מרד הבכורות – לפרשת קורח

כבר בקריאה ראשונה מבינים אנו ש'עדת קורח' אינה עשויה עור אחד. הנה בראש הטוענים ניצב קורח, מן הקהתים בני לוי, ואִתו גם שלושה בני שבט ראובן – ממשפחת פלוא – ועוד מאתיים וחמישים איש אשר הכתוב אינו מזהה אותם, אך אם תחקור ותבַקשֵם, הריהם: "נְשִׂיאֵי עֵדָה, קְריאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי שֵׁם" (ט"ז ב').

רק בהדרגה מתברר לנו כיוון תלונתם של בני עדת קורח – כמו-גם ציר המכנה המשותף האוגד אותם יחד – והבנת 'הבעיה' מתחדדת לבסוף רק בסיפור ה'פתרון' אשר מציע להם משה, 'פתרון' אשר הסכמתם לו היתה להם כחתימה על גזר דינם…

ובכן – על אף הֲטָחָתָם: "ומדוע תתנשאו" כלפי משה ואהרון יחד – נראה שתלונתם התמקדה דווקא באהרון, מדוע זכה דווקא הוא בַּכהונה, והטענה אל משה היא על כך שהוא אשר גרם לעיוות הזה, כדבריהם (בכתב רש"י לפסוק ג'): "אם לקחתָ אתה מלכות – לא היה לךָ לִברור לאחיךָ כהונה". גם בתשובתו של משה מתחזק הרושם הזה, בהשיבו לבני עדת קורח כי על ה' נועדים הם, שהרי הוא שבחר באהרון – "וְאַהֲרון מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו?" (ט"ז י"א).

דורשים הם אפוא עבודת כהונה (ככתוב במפורש בפסוק י'), תוך ערעור על בחירת אהרון ובניו לתפקיד הזה – ודרישה זו מזכירה לנו מיד את אשר כבר ראינו בַּמאמר לפרשת 'נשוא', שמלכתחילה, בטרם נחנך המשכן, היתה עבודת הקודש מסורה ביד כל בכורות ישראל. בעיון נוסף, יכולים אנו להבין אפוא שלפנינו כאן 'קואליציה של בכורים', המבקשים להחזיר את הגלגל את המצב שהיה בַּתחילה.

הנה, קורח, בכור הוא ליצהר אחי עמרם, וטענתו יכולה להיות שכל הבכורות ראויים לעבודה, ולחלופין – אם נקבע שבכור אחד ייבחר ויוריש את הזכות לזרעו – מדוע ייבחר אהרון, בכור עמרם, לאחר שאחיו הקטן, משה, כבר נתמנה למלכות? כלום לא תהא זו חלוקה הוגנת יותר, אם יֵאות אהרון לוותר על הגדוּלה כדי שייזכה בה הבכור העומד אחריו?

תלונתם של שלושת בני ראובן – דתן, אבירם ואון – איננה 'אישית' אלא נטענת על-בסיס 'שבטי'; (ספק אם דתן הוא בכור לאביו, אליאב, או שהיה זה נמואל). שהרי ראובן בכור בית יעקב הוא, והדין נותן אפוא שיוכלו ראשי השבט לברור להם נשיאות וגדולה בישראל, וכנראה דווקא את ההנהגה הכללית. אין ספק שעונש חטא המרגלים – שנגזר דין בוגרי ישראל לא לבוא אל הארץ – החריף מאוד את המרירות, שהרי מעתה הם ידעו שמשה מוליך אותם "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר", ואולי – אם ידיחוהו – גם תימצא להם דרך להמתיק את הדין.

 

אך רוב מניינה של 'עדת קורח' הוא מאתיים וחמישים הנכבדים, ורבי אברהם אבן עזרא, בראש פרשתנו, קובע כי "אלה נשיאי העדה היו בכורים, והם היו מקריבים את העולות [במעמד הר סיני], על כן לקחו מחתות". כאן כבר מתברר הדבר לגמרי, ששניים משלושה מרכיביו של משולש-הבכורות טענו טענת כהונה – ובהתאם לכך קבע להם משה את 'מבחן הקטורת', כאומר להם: בבקשה, כדברכם כן יהי: קחו מחתות וקִרבו אל פני ה'; אם ראויים אתם לעבודה – (כולכם, חלקכם או יחיד מכם) – בוודאי יֵאות הוא לגישתכם אל הקודש ותעלה קטורתכם לרצון לו – ואם לאו… – (רק שלוש נקודות כאן, וקו).

[במאמר מוסגר נוכל לשער שמאתיים-וחמישים הבכורים היו כנראה המיוחסים שבכולם. אפשר שהיו הם בכורי בתי-האב בקרב שבעים המשפחות העיקריות בישראל, הנושאות את שמות יורדי מצרים, ואפשר שהיו הם בני כמה דורות – סב, בנו, נכדו ונינו – שושלת הבכורים של שבעים המשפחות.]

זהו המקום להדגיש את צד האמת הגדולה אשר בטענת הבכורות. באומרם "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדושִׁים, וּבְתוֹכָם ה'" – הרי זו קביעה נשגבת, שכל יסודה הוא בקודש. זהו בעצם העיקרון אשר עמד ביסוד בחירת הבכורות – לשייך ולשתף את "כל העדה" במשא העבודה, ולא לייחדה רק למשפחה מצומצמת ול'מעמד' הסגור לכל זר. ואולם, כבר ראינו (במאמר לפרשת 'נשוא') שביטול היתר הבמות, הקמת המשכן – ועל-הכל: חטא העגל – הביאו לבסוף לדחיית הבכורות מן המשכן לגמרי, ולבחירת שבט לוי כנתונים לאהרון ובניו, חלף בכורות כלל עדת ישראל.

עתה, כאשר מנסים ראשי הבכורים למרוד, ולהשיב אליהם את העבודה, הרי מקופלת בכך גם התרסה חמורה ביותר כלפי אהרון (ומשה המחפה עליו) – התרסה שאיננה כתובה אך דומה שניתן להעלותה כהשערה, לפחות מפי בני לוי שאינם מסתפקים ב'לְוִיוּתָם' ומבקשים גם כהונה. כי אם נדחו הבכורות משום שחטאו בָּעֵגֶל, (ואף הובילו את הפולחן בהגישם לו עולות ושלָמים) – ואם נבחרנו אז אנחנו, בני לוי, תחתם, מפני שלא חטאנו – מדוע לא נבחרנו לעבודת הכהונה? מדוע יזכה בה דווקא מי שעשה את העגל במו ידיו, זה אשר פָּרַע את העם לשִמצָה והביא עליו את החֲטָאָה הגדולה??

שאלה זו הולמת כקורנס, ואינני יודע לה תשובה. ספק אם נמצאה לו, למשה, תשובה הולמת – זולת סוד כִּבשונו של א-להי ישראל אשר בחר באהרון ובזרעו עוד קודם החטא – במהלך הציווי על הקמת המשכן – ואשר לא אבה להמיר את בחירתו והותיר על כנם את מגישי המִנחָה, חרף הכישלון הנורא בעֵגֶל המַסֵכָה.

אך גם אם אין אנו מוצאים תשובה, אולי ניתן להקהות במשהו את חוד דקירת התמיהה הנוקבת, אם נביט אל הדורות הבאים – אל 'בני קורח' ואל 'בית אהרון' – תוך עריכת השוואה בין שני אבות-הבנים.

על קורח תמהים חז"ל (ב'במדבר רבה' י"ח): שהרי פיקח היה – ומה ראה לשטות זו? ותשובת המדרש היא כי "עינו הטעתו: ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו – שמואל [הנביא] ששקול כמשה ואהרון … עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש [שנאמר בדברי-הימים-א' כ"ה ה']: 'כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן [חוזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱ-לֹהִים'], אמר: אפשר הגדוּלה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אֶדום?" הנה זוהי שושלת קורח עד הימן, אשר העמידו דָוִד לשרת בקודש, (ככתוב שם בפרק ו'): קורח, אֶבְיָסָף, אַסִּיר, תַּחַת, צְפַנְיָה, עֲזַרְיָה, יוֹאֵל, אֶלְקָנָה, עֲמָשָׂי, מַחַת, אֶלְקָנָה, צוּף, תּוֹחַ, אֱלִיאֵל, יְרוחָם, אֶלְקָנָה, שְׁמוּאֵל [הנביא], יוֹאֵל, הֵימָן [המשורר].

הווה אומר כי קורח נִתלָה ביוצאי חלציו. הוא הסיק שראויה לו הגדוּלה בזכות בניו, במעין 'קל וחומר' מופנה לאחור, ולא הקדים ובדק את עצמו, שמא רק על-חינם מתעבר ומתנשא הוא על עַנוֵי-אדמה, האומרים "נַחנו מָה" – ובניו הם שיעשו תשובה, או מלכתחילה לא יתנו יד עמו, ועל כן לא ימותו ויעלו לגדולה; הם יעמדו ויאמרו שירה – "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר" – והוא פול יפול אל הבור.

והיפוך הדברים באהרון הכוהן.

בשעה שהחל הנגף בעם – על-כי הלינו על משה ואהרון: "אַתֶּם הֲמיתֶּם אֶת עַם ה'" (י"ז ו') – דורש משה מאחיו להיחלץ מיד להצלת העם, ולעשות מעשה הכרוך בסכנה הקרובה-לוודאי: "קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשִׂים קְטורֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף". אין בכתוב רמז להיסוס של אהרון; הוא נוטל מחתה, שם קטורת, רץ וניצב לעצור בגופו את המגיפה, בין המתים ובין החיים…

ואולם, חז"ל שמים בפיו שאלת-פחד נוראה: "אמר לו אהרון [למשה]: שני בני מתו על שהכניסו [קטורת] מן החוץ לִפנים, ואתה אומר אלי: הוצֵא מן הקודש לַחוץ?? – אמר לו [משה לאהרון]: 'הולך מהרה' ואל תהא מפליג על הדבר, שכך נגזרה גזירה לבוא מעשה הקטרת [הזה] לכפר על מעשה הקטרת [ההוא, של נדב ואביהוא]". מיד התעשת אהרון ורץ היישר אל תוך העם הניגפים ונופלים, במסירות נפש מופלאה: כי אם צודק משה – הרי לא תפגע בו מידת דין בנושאו את הקטורת אל מחוץ לתחומה; אך אם לאו – או אם אין זכותו שלֵמָה – הרי ייתכן שתאכלנו האש כשם שאכלה את 'אנשי השֵם' הללו אשר באו במחתותם, ואולי גם יימָצֵא הוא ראוי לעצור את הנגף – ובכל-זאת ייפגע בלַהֶבֶת-האש שתצא מלפני ה', וכדרך שנשרפו שני בניו כך ימות גם האב…

הרהורים אלה וכאלה צריך היה אהרון לכלוא כאשר רץ להציל. אין זו שעה לחיבוטי נפש. סוף דבר – קול פנימי כך אמר – 'אם אפול בַּנופלים, אם עלי יאבד כֶּלַח, יכהנו כאן בני אחרי, בברית מֶלַח. אותה שעה, ביטל אהרון את עצמו כלפי זרעו שיעמוד ממנו, לפי שידע שנבחר ביתו לברית כהונת עולם, וה' עזרם ומגינם, גם אם – תוך מיתוק עונש חטאו של העם – ייתָבַע אהרון לתת את נפשו בגינם.

ובעצם, במבט חוזר, אולי ניתן לומר שמסירות נפש זו למען הכלל – תפיסתו העצמית של אהרון כמשרתו של העם, עד כְּלות – היא שהיתה בעוכריו ביום עֵגֶל ומחולות. כי גם שם הרי רק נַענָה הוא לאשר דרשו הם, וניגש לעשות רצונם, בתמים, גם כאשר היתה תביעתם: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"…

בדמים מרובים – כחמישה-עשר אלף נפש – התייצב אפוא לבסוף מעמד הכהונה בישראל, ודוכא מרד הבכורות… תביעת האמת שביסוד תלונתם – "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדושִׁים וּבְתוֹכָם ה'" – נותרה מיותמת, ללא ביטוי בעבודת הקודש. רק מחתות השרופים מצאו את דרכן אל דפנות המזבח, ורק דורשי רשומות מרמזים כי "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" (תהילים צ"ב י"ג) – סופי תיבות: 'קֹרַח'. מדרשי אחריתם הרחוקה של הבלועים בַּשאול מבטיחים (ב'במדבר רבה י"ח) כי סוף-סוף תתגלה ותפרח האמת שבתביעת הבכורות, ואו-אז "לעתיד לבוא הם עתידין לעלות"; שהרי אף-כי נֶאמר עליהם "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (ט"ז ל"ג) הרי זו "אבידה העתידה להתבקש – וכן חנה מתפללת עליהם (בשמואל-א' ב' ו'): 'ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל'".

חנה אשת אלקנה – דור ט"ו לבני קורח – היא אשר מסרה את בכורה לעבודת ה' כל חייו, והיא הנושאת אז תפילה לַחיבור החוזר בין כוהנים, לוויים ובכורות; ובני קורח (בתהילים פ"ד) מזמרים ומושכים אחריה, פורטֵי גיתיות: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, ה' צְבָאוֹת".

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: