שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

על: היינריך היינה: חיים בסתירה – ביוגרפיה, מאת: יוחנן טרילזה-פינקלשטיין; עשרת הימים הנוראים, מאת: אהרן מגד; אשת הצהריים, מאת: יוליה פרנק

 

היינריך היינה: חיים בסתירה – ביוגרפיה, מאת: יוחנן טרילזה-פינקלשטיין, מגרמנית: קטיה מנור, רסלינג, 2010, 334 עמ'

היינה, איש האשכולות היהודי, משורר וסופר, עיתונאי ופובליציסט, פילוסוף וסטיריקן. באישיותו הסוערת וביצירתו הקלאסית והמגוונת נגע ללב רבים, הרגיז רבים אחרים ולא הותיר רבים אדישים אליו, גם כיום – למעלה ממאה ומחצית לאחר מותו. מחקרים ומאמרים אינספור וגם ביוגרפיות לא מעטות כבר נכתבו על אודותיו. ביוגרפיה זו טוענת להתבוננות מקיפה בסתירות המאפיינות את חייו של היינה, מעבר להתמקדות בפן ספציפי כלשהו של דמותו. טענה מעניינת, ואוטוביוגרפית בפני עצמה, היא טענתו של הביוגרף – שהחל בעצמו להתקרב למוצאו היהודי – שהסוגיה היהודית ("הבעייתיות היהודית") היא המקור לסתירות ולסבל שחווה היינה. בצעירותו חבר היינה ל'אגודה לתרבות ולחוכמת ישראל', בהמשך התנצר כדי לזכות בכרטיס כניסה לחיי התרבות, אך היה מתוסכל מדחייה ואנטישמיות ולקראת מותו שב לעסוק במקורותיו היהודיים. הביוגרפיה מחולקת לארבעה פרקים בחייו של היינה, בגרמניה ובצרפת, המשקפים את ההיסטוריה הסוערת של אירופה בראשית המאה ה-19. הספר עשיר בפרטים, בשמות ובתאריכים, בציטוטי מכתבים, מאמרים ושירים וגם בתובנות מעניינות. החמצה מסוימת נעוצה ככל הנראה בתרגום ואולי גם בעריכה. המשפטים נדמים לעתים כמרוקנים משפה לשפה כמות שהם, ללא עיבוד, והם נותרים בעלי תחביר גרמני נפתל ומסורבל, המקשה מאוד הן על הבנתם והן על רצף הקריאה. יפים לכך דבריו של היינה עצמו בדברי ביקורת שכתב על יכולת ההתבטאות של חברי 'חוכמת ישראל': "איני מייחל ללשונו של גתה, אבל כן לשפה ברורה ומובנת" (עמ' 57). מכל מקום, סיפור חייו כסיפור של סתירות זהוּת, אידאולוגיה ופוליטיקה הוא מרתק בעבור מי שיצלח את מעקשי השפה והסגנון.

 

עשרת הימים הנוראים, מאת: אהרן מגד, חרגול ועם עובד, 2010, 164 עמ'

על השער הפנימי בספר כתובות זו מעל זו שתי מילים בכתב עברי קדום: 'בעל' ו'חמל' (מילים ושברי-מילים שייטענו במשמעויות רבות בהמשך). אותיות עבריות-כנעניות כדוגמתן, שפרחו מעל הקלף שעליו נכתבו, הן שמניעות את עלילת הרומן. זהו סיפורו של יודא הרכבי, פרופסור צעיר החוקר את תרבות המזרח הקדום, הנמשך על פני עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים תשל"ד (1973), שבמהלכם הוא יוצא למסע בירושלים אחר האותיות האובדות. עשרת ימי השוטטות של יודא מזמנים לו מפגשים עם שלל טיפוסים בני תרבויות וזהויות שונות המאכלסים את ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים. כל צעד ושעל מעלים לפניו את זכרה הכאוב של אסנת, רעייתו בת העדה הצ'רקסית שעזבה והותירה אותו המום וכואב. בתוך מנעד הזמנים – מהעבר הקדום של המזרח ועד לזמן הקונקרטי והטעון כל כך, ערב מלחמת יום הכיפורים; וסבך התרבויות המקיפות אותו – מנהל המספר מסע לתוך ואל עבר זהותו הישראלית רבת הניגודים. מגד מנסח כאן אמירות מעניינות באשר לזהות היהודית-ישראלית. המורכבות של הרומן אינה זקוקה בהכרח לניתוח האליגוריסטי המתבקש, והיא ניתנת למישוש בתחושות שהוא משרה. לצד האווירה המיסטית החופה על הרומן והסימבולים הנגלים מעבר לכל פינה, מלווה את הקורא תחושה ריאליסטית עזה של המקומות, הטעמים והריחות שבתוכם פועל הגיבור, ועושה חשק סתווי ומעט מלנכולי לצאת בעקבותיו לאותו מסע עצמו בין בתי האבן הירושלמיים ונופי הגליל. למצוא את אותו משהו אבוד וחמקמק בחיים האישיים של כולנו ובזהות הלאומית הסבוכה. ולא רק זו התמימה שאבדה במלחמה שבה מסתיים הרומן. ספרו של מגד הוא עינוג של קריאה בתוך שפה, זמן ומקום, מצית הרהור ונוסך געגוע.

 

אשת הצהריים, מאת: יוליה פרנק, מגרמנית: דפנה עמית, מטר, 2010, 382 עמ'

הלנה גדלה בכפר בגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, בת לאם אהובה אך זועמת שאינה לגמרי בקו השפיות לאחר מות בניה הקטנים ולאב מסור השב פצוע מן המלחמה כדי לגסוס בביתו. להלנה מתברר לתדהמתה כי הסיבה שבגללה מכנים תושבי הכפר את אִמהּ 'הזרה' היא בשל מוצאה היהודי. להלנה, החכמה והחרוצה, אחות גדולה ונערצת, מרתה, שהיא גם חברתה הטובה ביותר ואשת סודה האינטימית. לאחר מות האב יוצרות השתיים קשר מכתבים עם בני משפחה במטרה לזכות בתמיכה כלשהי. בינן לבין דודנית של האם מתפתח קשר מכתבים שבסופו מזמינה 'הדודה פאני' את הנערות לגור עמה בברלין. בעיר הגדולה, בשנות ה-20 העליזות, נפתחות בפני בנות הכפר אפשרויות כלכליות, אינטלקטואליות, חברתיות ורומנטיות חדשות בהנהגתה של הדודנית הבליינית. הספר נוגע בזרועו האחת באימת המלחמה הראשונה, משתרע על פני התקופה שבין מלחמות העולם, ונועץ את זרועו השנייה בראשית זוועותיה של מלחמת העולם השנייה. יהדותה של הלנה היא רק אחד מנתוני גורלה, המצטרפים לנסיבות הקשות, ואינם מאפשרים לה לממש את אושרה ולנגוע בחיים הנפלאים שאותם דמיינה. כל התחלה של אהבה ותקווה, הצופנת בחובה הבטחה לאושר, נדונה לאכזבה ולאסון. דיסוננס התקופה והמקום – עליזוּת והוללוּת מדומה על רקע הריסות וחורבן ולקראת עתיד מזוויע – מתגלם בעלילת חייה של הלנה ושל הסובבים אותה. משהו בדמותה של הלנה, ובעיקר בכתיבתה של יוליה פרנק (ובתרגומה המשובח של דפנה עמית), מהפנט. הפרולוג לספר לופת ואוזק אותך לספר ללא מנוחה עד לאפילוג, שגם הוא אינו עושה הנחות. מסעיר וקשה, מרתק וחסר תקווה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בינואר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"א - 696, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: