינוי בעולם? – זוהי שאלה עתיקה שאין עליה תשובה חד משמעית. בקינתו הידועה על ויליאם בטלר ייטס טוען ויסטן יו אודן שהשירה אינה משנה דבר, אך האקו-פואטיקה מאמינה שהשירה יכולה גם יכולה לשנות. בזה היא קרובה יותר לפרסי ביש שלי, המסיים את כתב הגנתו על השירה בהצהרה כי "המשוררים הם המחוקקים הבלתי-מוכרים של העולם". כך, עם כל המרירות העולה בה לעתים, האקו-פואטיקה הינה למעשה שירה אופטימית, היות שהיא קיימת מתוך אמונתה כי שינוי הוא אפשרי.

האקו-פואטיקה שואפת לגייס אותנו בצורה אקטיבית למאבק על תבנית נוף מולדתנו ולהפציר בנו שלא להותיר את הסביבה חשופה לכוחות חמדניים שיגזלו אותה מאיתנו. בתפקידה זה, מהווה השירה כתב הגנה על הטבע אל מול האנושות, ומאפשרת לו להשמיע את קולו באוזני בני האדם. 

כך למשל בשירו של עודד פלד:

 לִפְעָמִים

תּוֹךְ תְּפִלָּה בְּבֵית –

הַכְּנֶסֶת שֶׁל הַטֶּבַע

(מִמַּעֲמַקֵּי יַעַר קְרָאתִיךָ,

רַגְלַי מוֹדְטוֹת מֶרְחַקִּים)

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל הָאָרֶץ

הַטּוֹבָה הַמְנַדְלֶ"נֶת

עַצְמָהּ לָדַעַת

וְיוֹדֵעַ

שֶׁאִלּוּלֵי פַּעַם

יוֹשֵׁב אֹהָלִים

וּבֵן מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים

לֹא הָיִיתִי נוֹשֵׁם

בַּמָּקוֹם הַזֶּה לֹא

חוֹלֵם מִזְבְּחוֹת אוֹר

 

 המקום גורם

האקו-פואטיקה מבקשת להשפיע על המודעות, לבטל הדחקות, להודות באובדן, להתאבל על יער, כפר, הר, שקט. ידועה הצהרתו של דרידה "שום דבר אינו קיים מחוץ  לטקסט", הצהרה שהביאה לתפיסה כי האדם מושפע בעיקר ממציאות פוליטית מוגדרת ולא מכוחות טבעיים החיצוניים לו. האקו-פואטיקה יוצאת נגד תפיסה זו. הסביבה לא יכולה להימצא מחוץ לטקסט, אומרת האקו-פואטיקה, וכך גם מזג האוויר והמזון. אנחנו מה שאנו אוכלים ונושמים. אי אפשר להפריד בין הזהות האישית והחברתית שלנו לבין המקום שבו אנו חיים. זו לא רק האידיאולוגיה שמשפיעה עלינו; גם העץ בקצה הרחוב, גם העננים שאנו רואים מחלוננו, גם האדמה וההר – כל אלה הם חלק מאיתנו וחלק מהטקסטים שאנו משוררים. המלך שמוליק השלישי, בשירו של יורם ניסנוביץ, הוא תערובת מופלאה של שכבות תרבות ופיסות טבע – האין כולנו מלכים בעולם אישי ופיסי מאוד?

 הַמָּקוֹם – שׁוֹמֵרָה עַתִּיקָה לְרַגְלֵי אַמַּת הַמַּיִם

שֶׁל עֵין-חִנְדַק

הַדָּבָר – מְגִלַּת קְלָף עַתִּיקָה, כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית

וְזֶה לְשׁוֹנָהּ:

אֲנִי הַמֶּלֶךְ שְׁמוּלִיק הַשְּׁלִישִׁי,

הַמּוֹשֵׁל עַל גְּבוּלוֹת הָאָרֶץ,

מִן מַעְיַן הַסָּטָף דֶּרֶךְ וָאדִי אַבּוּ-יוּסֻף

בּוֹאֲכָה עֵין-חִנְדַק,

מֵאָה עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע רַקָּפוֹת,

כָּרֵי דֶּשֶׁא לָרֹב,

גַּנֵּי שָׁזִיף וּתְאֵנָה

וַעֲצֵי זַיִת בְּרוּכִים

גַּם עָר אָצִיל וְרִמּוֹנִים,

מַכְרִיז עַל מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לִנְתִינַי.

בִּמְלֹאת שָׁלֹש שָׁנִים לְמַלְכוּתִי,

בְּחֹדֶשׁ נִיסָן הוּא יֶרַח הָאָבִיב,

לְאַחַר טֶקֶס הַטְּבִילָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת,

יָקוּמוּ מִמִּשְׁכָּבָם כָּל מֵתֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת,

כּוֹלֵל: דְבוֹזַ'ק, מוֹצַרְט, לוֹרְקָה,

וְלַחַן עָדִין שֶׁל צִפֳּרִים

יְנֻגַּן בֶּחָלָל,

לִפְנֵי בּוֹאָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה

 

תבנית נוף מולדתנו

האקו-פואטיקה חיה ונושמת בעולם השירה המערבי. והיא צומחת גם אצלנו, כאן, כאשר השירה הירוקה הולכת ומקבלת מקום של כבוד בשירה הישראלית העכשווית.

האקו-פואטיקה הישראלית משוררת את שיריה בהמשך לדורות של משוררים אוהבי אדמתם ואוהבי הטבע הישראלי. משוררים שלמדו לאהוב את נופה של הארץ בייסורים, היות שזה שונה כל כך מנוף ילדותם על שפעת הירוק והמים. ידועה מכול השורה של טשרניחובסקי הקובעת כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו (שורה אקו פואטית ללא ספק). געגועיה של רחל לכנרת מלווים דורות של ישראלים המוצאים בשיר הד לנפשם. החיים בחלונות סגורים, בשירה של לאה גולדברג "גבנו לברושים", הינם ביטוי מדויק לחיים העירוניים המתנתקים מהסביבה הטבעית:

 גַּבֵּנוּ לַבְּרוֹשִׁים

אֲנַחְנוּ מַסְתִּירִים אֶת הֶהָרִים מֵאֲחוֹרֵי בָּתֵּינוּ.

אֲנַחְנוּ מִתְבַּיְּשִׁים לִרְאוֹת אֶת הַכּוֹכָב

חָשִׁים אֶל הָרְחוֹבוֹת הָרוֹחֲשִׁים

בַּל יִסְתַּבֵּךְ לִבֵּנוּ בַּמֶּרְחָב.

 בעולם המאבד את צלילות המים ואת ירק העצים, בארץ שהופכת עירונית יותר ויותר, אל לנו להפנות את גבנו לברושים. שירה ירוקה תסייע לנו לעצור לרגע ממירוץ החיים ולזכור כי למרות שינויי הזמנים, אנחנו ממשיכים להיות תבנית נוף מולדתנו, שיש בה ברוש וגבעה, רקפת, שזיף ותאנה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בינואר 2011, ב-גיליון יתרו תשע"א - 702 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: