ההלכה כשירת רבים / אבי-רם צורף

 

צורתה הפורמלית המגבילה שואבת אליה את רוב ההתייחסויות. מעבר לחזות מטרידה זו, טמון בהלכה המפתח לקיום מוסרי, לחיבור לאומי ולחוויה דתית עמוקה. ההלכה כפי שקיבלתי מא"ד גורדון ועמנואל לוינס

עמנואל לוינס. צילום: ברכה אטינגר

ההלכה מהווה את אחד הנדבכים החשובים בחיי האדם הדתי הבוחר לאמצה. תנועות הנפש שמולידה ההלכה הולכות לרוב בשני כיוונים מנוגדים. לעתים יחוש האדם הדתי כי ההלכה מסייעת בידו לתפוס כל בדל, כל אוצר ומטמון של החיים, כי היא מהווה כלי קיבול לאור השופע בכול; ולעתים יחוש האדם כי ההלכה מטילה עליו סורגים, כולאת אותו בתוך כלוב ומצמצמת אותו ואת האור הזרוע בכול לדפים כתובים התפוסים בינות לכריכות קרטון ומונחים בתוך בניין החסום לעולם הסובב.

הרב קוק מבטא את התנודה בין שתי תנועות הנפש הללו, כשהוא נותן מקום לכל אחת מהן בכתיבתו. כותב הוא במקום אחד כי "אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, לתפילה, לתורה, לצמצום מוסריות ודייקנות פרטית, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים" (אורות הקודש ב', עמ' רצז) – ההלכה מאיימת על הנשמה בשתי צבתותיה הכולאות אותה בינות לפרטי ההלכות, הנשמה המתמלאת בכל סדרי החיים נלחצת על ידי הצמצום ההלכתי.

במקום אחר הוא מבטא את תנועת הנפש ההפוכה – "הנשמה הישראלית צריכה להתרחב, להתלהב ולהתגבר. והננו צריכים להסיר ממנה כל מכשולי דרכים, שאינם נותנים לה ללכת את מהלכה, ועוד לעזור לה שהתכנים הרוחניים יהיו מצויים לה, והמזגים כולם יהיו עוזרים לפריחתה. וזהו סוד התורה המעשית, וכל ארחות חיי האמונה והקדושה" (ערפילי טוהר, עמ' יח). כאן ההלכה היא מקור להתרחבותה של הנפש, היא נותנת פורקן לעולמה הרוחני ומעצימה אותו.

בדרך כלל אני חש כי תנועת הנפש הראשונה שמתאר הרב קוק מתקבלת אצל אנשים רבים כמובנת מאליה, ולכן במאמר הזה אבקש לבחון את יסודותיה של תנועת הנפש השנייה, הרואה בהלכה מתכון להתרחבותה של הנפש, ולעמוד על סוד קסמה של ההלכה. את סוד הקסם אני מבקש לגלות בעזרת משנתם של שניים מההוגים היהודים המרתקים של המאה ה-20 – אהרן דוד גורדון, מההוגים המרכזיים שיצאו מקרב אנשי העליה השנייה, והפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס.

אבדן החיוניות הדתית

א.ד גורדון

במאמרו המרכזי "האדם והטבע", בחלק הנקרא "השאלה העולמית", עוסק א"ד גורדון בהתפתחותה של תחושת הדתיות, הרליגיוזיות, ובהיותה קרקע לצמיחתה של הדת הממוסדת. לשיטתו של גורדון התפתחותה של כל תחושה דתית באשר היא, יסודה במגע המתמיד של האדם עם החיים ובתהייתו על מופלאותם, בשוטטות ובתשומת הלב לכל זיק חיים המתנוצץ ומתגלה אליו:

הן במצב הקדום של התהוות הטבע האנושי […] כל מה שחי אז האדם ופועל בתור אדם, כל מה שהוא מרגיש, חושב, שואל בתור אדם, הוא דת. הכול בנפש – דת: כמיהה נאלמה, תהייה סתומה וחתומה בסתרי הנפש, והכול בטבע – א-להים: אדיר, נאור, נפלא, משפיע חיים – ונורא, גלוי ונעלם, קרוב ורחוק לאין סוף […]

המקום הדתי הראשוני הוא המקום שבו כל מגע עם החיים על שלל תופעותיהם וייצוגיהם הוא בעצם מגע עם א-לוהות. האדם קורא בשם א-לוהים לכל דבר הנקרה בדרכו, וכתוצאה מכך הוא רואה גם בכל פעולותיו פעולות דתיות. כל פעולת חיים, כל התעסקות שהיא עם החיים, היא בעצם התעסקות עם הא-לוהות.

אך המקום הראשוני הזה עוטה, לדידו של גורדון, לבושים, שלעתים הופכים למטרה מצד עצמם ומשכיחים את התוכן המכוסה על ידם. לבושים אלה נקראים על ידו 'הצורה הדתית', שלעתים באה על חשבון 'התוכן הדתי':

הדת, כמו שראינו, צמחה לא מתוך הכרה ברורה, כי אם מתוך תהיית הנפש ודמדומי הכרה; צמחה, כמו שטבע הדבר מחייב, מצדה הגלוי, הממשי, מצד הצורה. הדבר הזה הביא לידי כך שגם בהתפתחות הדת הלאה התפתחה הצורה על חשבון התוכן.

מימושו של עולם רוחני בתוך החיים עצמם, טוען גורדון, עלול כמעט בדרך הטבע לגרום לכך שהתרגום הממשי יהפוך למרכז, תוך כדי התנתקות מן התוכן הרוחני שקדם לו. תחושת הדתיות הראשונית של האדם תלך לאיבוד בתוך הדת הממוסדת, המקנה צורה ממשית לכל פעולה ופעולה.

המתח הקיים בין התוכן הדתי לצורה הדתית יסודו, לדעת גורדון, בכך שהתוכן הדתי הוא תוכן פרטי, השופע בכל אדם בצורה שונה, כשהצורה הדתית לעומת זאת היא צורה ממשית המשותפת לכל אדם הבוחר להסתופף תחת צל קורתה:

התוכן הדתי, שכולו דבר פנימי, ששורשיו בתהום הנפש האנושית […] הוא בעיקר חלקו של יחיד, של כל יחיד, בתור פרט מהכלל […] ומאחר שהתקדמות המחשבה והזדככות הרוח האנושית בכלל באות בעיקר על ידי יחידים, הרי שהתוכן הדתי היה עלול ללכת רגל ברגל עם המחשבה והרוח המתקדמות […] אולם הצורה הדתית, הגלויה, הממשית, היא בעיקר חלקו של הכלל, של הקיבוץ, של האומה. מובן כי הקיבוץ מתפתח ביתר מתינות מהיחיד […] כי על כן נשארה תמיד צורת הדת מאחורי המחשבה המתקדמת והרוח המזדככת. היא היתה תמיד מפגרת, נחשלת; ואין פלא, כי לאחרונה נתאבנה.

גורדון גורס כי זהותו של התוכן הדתי כתוכן שהוא סובייקטיבי במהותו, שהוא נחלתו של כל יחיד ויחיד, כל פרט ופרט, מתאימה אותו לשאר תוכני המחשבה והרוח האנושיים, ולכן התוכן הדתי, כמו שאר התכנים, עשוי להתקדם ולהתפתח בעזרת כוחם של היחידים, החווים אותו מתוקף קיומם הם ואינם נדרשים לכוח חיצוני שיכפה עליהם את חווית התוכן הזה.

לעומת התוכן הדתי, זהותה של הצורה כדבר השייך לקיבוץ ולאומה מכריחה את התפתחותה המדורגת והאיטית יותר של הדת, שהרי לדידו קיבוץ, שעליו להתחשב בכל היחידים המרכיבים אותו, מתפתח בצורה איטית יותר מאשר האדם הפרטי, שבצמיחתו לא מתחשב בדבר מלבד עצמיותו שלו. ההתפתחות האיטית הזו גורמת לכך שהצורה הדתית מוצאת עצמה מפגרת אחרי התפתחות תוכני המחשבה והרוח האנושיים הבסיסיים, ואף מגיעה לידי התאבנות שמונעת את השתכללותה.

שירת הרבים

התאבנות זו של הצורה הדתית משליכה ישירות על התאבנותו של התוכן הדתי, ובכך יוצרת פער הולך וגדל בין תוכני המחשבה והרוח לבין התכנים הדתיים, זאת על אף שבמצב בריא ונכון היו מקיימים כל התכנים הרוחניים יחסי גומלין ביניהם, וכך היו תוכני המחשבה נתרמים מהתוכן הדתי:

אין פלא כי לאחרונה הלכה המחשבה החיה […] ועמה הנפש החיה, השואפת להתחדשות, הלוך והתרחק מהדת בכלל,  וביחוד במקום שהטבע העשיר הציע לפניה ביד רחבה עניינים כל כך עמוקים ורחבים, שנתנו לה כל כך הרבה, עד שהיתה יכולה להסיח דעת מהדת ולבלי להרגיש בחסרונה.

המחשבה שהיא חיה, נוגעת בחיים כשלעצמם, הִנה מתחדשת מעצם טבעה ואינה קופאת על שמריה, ובכך היא יוצרת פער מן התוכן הדתי, המתכסה בצורה שהולכת ומתאבנת ומהווה את היפוכה הגמור של מחשבה זו. הצורה הדתית כפי שהיא קיימת חוסמת גם את חיותו של התוכן הדתי ואת התחדשותו המתמדת, ובכך חוסכת מן המחשבה החיה את המפגש שהיא צריכה לקיים איתו.

האם יש בדברים הללו כדי לבטל את חשיבותה של הצורה הדתית? תשובתו של גורדון לשאלה זו היא לאו מוחלט. לדידו הצורה הדתית במתכונתה הנכונה, היודעת להתחדש מרגע לרגע, היא הכרחית לקיומה של כל צורת חיים אנושית:

בכלל אפשר לומר כי העיכוב הזה בהתפתחות הדת הוא הוא בעצם עיכוב בהתפתחות הרוח האנושית, ביחוד מצדה הלאומי, מצד תפקידה ליצור חיים אנושיים. הדת […] היא כח חיוני, כח מניע את החיים, ולא כח מקפיא ומאבן. צורת הדת היא לפי זה צורת החיים הלאומים הטהורים.

זוהי כעין ביטוי למוסיקליות העליונה של הנפש הלאומית, כעין מנגינה מצורפת מכל הקולות של כל נפשות האומה […] שום חג פרטי או חברתי לא ישיג אותה המוסיקליות, שיש בחג לאומי-דתי.

אם כן, המצב שבו הצורה הדתית הופכת לדבר מאובן הוא מצב המונע מהרוח האנושית להגיע למיצויה. רק הצורה הדתית המתחדשת מאפשרת את המגע המוחלט עם החיים ועם הטבע. היחידים שהם בעלי התוכן הדתי אינם יכולים לצאת מתוך הסגירות שלהם בתוך חוויתם הדתית אלמלא יהיה להם עוגן משותף המאפשר את היפתחותם זה לזה, את השיח המפרה שביניהם, הנובע מתחושת הא-לוהות המשותפת להם. עוגן זה, אליבא דגורדון, מתבטא בצורה הדתית, שהיא המצע להפריה ההדדית שבין התכנים הדתיים השונים.

דימוי המקהלה שבו משתמש גורדון מבטא את ההרמוניה הנוצרת בין הקולות השונים על ידי שמירת ייחודו של כל קול וקול, מה שמדגיש את שמירת הסובייקטיביות הקיימת בתכנים הדתיים מעצם מהותם. הצורה הדתית מקנה לאדם המהלך בעולם את הדרך לשוחח על תחושת הא-להות האופפת אותו.  

לוינס: הוקרה

בשנת 1937 פרסם עמנואל לוינס מאמר בשם "משמעותה של העשייה הדתית". במאמר זה ביקש לתת תשובה לעצם צורכה של הדת במעשים דתיים, בניגוד למאמרים שרווחו בזמנו וביקשו לתת תשובות שאינן מספקות מענה לשאלה כשאלה כוללת אלא מתייחסות לכל מעשה דתי לגופו. לוינס מבסס את משמעות המעשה הדתי כהוקרת העולם על ידי האדם:

[…] בעיני היהודי שומר המצוות העולם אינו נראה אף פעם כדבר טבעי. האחרים מרגישים בו בבית באופן מיידי […] הדברים עבורם הם תמיד בבחינת מכרים ותיקים […] הם דברי חולין. לעומת זאת, עבור היהודי שום דבר אינו מוכר עד תום, שום דבר אינו חולין עד תום […] הקיום מכה בו כנס. בכל רגע ורגע הוא חש היקסמות לנוכח העובדה הפשוטה כל כך, ויחד עם זאת המופלאה כל כך, שהעולם הנו כאן ("משמעותה של העשייה הדתית", בתוך "עמנואל לוינס בירושלים")

לתפיסתו של לוינס במאמר זה, ההלכה יוצרת אצל האדם תודעה של ענווה קיומית. העולם העומד מולו אינו מובן מאליו, הוא מפתיע בכל פעם מחדש. האדם המוקיר את העולם משתמש בהלכה כדי להראות את הוקרתו. ההלכה הנוגעת בשביבי החיים הקטנים ביותר מסִבה את תשומת לִבו של האדם לכל פרט ופרט העובר לנגד עיניו, ומונעת את התנכרותו מהם. האדם שומר המצוות הוא אדם שאיננו כובש את העולם, אלא מצמצם את עצמו כדי לחיות בעולם ולספוג את כל המראות שהעולם מפגיש אותו עמהם.

הגותו של לוינס עברה מפנה משמעותי לאחר השואה, שאותה עבר בשבי הגרמני בין השנים 1940-1945. מפנה זה התבטא בעיקר במעבר לעיסוק כמעט בלבדי בנושא האתיקה. כחלק מהגותו האתית, שעסקה בהתמסרותו המוחלטת של האדם אל האחר המצווה עליו, באמירת ה'הנני' של האדם העומד למול פניו המעורטלות של האחר, מנסח לוינס את עמדתו המחודשת ביחס לתפקידה של ההלכה:

החוק הריטואלי שביהדות מהווה את המשמעת החמורה המביאה לכלל עשיית הצדק הזה. את פני הזולת יכול להכיר רק מי שידע לכפות כללים חמורים על טבעו שלו […] הנתיב המוביל אל א-לוהים מוביל אפוא ipso facto (מעצם מהותו) – ולא כתוספת – לעבר האדם; והנתיב המוביל לעבר האדם מחזיר אותנו אל המשמעת הריטואלית, אל החינוך העצמי (מתוך "חירות קשה").

לוינס: מחויבות

האתיקה של עמנואל לוינס מתבססת על האדם המכיר בשונות המוחלטת והראשונית של האחר העומד למולו, בחוסר יכולתו לקחת עליו בעלות. הסתכלותו של האחר בפניו של האדם יוצרת תנועה של השתעבדות אל האחרות, שקדמה לה תנועת נפש אחרת של צמצומו של האדם עד כדי התבטלותו בפני האחר. האדם נתבע אל האחר, הוא מתחייב אליו באופן מוחלט, האחר אוחז בו ואינו מרפה.

לוינס רואה בעולמה של ההלכה את המתכון הזהה ליצירת תנועת הנפש הזו, המסוגלת להתחייב באופן מוחלט. החלטתו של האדם להשתעבד לעולמה של ההלכה, לכפות על עצמו כללים שאינם נובעים מעצמיותו שלו אלא ממקור אחר לחלוטין, היא החלטה שבבסיסה היא החלטה אתית במובהק, שהרי היא מממשת את ההתמסרות הגמורה אל האחר. ככזו, רואה בה לוינס החלטה שמביאה לכלל עשיית צדק.

במאמר זה, שנכתב עשרים שנה לאחר המאמר "משמעות העשייה הדתית", מחליף לוינס את התנועה הקיומית של היקסמות ופליאה בתנועה הקיומית של הנתבעוּת. לאחר השואה, טוען לוינס, ההלכה חייבת לשאת מטען שהוא אתי במהותו. הוא אינו מעלה את פליאתו של האדם מהעולם הסובב אותו לדרגה שבה נמצא המעשה המוסרי עצמו.

כריתת הברית

נראה כי שלושת היסודות שנזכרו אינם עומדים כל אחד לעצמו, ויש לראותם כארוגים זה בזה. האדם המהלך בעולמו חש נדהם למראה עוצמתו של הטבע. נפשו מוקסמת על ידי התגלות פניהם של בני האדם. הוא מבקש למצוא לו פורקן, מבקש לעצמו כלי כדי לחלוק את חויותיו, וכאן עומדת ההלכה לפתחו ומאפשרת לו את היפתחותו כלפי אחרים בעלי חוויות פליאה דומות, מקנה לו את היכולת ליצור איתם את ההרמוניה המוסיקלית של הפליאה, מה שמכונן אצלו את ההיקסמות מדברים נוספים שלא שם אליהם לִבו לפני כן.

אך האדם אינו פורש מהרכבו המוסיקלי. הוא נתבע להמשיך לתת את מנעד קולו למנגינה ההולכת ומולחנת. הקסם מעולמה של ההלכה מוליד את תנועת הנתבעות. היא איננה קיימת כשלעצמה, אך מרגע הקסם מחליט האדם לכרות עם ההלכה את הברית, הברית התובעת אותו אליה, הברית שמביאה אותו לכדי שמירת תורה ומצוות.

אבי-רם צורף הוא תלמיד ישיבת מעלה-גלבוע העושה כעת את שירותו הצבאי

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2011, ב-גיליון יתרו תשע"א - 702 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. "החלטתו של האדם להשתעבד לעולמה של ההלכה, לכפות על עצמו כללים שאינם נובעים מעצמיותו שלו אלא ממקור אחר לחלוטין, היא החלטה שבבסיסה היא החלטה אתית במובהק, שהרי היא מממשת את ההתמסרות הגמורה אל האחר"
    יש משמעות למשפט הזה?
    הרי באותה מידה האחר יכול להיות גם רודן כלשהו.

  2. לכאורה הטענה הזו היא מוצדקת לחלוטין, אך עיקר העניין איננו בדמות המצווה, או הדמות שאליה אנו מתמסרים, אלא במוכנות הפנימית הראשונית שלנו כבני אדם לקבל צו שאיננו נובע מתוך עצמנו. המוכנות הזו מאפשרת לנו "לפגוש" את הצו ממקום שמסוגל לומר לו כן, על אף שהוא זר לנו, הוא מאפשר היפתחות לצו ממקום נקי. עם כל זאת, אין בדברים הללו כדי למנוע ביקורת על הצו שאליו אנו כביכול משתעבדים, כפי שהערת, אלא להשהות את תהליך השיפוט לשלב השני, המגיע לאחר שלב הקבלה הראשוני- ניתן לבקר אדם או הלכה מסוימת בשתי צורות, האחת היא הצורה שאוטמת את אזניה לעולם שהאחר מנסה לשדר, והשניה היא להקשיב לטענתו, ולאחר מכן לבקר אותה. הטענה היא שאדם המסוגל לקבל על עצמו את עולמה של הלכה, מסוגל לדחות את השיפוט האישי שלו לשלב מאוחר יותר, ולהדגיש דווקא את התנועה הפנימית המסוגלת לקבל.

  3. יצחק שניבוים

    קראתי בעניין רב את דבריו של אבי-רם, ואני תוהה אם תלמיד ישיבת מעלה גלבוע וחייל בראשית שנות העשרים של חייו כותב ברמה כזאת, איך ומה הוא יכתוב בשנות הארבעים והשישים לחייו, וליבי מתמלא שמחה.
    לגופו של עניין, אני תוהה למקרא הדברים כמה אחוזים מן הציבור הדתי בימינו מתחבר ולו לאפס קציהן של התחושות הנסקרות בה, בין לשיטת אד"ג ובין לשיטת לוינס.
    מן המקום שאני רואה את הדברים – עמדת הדתל"ש המתקשש, למען הגילוי הנאות – אני רואה לפני ציבור שחלק לא מבוטל ממנו חי למעשה חיי תרבות דומים לחיי החילונים, ומשובצים בחלק כזה או אחר ממצוות עשה ואל תעשה שבתורה ובהיתרים ובאיסורים שבהלכה. חלק אחר – גם הוא בלתי מבוטל – חי חיי קהילה דתית עם נשמה יתרה, עם מוסיקה מקהלתית חיה ואף תוססת. מתוך אותו חלק, ישנן קהילות שבהן המרכיב של ארץ ישראל הפך לחזות הכל כמעט, מין מוטציה משונה שאין אני משיגה. ועוד חלק שהוא הקהילה החרדית שעליה לא ארחיב את הדיבור.
    אבל חשוב מכל: אני מתקשה לזהות תחושה רליגיוזית אף באחד מהציבורים האמורים. ישנן תחושות כאלה ואחרות – נעלות יותר ונעלות פחות. אבל אינני מבחין ברליגיוזיות אף באחת מהן.
    אולי אני תמים, אולי אני פרפקציוניסט חסר תקנה, ואולי הסיגים הרבים שפשו במתכת היהודית האצילה, והגדול שבהם הפוליטיזציה המשחיתה והמושחתת, מסתירים ממני את אותה רליגיוזיות.
    מה שאני רואה, על כל פנים, בחזותה של הקהילה הדתית לסוגיה, כלפי הציבור החילוני, הוא אגו ואגו שמאחוריו פחד גדול ותהומי. את הביטחון באל, שהוא היפוכו של הפחד, אני לא מצליח לראות, לצערי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: