אאוט-סיידרית / יעל רובינשטיין

 

היעדרותה העיקשת של ירושלים מהיצירה הקולנועית מבטאת הלך רוח של דחיקה תרבותית ויחס מנוכר כלפיה. רק מהפכה תודעתית תביא לשינוי המאזן

מתוך 'סרוגים'

למרות אופייה המרתק של ירושלים, השנים הוכיחו שהיא עיר שנעדרת כמעט מהמסך הן הקולנועי והן הטלוויזיוני. על פניו זאת עובדה מתמיהה. אחרי הכל הרי מדובר בעיר בירה, עיר חשובה, יפה ומגוונת שמסתתרים בה בוודאי אינסוף סיפורים. היעדרותה איננה טכנית כלל. היא משקפת מגמה והלך רוח של דחיקה תרבותית. בחירת מקום ההתרחשות מסמלת את מיקומה של הליבה, היכן ש'קורים הדברים', את נקודת הכובד של הדיון הרלוונטי, את התפיסה שקובעת את סדר היום התרבותי, וזאת לא ירושלים.

באופן הכי בוטה וקלישאתי אך עובדתי ניכר שהעלילה ברוב הסרטים מתרחשת בתל אביב. אין טעם לסקור ולו חלק מכמות הסרטים התל-אביביים. כולם כאלה, אלא אם כן הם לא. אלו שלא, הם בדרך כלל מובחנים במעין 'קבוצות מיעוטים' של סרטים המכונים: 'סרטי קיבוצים', 'סרטי צבא', 'סרטי פריפריה' וכד'. תל-אביב היא נקודת האפס וביחס אליה מוגדרים הדברים. תל אביב היא קובעת הטעם, ולא שגיליתי את אמריקה, אני רק מוכיחה את זה שוב דרך הדרמה הקולנועית והטלוויזיונית.

למה זה מטריד אותי? כי אני עצמי ירושלמית שהיגרה לתל אביב. אחת מהסיבות שאני חיה בה, היא שהרגשתי שהיצירה לא נמצאת בה בחוץ, ברחוב, גלויה לעין כל, והייתי חייבת את זה לעצמי כדי להתפתח. אני על כביש ירושלים תל-אביב במובנים רבים.

אני חייבת לציין, למען הסדר הטוב, שגם כל שאר חלקי הארץ שהם לא תל-אביב סובלים מאותו היעדר, אבל ירושלים היא מקרה מבחן, נציגת 'הלא מיוצגים', משום שהיא מקרה קצה, בולט וזועק יותר. מאידך, משום שהיא כה ראויה ל'סיפור', היא הראשונה בה נראה שמסתמן שינוי בשנתיים-שלוש האחרונות. האומנם זוהי תחילתה של מהפכה?

יחס אקזוטי

מתוך 'חופשת קיץ'

אז מי בכל זאת עושה סרטי קולנוע המתרחשים בירושלים? כמה לא מפתיע, ונדמה לי שאין צורך להסביר, זה טבעי וברור: אנשים דתיים (או דתיים לשעבר) שעושים סרטים על דתיים. יוסף סידר, שהוא הבמאי העקבי והפורה ביותר העונה להגדרה, פותח את הרשימה. שלושה מתוך ארבעת סרטיו מתרחשים בירושלים ועוסקים באנשים המשתייכים למגזר של הכיפות הסרוגות: 'ההסדר', 'מדורת השבט' ו'הערת שוליים' שצולם אך באפריל אחרון. סרט נוסף מהז'אנר הוא 'אושפיזין', העוסק בשני בעלי תשובה ברסלביים, ויוצרו המוצהר הוא שולי רנד (אף על פי שבמאי אחר ביים אותו). עוד שני סרטים הם 'שלג באוגוסט' של חגי לוי שחלק גדול ממנו צולם ברחבת בית הכנסת האיטלקי ברח' הלל, והוא מספר על בחור שחזר בשאלה שעדיין מאוהב בבחורה דתייה מהעולם שעזב; ו'חופשת קיץ' של דוד וולך, שקצר שבחים והלל והושווה לדיבר הראשון של קישלובסקי. הסרט, פיוטי ואיטי, מלא בסמלים וברמזים יהודיים, מספר על זוג ירושלמי חרדי המאבדים את בנם היחיד בחופשת קיץ אחת בים.

ובאם הזכרנו כבר את החרדים הרי שיש עוד סרטים שנעשו על ידי במאים לא דתיים על החברה החרדית. בדרך כלל הם מתמקדים בנושא שאני נוהגת לכנותו 'אקזוטי', שכן חרדים הם 'האחר' והתפיסה המקובלת היא שהכל אצל ה'אחר' הוא אקזוטי, מוזר וקיצוני, ולכן מעניין יותר להציץ עליו. ביניהם ניתן למנות את 'קדוש' של עמוס גיתאי, המספר על שתי אחיות והתמודדותן עם דיכוי רומנטי בעולם נוקשה וגברי, 'ברוריה' של אברהם קושניר, העוסק בחייהם של בני זוג חרדיים על רקע סיפור פיתויה ומותה של ברוריה התלמודית, ו'עיניים פקוחות', החדש יחסית, של חיים טבקמן, המספר על רומן הומוסקסואלי בחברה החרדית בין נער צעיר ובעל האטליז השכונתי.

גם ירושלמים במקורם עושים סרטים על ירושלים. דני וולמן הוא במאי ותיק ששלושה מסרטיו: 'מחבואים' 'המרחק' ו'מיכאל שלי' הם כאלה (למרות שבסופו של דבר רוב סרטיו מתרחשים בתל-אביב); וכן הוא דני ורטה שעשה את 'קוקו בן 19', המספר על בחור שגדל באזורי המצוקה של העיר וצולם רובו בממילא (לפני הפרויקט…). יש לציין, ששני הבמאים הללו נחשבים קצת 'אאוט סיידרים' ולא מהזרם המרכזי.

לא מקום לחיות בו

מתוך 'הדקדוק הפנימי'

 

סוג נוסף של סרטים הם סרטי אדפטציות שמקורם ספרותי: 'מיכאל שלי', 'חימו מלך ירושלים', 'שלושה ימים וילד', 'מישהו לרוץ איתו', 'אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב', ו'הממונה על משאבי אנוש' ו'הדקדוק הפנימי' החדשים, שטרם הוקרנו בבתי הקולנוע. הסרטים מבוססים על ספריהם של גרוסמן, דן בניה-סרי, א.ב. יהושע, עוז וקניוק. עוד שני סרטים של הבמאי משה מזרחי, גם הם מתרחשים בירושלים ועוסקים בסיפורים שהם מעין אדפטציה לסיפורי התורה: 'אני אוהב אותך רוזה' הוא אדפטציה לסיפור הייבום של תמר ושלה, הבן הצעיר של יהודה, ו'נשים' הוא אדפטציה לסיפור הגר ושרה – סיפור על גבירה המביאה אישה צעירה ממנה ויחסים של קנאה נרקמים ביניהן. הליבה הסיפורית של שני הסרטים מסתובבת סביב עקרות. ירושלים שעולה מהסרטים האלה היא ירושלים פרימיטיבית ועלובה, המדיפה ניחוחות מוות. מעניין לציין ששני הסרטים הם סרטים תקופתיים, הנטועים במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומסמנים אף הם את התפיסה שירושלים היא עיר הקשורה לעבר יותר מאשר להווה.

יחסית לכמות הסרטים שנעשו על ירושלים, האדפטציות נוטלות חלק משמעותי. השאיבה מטקסט ספרותי של מישהו אחר מבטאת בעיני חוסר יכולת אמיתית של היוצרים הקולנועיים לספר סיפור מקורי משל עצמם על ירושלים. חוסר היכולת הזה מבטא עמדה אינטואיטיבית של ריחוק וניתוק מהעיר. ועוד דבר, בעיני זה מורה על תפיסת עומק ביחס לירושלים. טקסטים ספרותיים הם מיתיים ואלגוריים יותר מטקסטים קולנועיים. הרושם המצטבר הוא שקשה לנגוע ביומיומי והפשוט בירושלים, שזהו הכיוון הנכון יותר לדעתי לספר סיפורים קולנועיים.

עוד פן המתקשר לתפיסה האי-יומיומית של ירושלים הוא סרטו של עמוס גיתאי: 'ירושלים – ברלין'. ירושלים בקולנוע העלילתי המקורי מונצחת רק בסרט הזה (סרטים שתל-אביב או רחוב שלה מונצחים, מצויים הרבה יותר: סופשבוע בת"א, ת"א ברלין, לוס אנג'לס ת"א, סיפורי ת"א, נישואין נוסח ת"א, עג'מי, הבית ברח' שלוש, ואפילו קונילמל בת"א…), אבל ירושלים הזאת היא ירושלים סוריאליסטית ולא מציאותית, כי היא מתפקדת כמקום לפגישה שלא נערכה מעולם בין שתי אגדות: אלזה שילר ומניה שוחט. כביטוי ללבנט גם סרט זה הוא אקזוטי ולא ממשי, והוא מושך אגדות בחבלי קסם.

סרט נוסף הוא הסרט 'רגעים' של מיכל בת אדם. עלילת הסרט נסובה על סיפור יחסיהן המוזרים על גבול הפרוורטיים של תיירת צרפתייה ובחורה ישראלית. הסרט ידוע גם כחונך את הסצינה הלסבית הראשונה שנראתה בקולנוע הישראלי. 'רגעים' מתרחש כולו ברובע היהודי בעיר העתיקה, כסמל למעין 'סינדרום ירושלים'. ירושלים היא לא מקום לחיות בו, אלא רק לחוות בה חוויה שהיא מחוץ לחיים, חוויה סהרורית וחד פעמית.

הסרט האחרון שנזכיר הוא הסרט 'קרוב לבית', סרט ביכורים עדין ויפה של שתי במאיות שלא זכה להדים רבים, העוסק בשתי חיילות חיב"ה העורכות סיורים בירושלים במסגרת תפקידי השיטור שלהן. זה סרט שאפשר לשייכו ל'סרטי סכסוך/צבא' אם כי זהו סרט מהסוג החדש, סרט שהוא גם אישי ומתמקד לא פחות ברעות המתפתחת בין שתי החיילות שבתחילה עוינות זו את זו. זה סרט מקורי שאפשר לומר שהצליח לשלב את היומיומי ואולי אפילו 'החילוני' עם הירושלמי המובהק.

כדי לסבר את האוזן, מקום המדינה ועד היום נעשו בסביבות ה-600-700 סרטים עלילתיים. רשימת המלאי הירושלמית לא מגיעה אפילו ל-30 סרטים. בהנחה שפספסתי כמה, ואפילו כפול, זה מעט ומוגבל באופן יחסי ומאד לא מספק. מה עוד שהסרטים המעטים שכן נעשו בה, כאמור, בחלקם הגדול מבטאים יחס מציצני, אקזוטי ולא רלוונטי לחיי ההווה המודרניים, או שלחילופין, הם סרטים שנוצרו על ידי ירושלמים, עובדה שפרשנותה היא אחת: ירושלים רלוונטית רק אם היא חלק מהביוגרפיה האישית של היוצר.

מיזם בסימן שאלה

בגזרת הטלוויזיה האופרה קצת שונה לדעתי. גם כאן רוב הסדרות קורות בתל-אביב, אבל בשלוש השנים האחרונות, נצפית תזוזה משמעותית לכיוון ירושלים. הטלוויזיה הצליחה הרבה יותר מהקולנוע להכיל את שני המימדים של ירושלים: ירושלים הרגילה, כעיר שחיים בה אנשים רגילים את חייהם הרגילים, וירושלים שהיא, איך להסביר, אחרת, נושאת מטענים נוספים, מורכבת ומרובדת. הסך-הכל של הסדרות הצליח להביא משהו אותנטי.  

'עספור', 'סרוגים', 'עבודה ערבית' וגם 'מעורב ירושלמי' שהקדימה אותן, הן ארבעה סדרות שנוצרו בשנים האחרונות. לכולן יותר מעונה אחת (עספור בדרך), דבר שאינו של מה בכך, וכולן הטביעו חותם משמעותי במובן הירושלמי והאמנותי. כל אחת התבלטה בדרכה ונחשבה טובה (בדרכה). ושוב, כמה לא מפתיע, כל ארבע הסדרות נוצרו על ידי ירושלמים, שחלקם אף ירושלמים עד היום. וזה ניכר. ירושלים היא חלק חשוב ובלתי נפרד מהסיפור של הסדרה, היא מעין 'דמות' נוספת. זוהי מציאות ירושלמית בעליל – של דתיים, ערבים וערסים. עוד משהו שאי אפשר להסביר עד הסוף. הנשמה…

קשה לשים את האצבע באופן מדויק על הסיבות להתעוררות הירושלמית הזאת. ייתכן וזה קורה בזכות השיח הבונטוני על רב-תרבותיות, הנפוח מאוויר והמעט ומתנשא בעיקר בימי מכרזים, שאולי בכל זאת מתחיל לשאת פירות אמיתיים. דבר נוסף שקרה הוא הקמת קרן ירושלמית למהדרין התומכת בסכומים משמעותיים בפרויקטים ירושלמיים. הקרן, ששמה 'המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים', קמה ב-2008 והתנאי הבסיסי שלה הוא שהסרט/סדרה יתרחשו בירושלים. בנוסף, ההפקה מחויבת לכך שחוץ מצילומי החוץ ההכרחיים, יצולמו בירושלים גם חלק ניכר מצילומי הפנים (צילומי הפנים נעשים רובם ככולם במרכז הארץ בגלל שזול יותר לא לשנע את כל המערכת, לשלם זמן נסיעות, ועוד שיקולים הפקתיים שונים). הקרן טרייה עדיין, והיבול שלה רק התחיל לטפטף החוצה בגלל התהליכים הארוכים הכרוכים בהפקת סרט או סדרה, אבל ירושלים נראית כבר קצת יותר, ואני מניחה שנוכחותה רק תגדל עם הזמן.

'המיזם' מתעתד לעשות מהפכה ולהחזיר את התעשייה לירושלים. זו יוזמה מקסימה, מבורכת ובעלת חזון, והלוואי… אבל אני תוהה אם זה לא מלאכותי, ועד כמה זה אמיתי ומחזיק. תסריטאים ובמאים כותבים לקרן (לפעמים התסריט פשוט עובר 'גיור'. זה מתגלה כשכתוב למשל שהגיבור עומד במרפסת הירושלמית שלו ורואה את הים…), אבל לא תמיד ירושלים באמת מוכנסת פנימה לסרטים. לעתים היא נשארת בגדר קישוט בלבד במקרה הטוב, וכמגייסת כספים במקרה הרע. כדוגמה לכך ניתן לקחת את הסרטים 'הדקדוק הפנימי' ו'הממונה על משאבי אנוש' שבהם תמך 'המיזם'. בסרטים הללו ירושלים רק כאילו נוכחת בה. ירושלים סינטטית לסרט; בתחושה היא לא קיימת באמת. בהפוך על הפוך, שני הסרטים הם בעיקר 'ללא מקום'. הדי.אנ.איי של ירושלים נעדר. אז מה הופך סיפור לירושלמי? בוודאי לא רק העובדה שבתיה של רחביה או שוט מרהיב של הר הזיתים נראים בו.

המבחן האמיתי יהיה מה יקרה בלי התמיכה של הקרן. האם ימשיכו לעשות סרטים על ירושלים או שירושלים תמשיך להיות שייכת רק לירושלמים ולדתיים? לא נעים לי להיות חסרת אמונה, אבל קשה לצפות מבמאי שלא ביקר בירושלים מאז בר המצווה שלו (למשל), שיעשה סרטים על ירושלים. זה קשור כמובן גם למלחמת התרבות שמתקיימת בארץ כאשר ירושלים ותל-אביב מייצגות את שתי אופציות הקצה שלה – אופציה של המקום הכי ספציפי, לעומת האופציה של 'אין מקום' או 'כל מקום'. המהפכה תתרחש רק כשההתייחסות לירושלים תעבור שינוי אמיתי – כשהיא תיכנס פנימה למרכז השיח, ולא תיתפס רק כמקום פוליטי של 'הסדר קבע' או כמקום מונומנטאלי או גדוש סטריאוטיפים; כשהיא תפסיק להיות 'שם' ותחזור להיות 'כאן'. רק אז, באופן טבעי יעשו עליה ובה סרטים.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בינואר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"א - 685 ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: