שבט הלוי – בחירה תחת בכורה – לפרשת נשוא

פרשתנו ממשיכה ומושכת מקודמתה את 'נשיאת ראשם' של הלוויים לתפקידיהם במשא המשכן במסעו, משפחה-משפחה ומשמרתה – כל אחת מנויה בבניה הבאים לצבא העבודת – עד אשר מסתכם מפקד הלוויים בעשרים שנות עבודתם, משלושים לחמישים, אלה שנות שירותם בקודש.

סיכום זה ניצב בתווך, בין פרק ג' בפרשת 'במדבר' אשר הונח בו כל יסוד 'לקיחתם' של הלוויים מתוך בני ישראל, לבין פרק ח' בפרשת 'בהעלותך' בו נלקחו הלוויים והוצבו לעבודתם, בפועל. זהו אפוא המקום לעמוד על עניינו של שבט הלוי – שורש, גזע וענף – מלבד מה שכבר ראינו (בפרשת בהר) באשר לתפקידו החברתי.

הכל מתחיל מן הבכורות.

כאשר שם ה' פדות בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, אדם כבהמה – שלאלה נכתב תָו חיים ואלה הוכו למוות – נצטווה משה: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ג ב'). דווקא משום שלָערב עוד היתה מידת דין מתוחה כנגדם, להשוותם חלילה לבכורי מצרים – עד שניצלו מן הדין כַּחצות הלילה – נקבעה אז מעלת קדושתם ביחס לכלל בני ישראל, כעין 'תרומת מבחר' מן הגוי כולו – "בְּנִי בְכורִי יִשְׂרָאֵל" (ד' כ"ב) – אשר ניצל ויצא מתוך מצרים. לכאורה, יכול שתהא קדושה זו שווה בין אדם לבהמה, שגם זה וגם זו "לי הוא", לאמור: יוקדשו לה' ויועלו על מזבחו לריח ניחוח; אלא שכאן ניתנה מצוות-מתנה לבכור האדם בישראל. כשם שניתנו לו חייו בחצות אותו לילה, כך שוב ייפדה הוא ממוות לחיים – "וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (י"ג ט"ו), כהגדת האב לבנו התם – והוא לא יוקרב לה' אלא יקריב לפניו את זבח העם, ובזה תהא קדושתו: בעבודתו, להביא עליהם ברכתם.

אך עם זאת, נבחרו הבכורות לעבודת המזבח רק בעת שהותרו הבמות. כל עוד לא נקבע מרכז אחד, בלב המחנה, שאליו יביא כל איש את קרבנו, יכול היה בית-האב לבנות לו במה, והיה בכור המשפחה עובד ומקריב בה. בפועל, שרר מצב זה בתקופה שמיציאת מצרים עד הקמת המשכן – והנה כך שנינו (ב'זבחים' י"ד ד'), כי "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן – נאסרו הבמות, ועבודה בכוהנים". אשר על כן, במעמד הר סיני עצמו עדיין כיהנו לה' בכורי-המשפחות – "נערי בני ישראל" המעלים לו עולות (שמות כ"ד ה') – כדברי חז"ל ב'שמות רבה' ל"א ח', כתרגום אונקלוס, וכפירושי רוב המפרשים.

אמנם, בעיון נוסף, רואים אנו שבאותו פרק-זמן כבר הולכת ומתכוננת גם הקדשתם של 'בית אהרון' ככוהני עולם לה', במקדשו העתיד להיבנות. בהבנת הכתוב בתחילת מעמד הר סיני: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ" (י"ט כ"ב), נחלקו תנאים במסכת זבחים (קט"ו עמ' ב'); יש שפירשוהו כמכוּוָן לַבכורות, ויש שקראוהו כמכוּוָן לנדב ואביהוא, שעלו גם הם עם משה ואהרון להשתחוות לה' מרחוק. ובהמשך הדברים – בארבעים הימים בהם שהה משה בראש ההר – הרי נצטווה על כל מעשה המשכן, ויותר מעשר פעמים (בפרשיות 'תצווה' ותחילת 'כי תשא') נאמר לו לקדש את אהרון ובניו ככוהנים משוחים לה'.

עלינו להבין אפוא שהכהונה במקדש אמורה היתה להיבנות משני מעמדות, ששניהם 'קודש לה", המשלימים זה את זה: משפחה נבחרת אחת אשר הכהונה עוברת בה מדור לדור, ומבחר בני משפחות האומה, הבכורות, אשר כבר לא יורשו אמנם לעבוד על-גבי המזבח, אך ישוררו לה' עם הזבח, ישרתו לפניו וישמרו את משמרתו. שילוב זה אמור היה לבטא בייפעתו את ההדדיות שבהשראת השכינה, שהרי בית אהרון קדושתם מגבוה, והבכורות העובדים עִמם הינם לוז האומה עצמה, וקדושתם מקדושתה – ויד ביד, בידידות, עובדים הם לה' גם-יחדיו, כבחירָיו ובכורָיו.

אבל אז הסתבכנו בחטא העגל.

להרמוניה המופלאה שתוארה כאן לא ניתן אפילו יום אחד להתנגן ולהופיע, שהרי הנפילה בַּחטא היתה כאשר נשלם ציווי הקמת המשכן – בדבר ה' למשה – אך עוד טרם הוחל בַּביצוע, ואף לא היה סיפק בידו של משה למסור לעם את כל אשר היה הוא מוראֶה בהר… וַי לה לאותה שעה, וּדוַי לנו – לדורותינו – על כי נדחו אז בכורי ישראל, סולת האומה ושמנה. כי לא די להם שהשתתפו עם הכלל בחטא, אלא אף הובילוהו, שהרי הם שהיו המקריבים לפני העגל. הנה כך תיארו חז"ל את הנפילה ותוצאותיה, (ב'במדבר רבה' ד' ח'):

"וכיוון שעשו ישראל אותו המעשה [בחטא העגל], אמרו: יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו שנֶאמר: 'וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עולות וַיַּגּישׁוּ שְׁלָמִים'. אמר להם הא-להים: אני נתתי פרוקפי [= מתנת מעלה] לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי, ועמדו והקריבו לפני העגל – הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי [שלא חטאו]. … אמרו רבותינו: למה הדבר דומה? לטרפסיטים [= שולחני] של מדינה שנמצא אחריו דבר של זיטמא [= זיוף], ידע המלך ואמר לאיפרכוס [= שר] שלו: הוצא אותו והכנס אחר תחתיו. אף-על-פי-כן, נמצא אותו השולחני חייב קטבלטון [= פירעון], אמר המלך: מי שיורש מקומו – יפרע עליו מה שהוא חייב. כך הבכורות היו גדולים בעולם, ועמדו והקריבו לפני העגל. אמר הא-להים: ייצאו הבכורות וייכנסו בני לוי; אף-על-פי-כן, היו הבכורות חייבין כליה! – אמר הא-להים: יבואו בני לוי ויפדו אותן. לפיכך אתה מוצא [שהיו] הלוויים פודין את הבכורות, הדא-הוא-דכתיב [בבמדבר ג' מ"ה]: 'קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל'".

שוב נפדים אפוא הבכורות ממוות לחיים, אך זאת הפעם זהו פדיון ודחייה הבאים כאחד. מעתה, דחויים הם – ודחויים אנו כולנו, למשפחותינו – מן ההשתתפות הבלתי-אמצעית בעבודת ה' במקדשו. מעתה יבואו הלוויים, תחת הבכורות ולמטה מהם, להילוות על הכוהנים ולשרתם. כך גז ונפוג המימד הספונטני, האינטימי, שבקרבת כל העם לא-להיו. העבודה התמסדה, ונושאיה הצטמצמו למשפחה מורחבת אחת. מידת דין חמורה מתוחה מעתה על איש ישראל אשר יקרב אל הקודש, ולא אחת מזהירה ומזכירה התורה כי עבודת הלוויים באה למנוע "נגף" או "קצף" אשר יהא על ישראל – או על בכוריהם – אם יהינו לגשת אל המשכן ועבודתו, לאחר שהתגאלו באותו חטא שגרם לדחייתם, החטא שהוא 'ההיפך המושלם' ממקדש ושכינה. אפילו חניית הלוויים סביב המשכן נועדה לאותה הרחקה – כחגורת חציצה בין שבטי ישראל למחנה השכינה – כי כביכול אמר הקב"ה שאין הוא דר בקירוב-מקום עם בניו שסרחו באותו מעשה… (ראה במדבר א' נ"ג, ח' י"ט, י"ח ה', ועוד).

אמנם, גם עתה נותרת על כנה ההבחנה, שהכוהנים 'קדושי עליון' הם – 'שלוחי דרחמנא'  – והלוויים נמסרים מאיתנו, כ'שלוחי דידן': "כִּי נְתונִים נְתונִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אותָם לִי" (במדבר ח' ט"ז). אך עם זאת, פיחות כואב כאן, וירידת מעלה; כי בעוד שהיו הבכורות קדושים לה', לא נֶאמר על הלוויים ולו-פעם-אחת בתורה שקדושים הם.

דרך תיקון ארוכה וקשה עוד עלינו לחצוב אפוא, עד ששוב נעמיד מקרבנו בני לוי – "נתונים" ומקדישים חייהם לשרת בקודש, בשליחות האומה. והלואי, לוּ נזכה ונימָצֵא ראויים, גם ישובו בכורות לכַהֵן, בין אם בכורות מבטן המה, ובין אם יידעו 'לרכוש' את בכורתם, כיעקב מעֵשָׂו – כאשר נחדש את ימינו כקדם עד שתהא תפארת העם על מעשיו, וישמח ישראל בעושָׂיו.

 

#######################

במסגרת נפרדת (בוקסה):

 

כשיעור חזון אי"ש

פרשנים ולמדנים, קדמונים כחדשים, ניתחו ופיענחו בדרכים שונות את סוגיית הבכורות והלוויים. אחזתי כאן בשולי גלימתו של הרב אברהם ישעיה קרליץ – החזון אי"ש – אשר כתב במילים ספורות את כל אשר נֶאמר כאן. הנה אלה דבריו:

"אף דְהבכורים נתקדשו לעבודה, ולא הוסרו מדבר העבודה [אלא] רק בחטא העגל, כדכתיב: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר" וגו' (במדבר ג' י"ב), וכמו שפירש רש"י שם, מכל-מקום לא נבחרו לעבודת הקרבנות אלא עד הקמת המשכן, שהרי בארבעים יום הראשונים כבר ציווה ה' על קדושתו של אהרון ובניו, ואחר-כך היה ראוי שיהיו הבכורים על השיר ועל המשא כמשמרת הלוויים, והוסרו על-ידי חטא העגל".  (חזון איש 'אורח חיים', מועד סדור מתן תורה, סימן קכ"ה אות ז').

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: