נחלת הארץ – לפני ה' – לפרשת מטות מסעי

 

לא כַּסדר הראוי, ושלא כַּתכנית המקורית, נחלו שניים-וחצי משבטי ישראל בעֵבר הירדן מזרחה. נראה לומר, שמלכתחילה היתה הכוונה שיכבשו כל בני ישראל את הארץ אשר בין ירדן לחוף ים, ואחר-כך – כאשר תהיה ארץ כנען לארץ ישראל לכל דבר ועניין – תבוא העת, ויכשַר העם, להרחיב את גבול הארץ.

אך דווקא עקב שיבוש הסדר – מתוך המשא-ומתן בין משה לבין הללו שהיתה 'נחלתם מבוהלת' – לומדים אנו כאן פרק חשוב על אודות שכינה בכיבוש ונחלה, שהרי מגמתו של משה היתה לווסת את חֶפזון הנחלה כך שיינטעו בו – ובה – יסודות הנצח הראויים של נחלת ארץ ישראל.

כוונתי לַתיקון אשר נועץ משה בהצעת בני ראובן וגד, בשלב השני של משאו-ומתנו עמם, (בפרק ל"ב מפסוק ט"ז ואילך). הם מציעים למשה כי לאחר שיבנו בעבר-הירדן מכלאות לצאנם וערים לטפם, "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חושִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאוֹנֻם אֶל מְקוֹמָם … לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ". אך משה – בקבלו את הצעתם – מתקן בה תיקון רב משמעות, לאמור: "אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה, וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' … וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' – וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחוזָּה לִפְנֵי ה'". אין ספק שבני ראובן וגד הבינו והפנימו היטב את השינוי, שכן משננים הם את הדבר אחר-כך פעמיים (בפסוקים כ"ז ול"ב): "וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דּובֵר", ושוב: "נַחְנוּ נַעֲבור חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן".

ברור אפוא שמשה מניף ו'מעלה בְּרמה' את נכונות מלחמתם של בני ראובן וגד, תוך שהוא מלמדם את טיבה הפנימי של המלחמה הזאת.

כי הם הציעו מין עיסקת חולין, לאמור: מכיוון שנוחלים אנו לפני יתר השבטים – "כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ" (י"ט) – לכן, מוכנים אנו לצאת חלוצים לפניהם לַמלחמה לכיבוש יתר חבלי הארץ. זוהי אפוא, בעצם, מין הבנה והסכמה פנימית, בתוך בני ישראל, בין המקדימים לבין המאחרים לנחול – שהראשונים לא ייזנחו את האחרונים לנפשם, ויסייעו להם במלחמתם. ייתכן אף שניתן להבחין כאן – 'מתחת לטקסט' של בני גד וראובן – בנימה של ייחוס עדיפות לנחלת עבר-הירדן לעומת הארץ הנשארת, שכביכול נחלת-ביכורים היא וראשית הכיבוש, ונחלה שכזו הריהי ראויה לבכורות הבכירה, לאה – לזה שפָּטַר את רחמה ולבכור זִלפה שפחתה אשר נתנה לאישהּ.

את כל ההיגיון הזה הופך כאן משה על פניו. כיבוש הארץ אינו מעשה חולין, ואיננו נתון ל'סחר מכר' בין שבטי ישראל. הארץ נכבשת, קודם כל, לפני ה' – לא רק כ'שותף הבכיר' בעיסקה הכוללת, אלא כמעצב כל האופי של כיבוש ונחלה וחיי נצחים בכִברת הארץ הזאת – ארצו – אשר הוא מפקיד אותה בידינו לעובדהּ ולשומרהּ. לא לפני ישראל אתם נחלצים אפוא – אומר משה לבני שני השבטים – אלא לפני מי שציוונו, כולנו-כאחד, על ירושת הארץ כולה. אם נכבוש וננחל את הארץ כמצוותו הריהי מתקיימת בידֵנו, ו'כיבוש רבים' הריהו יציב ועומד; אך אם נתפלג וננחל לשבטינו, איש ככוח גופו ומחטפו, הרי יֵצֵא כאן הכל לשיבוש, ו"כיבוש יחיד לא שְמֵיה כיבוש"; (ראה במסכת עבודה-זרה כ"א א', ורמב"ם בהלכות תרומות א' ב').

ואולם, מטבע הלשון הזו – "לפני ה'" – צופנת בחובה עומק נוסף, ועלינו לפרשה לפחות בשני רבדים, המשלימים ומזינים זה את זה. כאשר מציג משה את דרישתו, וכופל ומשלש מטבע זו עד אומרו "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'" (כ"ב), מפרשו רבי אברהם אבן עזרא, כדרכו בקודש, במילים ספורות: "'לפני ה" – כי שם הארון לפני ה', כאשר פירשתי". הווה אומר כי הביטוי "לפני ה'" מיוחד הוא למוקד השראת השכינה – על גבי כפורת הארון בקודש הקודשים – ורק מכוחו מתפשט הוא, במעגלים, מן המעיין אשר בַּמרכז עד היקף הנהרות התוחמים את ארץ הייעוד. ("כאשר פירשתי" אומר ראב"ע, והוא אמנם פירש זאת כבר כאשר הצטווה אהרון לתת מלוא העומר מָן "לפני ה'" – בשמות ט"ז ל"ג –  בכותבו: "וטעם 'לפני ה", בעבור הכבוד שהוא על הכרובים", לאמור שכבוד ה' השורה שם הוא-הוא גם גילוי הפָּנים).

על מעגל ההתפשטות הקרוב – מקודש הקודשים עד חצר המשכן – כבר עמדנו במאמרנו לפרשת חוקת. עשרות פעמים נוקבת התורה בביטוי "לפני ה'" כמכוּוָן לעבודה הנעשית נוכח פני הארון, ממזרח לו, בתוך קודש-הקודשים מבית לפרוכת, באוהל המשכן, או על גבי המזבח החיצון. עתה עוסקים אנו במעגל ההתפשטות הנרחב – ממוקד השראת השכינה עד פני כל הארץ כולה. ולפי זה יתפרשו כאן דבריו של משה כלהלן:

"אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה … וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' … וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה'" – היינו הארץ אשר ממערב לירדן, כי רק היא הראויה לבית השכינה – כי אז, לבסוף, מכוחו של מוקד גילוי הפָּנים על-גבי ארון ברית בראש הר, בהתפשטות הקדושה עד קַלעֵי הנהר, "וְהָיְתָה [גם] הָאָרֶץ הַזֹּאת – [ממזרח לירדן] – לָכֶם לַאֲחוזָּה לִפְנֵי ה'". כי רק כך, כַּסדר הזה, תיכלל גם ארצכם במעגל הקדושה ותזכה בברכת פני ה' אשר ייפֶן אליה ממקומו, ורק כך תיהנה ותוּאַר גם "ארץ המישור" מן "ההר הטוב" המפיק כביכול את האור.

והעניין הרוחני הזה עתיד לבוא לביטוי גם באופן 'טכני' כביכול, שחותָם הנחלת הארץ ניתן דווקא אצל פתח אוהל מועד, במקום המובהק המתקרא "לפני ה'", כפי שמתואר הדבר בספר יהושע. בצַווֹתו על נציגי השבטים "לכתוב את הארץ" כדי להשלים את הקצאת הנחלות, אומר הוא להם: "לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ וְשׁוּבוּ אֵלַי, וּפֹה אַשְׁלִיךְ לָכֶם גּוֹרָל לִפְנֵי ה' בְּשִׁלֹה" (י"ח ח'), ושוב, בסיכום הדברים: "אֵלֶּה הַנְּחָלות אֲשֶׁר ניחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ" (י"ט נ"א).

אמרנו שבפרשתנו נראה כי בני גד וראובן הפנימו את עומקו של העיקרון הזה. כך משתמע גם בספר יהושע כאשר אומר הכתוב כי בני שניים-וחצי השבטים עברו "חֲמושִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה", והפסוק הבא מבאר כי כל צבא ישראל, "כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (ד' י"ב-י"ג). בראש פרק כ"ב מסופר איך שילח יהושע את בני השבטים לארץ אחוזתם, בברכה, תוך שמודה הוא כי קיימו את כל אשר קיבלו עליהם; ואולם – כך מתברר שם מיד – נותר בכל-זאת גם פתח לאי-הבנה השייכת לענייננו, ואי-ההבנה הזאת כמעט שגרמה למלחמת אחים.

"וַיָּבואוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן [על גדת הנהר המערבית], מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה"; (פסוק י').

יודעים היו אפוא בני שנים-וחצי השבטים שמעלת חבל נחלתם פחותה היא ממעלת ארץ כנען אשר ממערב לירדן – ובאמת פשוט הדבר וברור, שהרי אלמלא כן לא היה לו למשה להתחנן אל ה' שיותן לו לעבור את הירדן וכבר יכול היה לבוא על סיפוקו בארץ המזרח. יודעים היו היטב את אשר סיכמו חז"ל לימים (ב'ספרֵי זוטא' ה' ב') ש"ארץ כנען מקודשת מעֵבר-הירדן, [לפי] שארץ כנען כשרה לבית השכינה ואין עבר-הירדן כשר לבית השכינה". על-כן, אמנם, הקפידו בני השבטים לבנות את מזבחם בצד המקודש – ממערב לַנהר – אך עדיין, גם כאשר קוראים אנו את הנמקתם, ועל-אף שבני ישראל קיבלו זאת לבסוף, דומה שנחוצה לנו עוד הבהרה.

ונראה לומר שאת העיקרון שעמדנו עליו – בשפע ברכת השכינה 'מלפני ה", ממקומו – עדיין הבינו הם באופן שטחי למדי. הם טרם הפנימו שמוקד הקדושה חייב להיות רק אחד ויחיד – כייחוד ה' ממש – ושאין לבנות לו 'אתר צללים' אף אם יהא המזבח רק "למראה", "לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח" (כ"ו). הם איוו להם מזבח 'שלהם', סמוך ונראה, אשר יוכלו להשקיף עליו מרוכסי המזרח, והוא יבטא את שייכותם לעבר הירדן מערבה, כדי שלא יהיה הנהר גבול בינם לבין אחיהם. ובכן, הם ידעו שהמוקד 'האמיתי' הוא רק "מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ", כדבריהם (בפסוק כ"ט), אך סברו שניתן לבנות עוד 'שיקוף' של המזבח הראשי ב"עֵד" משני – מעין 'תחנת מִמסר' – אשר נחלתם שלהם תהיה "לפניו", ממזרח לו. כך הם ימחישו להם ולבניהם, שגם נחלת-אחוזתם "לפני ה'" היא, על-אף שלעולם לא תוכל להיות "אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה'", כדבר בני ישראל אליהם (בפסוק י"ט).

פתרון מאולץ שכזה – הפוגם ביחידאותו של מקדש ה' – לא היה בא לעולם אילו נחלו בני ישראל את הארץ כַּסדר הראוי, מן המרכז אל ההיקף. ומכאן אתה למד כי רק כאשר נשוב ונשיב אל הלב, אל מוקד שכינת אֱ-להים בַּהר אשר בָחַר, נוכל גם לשוב אל חבלי הייעוד הרחוקים, לא רק אל מעֵבר ירדן כי גם עד פרת ויאור – ועל פני כל המזרח שוב השחר יֵאור.

 

~~~~~~~~~~~~~~

מסגרת נפרדת:

~~~~~~~~~~~~~~

גם ריה"ל

גם חברו הטוב של רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי, כותב כי "לפני ה'" כינוי הוא לארץ ישראל. הנה אלה דילוגי דבריו בספר הכוזרי, במאמר ב' (י"ד):

"אבל אדם הראשון – היא [=ארץ ישראל] היתה אדמתו ובה מת … והיא הארץ הנקראת: 'לפני ה" הנֶאמר עליה: 'תמיד עיני ה' אֱ-להיךָ בה', ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין … ונֶאמר: 'וַיצא קין מלפני ה", רצונו-לומר: מהארץ הזאת שבה היו. וכן נֶאמר ביונה: 'וַיקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה", לא ברח כי-אם ממקום הנבואה [כי רק ארץ ישראל ראויה לנבואה], והשיב אותו האֱ-להים אליה ממעי הדגה, וניבֵּא בה".

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: