יתרו מביא עמו יותר מאשר עצות מנהליות או סימפתיה של חותן. עמלק היה הראשון להכות בבני ישראל, ובני הקיני היו הראשונים להכיר בהם כישות מדינית

יתרו משיא עצתו, יאן ויקטורס, 1635

עשיית החסד, חריגה אל מעבר למצופה לטובת הזולת, מולידה רגשות של חובה והכרת תודה. לעתים נדירות, כאשר החסד שנעשה הינו הרואי או דרמטי, עשויה הכרת התודה העמוקה אף ליצור חוב היסטורי כלפי עושה החסד וצאצאיו.

כך ניסח זאת שאול המלך, כאשר ביקש לפרוע חוב היסטורי שכזה ולהציל את העם הקיני, צאצאי יתרו, מאות שנים לאחר יציאת מצרים:

וַיֹּאמֶר שאוּל אֶל-הַקֵּינִי:
לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי
פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ –
וְאַתָּה עָשיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם…

בדברים הבאים ננסה להציע נקודת מבט חדשה על הפרק הפותח את פרשת יתרו. הבנת הרקע לביקורו של יתרו במחנה ישראל, לאחר המלחמה בעמלק, עשויה להסביר מהו החסד הגדול שעשו יתרו ומשפחתו, בני הקיני, עם כל ישראל.

נקדים ונאמר כי אין לומר שהחסד הגדול של יתרו "עם כל בני ישראל" הוא עצת מינוי השופטים שיעץ יתרו למשה, במחצית השנייה של הפרק. הנה, כאשר משה חוזר ומספר על מינוי השופטים, בספר דברים, הוא כלל אינו מזכיר את יתרו ועצתו:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר

…אֵיכָה אֶשּא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשּאֲכֶם וְרִיבְכֶם? 
הָבוּ לָכֶם אֲנָשים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשבְטֵיכֶם וַאֲשימֵם בְּרָאשיכֶם.

וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ:
טוֹב-הַדָּבָר אֲשר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשוֹת.

גם תוכן עצת יתרו אינו נראה כעצה ייחודית שבלעדיה לא הייתה למשה ולישראל תקומה. גם בלעדי יתרו הורה הקב"ה למשה בספר במדבר לאסוף שבעים זקנים כדי לחלוק עִמם את משא העם:

 וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשה
אֶסְפָה לִּי שבְעִים אִיש מִזִּקְנֵי יִשרָאֵל
אֲשר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשטְרָיו
וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
וְהִתְיַצְּבוּ שם עִמָּךְ.

וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שם
וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשר עָלֶיךָ וְשמְתִּי עֲלֵיהֶם
וְנָשאוּ אִתְּךָ בְּמַשּא הָעָם
וְלֹא תִשּא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

 שמחה גדולה

לפיכך, נכון לחזור ולבחון דווקא את חציו הראשון של הפרק, המתאר במילים יוצאות דופן את שמחתו של יתרו על הצלת בני ישראל מיד מצרים:

וַיְסַפֵּר מֹשה לְחֹתְנוֹ
אֵת כָּל-אֲשר עָשה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם
עַל אוֹדֹת יִשרָאֵל
אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ
וַיַּצִּלֵם ה'.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ
עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשר-עָשה ה' לְיִשרָאֵל
אֲשר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. 

וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ:
בָּרוּךְ ה' אֲשר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה
אֲשר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם. 

עַתָּה יָדַעְתִּי
כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹהִים
כִּי בַדָּבָר אֲשר זָדוּ עֲלֵיהֶם.

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשה
עֹלָה וּזְבָחִים לֵא-לֹהִים;
וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשרָאֵל
 לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים. 

בתיאור גודל שמחתו של יתרו, הנוכרי היחיד שהביע שמחה על הצלת ישראל ממצרים, נוקטת התורה מילה יחידאית במקרא – "ויחד": "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה". אך גם התנהלותו של יתרו, המברך את ה' ומכיר בעליונותו על כל אלוהים, המקריב קורבנות ומחלק לחם לרעיו, הינה חריגה ביותר, ודומה היא לשמחה הגדולה של השבת ארון ה' למקומו, לאחר תום מלחמות דוד:

וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשלָמִים
וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשּלָמִים
וַיְבָרֶךְ אֶת-הָעָם בְּשם ה' צְבָאוֹת. 
וַיְחַלֵּק לְכָל-הָעָם, לְכָל-הֲמוֹן יִשרָאֵל, לְמֵאִיש וְעַד-אִשּה
לְאִיש חַלַּת לֶחֶם אַחַת…

ובדברי הימים:

…אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאש לְהֹדוֹת לַה'…
כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד
וְנוֹרָא הוּא עַל-כָּל-אֱלֹהִים.

עם עבדים מחפש הכרה

כדי להבין את מלוא המשמעות של ביקורו של יתרו במחנה ישראל, עלינו לקחת צעד לאחור ולסקור לרגע את ההקשר הפוליטי-מדיני שניתן לייחס לביקור זה. לאחר יציאת ישראל ממצרים ומלחמת עמלק, היה מעמדם המדיני של ישראל בזירה הבינלאומית עגום ביותר. עדות על כך נוכל למצוא בדבריו של בלעם בן בעור עשרות שנים אחר כך.

כאשר בלעם מתנבא על ישראל, הוא מנגיד תחילה בין מעמדו המדיני הנוכחי של ישראל, שהינו ירוד ביותר, למעמדו המדיני הנוכחי של עמלק, שהינו דווקא מבוסס.

עם ישראל הינו עם דחוי בין העמים, "הֶן-עָם לְבָדָד יִשכֹּן", אשר נתפס בעיני העמים סביבו כחבורת עבדים נמלטים שכלל אינם נכנסים לחשבון העמים: "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשּב"; אך אחריתו של העם הלא-נחשב הזה, מתנבא בלעם, תהא דווקא גדולה: "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ". בלעם מנגיד בין תיאור זה של ישראל לתיאור עמלק. כך, מסביר בלעם, על אף שעמלק נחשב לאומה מובילה, שהרי הינו "רֵאשית גּוֹיִם", הרי שאחריתו תהא דווקא אבדון: "וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד". 

מתברר כי בעיני עמי האזור נתפסו ישראל כחבורת עבדים נמלטים, נטולי בני ברית. בידודם האזורי נבע, יש להניח, לא רק מההערכה הנמוכה שלה זכו מעמי האזור, אלא גם מהעובדה שמיד לאחר יציאתם ממצרים הקימו על עצמם אויב חזק ומטיל אימה בדמותו של עם הנוודים העמלקי.

לעם הקיני, משפחת יתרו, הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם העם העמלקי. מספר מקורות במקרא עשויים להוביל אותנו למסקנה כי הקיני נדדו לעיתים יחד עם העם העמלקי במדבריות הנגב, יהודה וסיני. כך לדוגמה, כאשר בלעם בן בעור משקיף על פני הישימון, הוא נושא את משלו על עמלק ועל הקיני בנשימה אחת:

וַיַּרְא אֶת-עֲמָלֵק וַיִּשּא מְשלוֹ וַיֹּאמַר: 
רֵאשית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. 
וַיַּרְא אֶת-הַקֵּינִי וַיִּשּא מְשלוֹ וַיֹּאמַר: 
אֵיתָן מוֹשבֶךָ, וְשים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ…

גם בדברי שאול שהבאנו לעיל, מתברר ששעה שיצא להילחם בעמלק הוא מצא את העם הקיני, צאצאי יתרו, נודד בתוך העם העמלקי. ייתכן שקִרבה זו בין הקיני לעמלקי היא שהביאה את דוד לשהות בערי הקיני לפני מלחמתו בעמלק ולחלק עִמם את שלל המלחמה:

וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל-אֲשר לָקְחוּ עֲמָלֵק…
וַיָּבֹא דָוִד אֶל-צִקְלַג
וַיְשלַּח מֵהַשּלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר:
הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה, מִשּלַל אֹיְבֵי ה'
[…] וְלַאֲשר בְּעָרֵי הַקֵּינִי
[…] וּלְכָל-הַמְּקֹמוֹת אֲשר הִתְהַלֶּךְ-שם דָּוִד, הוּא וַאֲנָשיו.

חסד פוליטי

עתה, נוכל לשוב ולהבין את מלוא המשמעות שבביקורו של יתרו במחנה ישראל. על אף הבידוד המדיני שישראל מצויים בו, על אף האיבה העמוקה השוררת בין עם ישראל לעם העמלקי שאליו קרוב יתרו ועל אף העובדה שמשה שילח (גירש?) את ציפורה בִתו, קם יתרו, מנהיג העם הקיני, ונוסע לבשר טוב על ישראל, אולי אף מתוככי עם האויב העמלקי.

ביקורו של יתרו במחנה ישראל לא נועד רק על מנת לבטא את הכרתו הדתית של יתרו, ככהן מדין, בעליונותו של הקב"ה על כל אלוהים. ביקור זה נועד, אולי בעיקר, על מנת לקשור קשר של ידידות, הזדהות וקרבה בין יתרו ומשפחתו לבין עם בני ישראל.

יתרו, אשר בא למחנה ישראל ליצור ברית ידידות, מחזיר תחילה למשה את ציפורה אשתו. בכך קושר יתרו מחדש את קשרי החיתון בין משפחתו ועמו לבין עם ישראל (חיזוק קשרים באמצעות חיתון היה מאז ומעולם פרקטיקה מקובלת).

בהגיעו למחנה ישראל, יתרו מביא עִמו ברכת ידידות על ישראל: "בָּרוּךְ ה' אֲשר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה…", בדומה לברכת הידידות של חירם לשלמה: "בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה"; וגם של מלכת שבא: "יְהִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּרוּךְ, אֲשר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשרָאֵל…". גם הקורבנות שמקריב יתרו, "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשה עֹלָה וּזְבָחִים לֵא-לֹהִים", מרמזים אולי על מקור הקורבנות מהשלל שלקחו זה עתה ישראל ממצרים, וקרבת הלשון תעיד: "וַיֹּאמֶר מֹשה גַּם-אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשינוּ לַה' אֱ-לֹהֵינוּ". השתתפות בשלל שנלקח ממצרים, יש גם בה צעד נוסף של יצירת קרבה ושותפות בין העם הקיני לבני ישראל

לבסוף, אוכל יתרו לחם יחד עם מנהיגי ישראל: "וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשרָאֵל לֶאֱכָל-לֶחֶם עִם-חֹתֵן מֹשה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים". בכך מבטא יתרו את השלום, הקרבה והידידות בינו לבין ישראל, במנהג שהוא דרך מקובלת לבטא ברית פוליטית – כיציאת מלכיצדק מלך שלם אל אברם אחרי מלחמת המלכים, וכמעשה הגבעונים עם בני ישראל לאחר כריתת הברית ביניהם.

מקריאה זו של ביקורו של יתרו במחנה ישראל ניתן אף להבין מחדש את החשיבות שבעצתו של יתרו למשה למינוי שופטים. הערך המרכזי שבעצתו של יתרו למשה אינו בהכרח בתוכנה של העצה,  אלא בעצם נתינתה, המקבילה אולי לחניכתה של מדינה צעירה בידי מדינה בעלת מערכת מנהלית מיומנת. עצת יתרו משקפת את דאגתו הכנה להמשך שגשוגו של עם ישראל עד ש"עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשלוֹם".

כמו החסד שעושה רות עם נעמי, הדחויה בקרב נשות בית לחם יהודה, וכמו החסד שעושה בועז עם רות, המבוזה בין הנמושות, כך עושה יתרו חסד עם ישראל היוצאים ממצרים, הנדחים והמוקצים בין האומות. חסד זה של יתרו, הקם מתוך עמלק – הראשונים להילחם בישראל – להיות הראשון לבשר טוב על ישראל, הוא שהביא את שאול לנסות ולפרוע מצאצאיו את החוב ההיסטורי הזה: "וְאַתָּה עָשיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם…".

תחושת החובה והכרת התודה הזו היא שהביאה את משה, בספר במדבר, להפציר ביתרו (חובב בן רעואל) לחלוק עם ישראל מטוב הארץ הטובה: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשר אָמַר ה', אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי-ה' דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשרָאֵל".