מַפתֵחַ הסוד – לפרשת חוקת

 

פעמיים, ביום השלישי וביום השביעי, צריך שתיגע בךָ טיפה אחת מן המים החיים אשר ניתן בהם אֶפרה של פרה אדומה – כדי שתיטַהֵר מטומאת המת ותוכל לבוא אל חצרות הבית אשר בו וממנו ציווה ה' את ברכתו, חיים עד העולם. מַפתֵחַ סוד נתון לנו כאן, סודו של מַפתֵחַ איננו נתון.

נשגבת אפוא מבינתנו חוקת התורה, היאך פותחות שתי ההזָאות הללו את השער החוסם את מבוא הבית לכל אשר בא במגע עם מת ועם מוות. כָּשַל בכך אף מי שנֶאמר בו (במלכים-א' ה' י'): "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם", שכן דרשו חז"ל כי הוא העיד על עצמו – בנסיונו להבין את פשרה של פרה – "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה – וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"; (קהלת ז' כ"ג, וראה זאת ב'במדבר רבה' י"ט ג').

ארשום נא רק שני רמזים בשולי פרשתנו זו.

הרמז האחד קשור לאחדות הניגודים – בהשלמתם ההדדית – שזהו עיקרון שליט בכל קשת ההופעות של השראת השכינה. אל המים השאובים בכלי ניתן דְבר תולדת האש – האֵפֶר אשר שָׂרַד מן השריפה – ובכך 'משלימים' כאן האש והמים. בפסוק י"ז אפשר שנרמזת גם השלמתם של אדמה ושמים, שכן האֵפֶר הוא "עפר שריפת החטאת", והמים ניתנים עליו, מלמעלה, כבוא מי גשם על עפר הארץ. המים, מים חיים הם, מי מעיין שופעים ונובעים, ואילו האפר הניתן בהם הריהו מגלם את המוות עצמו, כל אשר נותר מגופה של פרה, אשר אוּכַּל לאחר שיצא דם נפשה. אש ומים, מוות וחיים, נלקחים כאן יחדיו כדי למחות מן המיטַהֵר את רושם החיכוך אשר דבק בו וטִמאו, החיכוך עם קיטוע זרם החיים, כשבירת כד על המבוע.

[במאמר מוסגר נוסיף שעיקרון זה מתבטא גם בהכנת אֵפֶר הפרה, בַּדין המורה להשליך אל מדורת שריפתה את עץ הארז הגבוה, השגיא מכולם, יחד עם עשב האזוב ושְני התולעת].

והרמז השני הוא בַּגָוֶן האדום – (חום-אדמה, כגון עפר ה'חמרה') – אשר נדרש, בשלמות מוחלטת, שיהא צבע כל שְׂעַר הפרה, ועניין זה משל הוא לַנמשל דלהלן – אשר ארשום אותו כאן כהרחבת דבר ששמעתי מן הרב יואל בן-נון.

מעין 'דרישת סף' נתבעת מן הבא אל הקודש – אל מקור החיים – שיהא תוכו כבָרו. כי מהו בעצם המוות, אם לא שיבוש פלא ההתאמה בין הפנים והחוץ; שהרי הנשמה השרויה בתוכֵנו קורנת בכל הופעתנו החיצונית ומניעה את גילוי 'חִיותנו'; משעה שנלקחה – שוב אין תוכֵנו כבָרֵנו, כי 'הפנים' כבר חלול ואיננו, ומן הגוף – מופע ה'חוץ' – כבר סרה שכינה, הוא איבד את טעמו וחינו, וכבודו אלי קבר יובַל. כך היא פרה אדומה. מבפנים, גון הבשר הוא אדום, לפי שהדם – דם הנפש – מפעפע בו וצובעו; מבחוץ, דרך כלל, יופיעו גוונים אחרים; לכן באה כאן הדרישה הייחודית לפרה זו, הנדירה ויקרה, העשויה לטהר מן המוות בשאיפה אל מקור החיים, שיהא 'בָּרָה' – אודם גוֹן שְׂעָרָה – קרוב אל 'תוכה', גון בשרה, בסוד רמז מְשל הגוף אל הנפש.

ועתה נאמר דבר הקשור למקום הכנתה של הפרה, וליתר דיוק: לכיוונה של העבודה הייחודית הזאת, הנעשית מחוץ למחנה – תוך מבט מדויק אל לב הקודש.

בהילוך ישראל במדבר היה מחנה השכינה – המשכן וחצרו – נתון בלב מחנה ישראל, כאשר 'מחנה לוויה', תחום מגורי הלוויים, חוצץ בין הליבה לַהיקף.. הנה כך היה הציווי במדבר: "וּנְתַתֶּם אותָהּ [= את הפרה] אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אותָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה [= מחנה ישראל], וְשָׁחַט אותָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נוכַח פְּנֵי אוהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (י"ט, ג'-ד'). דרשו חז"ל את הכתוב הזה (ב'ספרֵי' במדבר קכ"ג): "'והִזָה אל נוכח פני אוהל מועד' –  שיהא מתכוון ורואה פתחו של היכל [במבט מרחוק] בשעת הזאת הדם".

'התכוונות' זו, עיקר גדול היא בהשראת השכינה. כי כיוון 'פניו' של אלעזר, המצֻווה לשחוט את הפרה "לפניו", הריהו עניין משתנה, לכאורה – מפני שלאן שיפנה, שם 'פניו'. אך לא כן "פְּנֵי אוהֶל מוֹעֵד" המכוּוָן בדיוק לרוחות העולם, וחזיתו פונה אל המזרח. כאן כבר באים אנו אל 'שושנת הרוחות' האובייקטיבית, המוחלטת, הנתונה במקרא, לאמור: כיוון הפנים הוא מזרחה (קדמה), המערב הא אחור (ולכן: הים האחרון), הדרום הוא ימין (תימן) והצפון הוא השמאל. ועלינו לומר שמקורה הפנמי, הכמוס, של 'האוריינטציה' הזאת נתון במה שניתן לכנות – בל אחטא בשפתי – כמבט הא-להי, אשר עינו לקראתנו, ממערב מזרחה, בבואנו נוכח פתח הבית ועיננו ממזרח מערבה, בַּמפגש אשר נאמר בו (בבמדבר ד' י"ד) כי "עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה', וַעֲנָנְךָ עומֵד עֲלֵיהֶם".

חז"ל קשרו את העיקרון הזה – ששכינה במערב – ל'תפילתם' של כל גרמי צבא השמים הנעים ו'משתחווים' לה' ממזרח מערבה, כדברם במדרש 'פסיקתא זוטרתא' (בראשית א' י"ד): "כי הרקיע מתגלגל במערב, וכל המאורות הולכים אל המערב, שנֶאמר (בנחמיה ט' ו') 'וצבא השמים לךָ משתחווים', כי שכינה במערב – לפיכך היה הארון במשכן במערב, וכן הדביר קודש קודשים במערב".

זהו אפוא מובנו הפשוט של הצירוף המופיע עשרות פעמים בתורה, "לפני ה'", צירוף המביע כיוון – ציר מבט – ולא נקודת מקום, ויכול הוא לחול על כל אתר הנמצא ממזרח לארון הברית (במדויק), בין אם מדובר בסמיכות מיידית אליו, בתוך קודש-הקודשים, בין אם מדובר בחלקו החיצוני של המשכן אצל שולחן ומנורה ומזבח הקטורת, ובין אם מדובר בחצר החיצונה, אצל מזבח העולה.

כך יובן אפוא גם עומקו של הצירוף 'פנים בפנים' – וכאן חוזרים אנו אל הדין המיוחד בפרה האדומה, שאף-על-פי שנעשית היא מחוץ למחנה, מרחוק, (ולא על גבי המזבח) – בכל זאת חייב להתקיים גם בה עֶקרון העבודה "לפני ה'", בהמשכו של הקו המתוח מארון העדות מזרחה. על כן חייב הכוהן להפנות את פניו – ולהזות את דמה של פרה – בהתכוונות מדויקת אל המערב, אל פתח ההיכל, "נוכַח פְּנֵי אוהֶל מוֹעֵד" המביט כנגדו, כביכול, ממערב מזרחה.

כאשר נבנתה ירושלים, נקבע לדורות כי התחום המוקף בחומה יוגדר כמחנה ישראל, הר הבית כמחנה לוויה, והמקדש (עם העזרה) הריהו מחנה השכינה. ומכיוון שהכנת הפרה חייבת להיעשות מחוץ למחנה – מחוץ לחומת העיר – קבעו חז"ל במשנה (במסכת מידות ב' ד') "שהכוהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה [= הר הזיתים], ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם".

היה זה מקום קבוע – 'גת של פרה אדומה' – ושם גם נשמר תמיד חלק מאֶפרה, כמסופר במשנת מסכת פרה (ג' י"א). אתר זה היה מכוּוָן ביותר, לא רק על הציר המדויק ממזרח למערב, אלא גם בבחירת הנקודה במדרון ההר, אשר ממנה ניתן יהיה לראות – בקו אופקי – את חלל פתח בית המקדש. קו מבטו של הכוהן חולף היה מעל 'שער שושן' בחומת המזרח של הר הבית, עובר דרך שער עזרת הנשים ודרך שער ניקנור (מעל גג המזבח החיצון) – כפי שניתן להתרשם מן התיאור המובא בַּמסגרת אשר בצד המאמר.

מעין דבר נבואה חרת הרמב"ם בקולמוסו, בסוף הלכות פרה אדומה, בכותבו (בהמשך למשנת 'פרה' ג' ה') כי "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו [למחרת הקמת המשכן, אשר נבנה בטומאה], שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה ייגלה – אמן כן יהי רצון".

ולנו פשוט הדבר כי 'הלכתא למשיחא' כבר איננה דחיית הדבר אל מעבר לאופק – שכביכול זו 'בעייתו של משיח' ולא ענייננו – אלא אדרבה: חוקת חִיותֵנו, טהרתנו באפר פרה אדומה, הריהי מוטלת עלינו כדבר א-להים לָאומה. כי הנה כבר נֵעור ממזרח שחר עַמוּד בן-דָוִד, מְלוא-קומה, וכבר רגלינו על הר הזיתים ונפשנו הומה, ולב חדש פועם בנו, עולים בַּחומה, עד מקום נשיקת השמים בסלע יסוד אדמה.

##############

מסגרת נפרדת:

~~~~~~~~~~~~

כדי להתרשם ממבטו של הכוהן ניעזר כאן בתצלומי דגם העץ הנפלא של המקדש, דגם שבנה האמן כתריאל שוגרמן לפני כעשר שנים – ותודתי לו על הסכמתו לכך.

בעת הכנת מאמר זה, ביקשתי משכֵני יעקב ארליך – ממשרד 'מודדי השומרון' – לצאת ולקבוע את הנקודה המדויקת בהר הזיתים, על ציר המזרח מאבן השתיה, בַּגובה בו היה על הכוהן לעמוד. גובהה של אבן השתיה הוא 743.7 מעל פני הים, וקו המבט חייב להיות גבוה בשלוש אמות, כדי שמזבח העולה לא יסתיר את הפתח.

נקודה זו נמצאת בחלקת קבורה המכונה 'חלקת החלבים', בה נקברו בני היישוב הישן בסוף המאה ה-19, והיא החלקה היחידה הנמצאת מצפון לכביש הצר היורד מבית העלמין אל נחל קדרון. מעניין לציין שקרוב מאוד לנקודה שנמדדה מצוי מחשוף גדול של סלע טבעי, שניכרים בו סימני חציבה, ועליו בנויה כיום הגדר המערבית של מתחם הכנסיה המכונה 'דומינוס פלוויט' [= בכי האדון]. לא מן הנמנע אפוא שהסלע הזה הוא שהיה אתר שריפתה של הפרה האדומה.

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: