כנבואה יעיר קנאה – לפרשת פינחס

כבר בבית יעקב התבלטו שמעון ולוי. יחד היו הם פורצי מסגרות, מהירי החלטה ותגובה. התייעצות סדורה עם אבא, בדיקה קפדנית מה עלולה להיות התוצאה מהרג כל זכרי שכם (בבראשית ל"ד) – נו, לא זאת היתה "התמחותם". די היה להם בהבנה החודרת חדרי בטן, שעומדים הם בפני דברי בלתי אפשרי בהחלט – "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!" – כדי שיחליטו לפעול.

מצד אחד, מגיב כלפיהם יעקב בהבעת החשש פן ייאספו עתה גויי הארץ להכות ולהשמיד את משפחתו הקטנה, מצד שני מעיד הכתוב כי צדקו השניים ואך שוא חרדת אביהם – "וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבותֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ" (ל"ה ה') – ומצד שלישי, אבא אינו מוותר… לימים, על מיטת חוליו אשר ימות בו, הוא יטיח בזוג הקנאים: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרותֵיהֶם … אָרוּר אַפָּם כִּי עָז … אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מ"ט ה'-ז').

ומסתבר שמורכבות דברים מעין זו אחוזה בכל מעשה קנאות. יש ביסודו דחף בריא, כולו קודש, שאין להשלים עם עיוות נורא המאיים על הכל, אך תמיד ישנו גם 'רעש הרקע' של החשש ממחיר המעשה. תדיר, יתנו זקנים שבַּדור משקל-יתר לחשש השמא הזה; תדיר, יבוזו לו צעירים חמי-מזג אשר מול חטא ודבר-ערווה יחרצו: 'לא יקום, לא יהיה' – ויהא המחיר מה יהא – ותדיר יגַנו וינַדו הזקנים את הקנאים… נידוי זה, לא רק בשל החשש כשלעצמו הוא יבוא, אלא בעיקר בשל שבירת יסוד המשמעת, בשל האיום על המִמסד, בשל עצם הספונטנית שבַּפעולה – באשר הקנאי איננו מוטרד מן השאלה מה יאמרו הזקנים שבַּדור…

ומכל מקום, הנה בפרשתנו (וליתר דיוק: מתחילת פרק כ"ה), חוזים אנו – במראָה מלוטשת היטב – היאך התפצלו שתי בחינותיה של הקנאה, בהתפצלות שני האחים בני-הברית מני-אז, עד שקם האחד על רעהו והרגו נָפש.

זמרי – "נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעונִי" (כ"ה י"ד) – לא רק ששקע עד צוואר בעריות ועבודה-זרה הבאות כאחד, אלא שעשה זאת תוך התגרות מופגנת בַּהנהגה, "לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק ו' – וכאן יש לפרש כי 'העדה' הם שופטי ישראל, שנקראו על-ידי משה כאמור בפסוק הקודם). יחד עם החטא – כנראה תוך פלפול המסביר-לעצמו שהכל כאן כשר – 'מתפיח' זמרי את יסוד התעוזה ונטילת-הסמכות שבַּקנאה עד לממדים של גידול סרטני, עד שפוקע הוא כחוצפה איומה, לא רק כלפי משה והעדה, אלא – בהיות הדבר "פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" – גם כלפי השוכן בקרב לב ישראל.

ולעומתו, כנגד העושה-והמעשה אשר 'לא יקום, לא יהיה', קם פינחס – מבחירי בני לוי – ומקנא את קנאת ה', בהרימו את רומח מלחמת האחים… במעשהו זה, לא רק שקטע באִבו את המעשה הנורא – ועצר את אפקט 'פריחת הנגע' של החטא-וגמולו בכל שדרות העם – אלא שפעל להצלת סמכותה וכבודה של ההנהגה, דווקא מבלי שנטל את רשותה למעשהו, מפני שזיהה אל-נכון כי קצרה יד הזקנים באותה שעה, "וְהֵמָּה בוכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".

הנה, כך היטה אפוא השמעוני את מידת הקנאה לשלילה, תוך חשיפה ומימוש צד הסיכון שבה, וכך עמד כנגדו בן-לוי בגילוי ומיצוי צד קודשהּ של קנאה – רוחו ורומחו לטושים כיהלום – עד שזכה מפי עליון, ודווקא על-ידי משה, לְ"הִנְנִי נותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם".

וכדי לגשת אל עומק עניינה של קנאה – ואל רומו של קנאי – עלינו להשוותם אל נביא ונבואתו.

מקורה של נבואה הוא בפגם, באי-יכולתנו כולנו לעמוד בשמיעת דבר ה' באופן ישיר, ברתיעתנו ועמידתנו מרחוק. על-כן נשלח משה – השומע מקרוב, פה אל פה – להביא אלינו את דבר ה'. וכמוהו, אם-גם בשֵפֶל דרגה, תלמידיו העומדים אחריו – כדבריו בדברים (י"ח ט"ו ואילך): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, כָּמונִי [= כמשה, הדובר כאן], יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ … כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחורֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמור: לֹא אוסֵף לִשְׁמועַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהָי … וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו …".

מין שושבין הוא הנביא; אין חזון נפרץ לַכלל, אך נפשו שומעת – ועל-כן חובתו ושליחותו: להביא אל העם את דבר ה'. אבל אוי לו אם 'יספסר' בכושרו זה לשמוע את דבר ה', ואת נפשו הוא קובע אם יזייף: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר … וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (שם כ'). מבחנו העליון של הנביא הריהו אפוא בַּהבחנה הנתבעת ממנו שהקול הנשמע בנפשו דבר ה' הוא – ואז מצֻווה הוא להביאו ולנבאו – ושלא רק 'יליד רוחו' הוא הדבר, שאז מחוייב הוא לשתוק.

ומקורה של קנאה, אף הוא בפגם – בחטא או קלקול הדורש את תיקונו, את גילוי ההיפך הראוי, כאשר אין איש הקם לעשות מעשה… וכשם שמביא הנביא את הגילוי האֱ-להי בקול ובדיבור – על-מנת לתקן – כך מביאו הקנאי בעצם מעשה ידיו, ולאותה תכלית עצמה. שניהם שליחים, שניהם מחוייבים בשליחותם. הנביא נשלח להמשיך את דבר ה' ממקורו אל שומעיו, והקנאי – בל אחטא בשפתי – הריהו כ'ידו הארוכה' של הקב"ה, והוא נשלח פשוט לעשות את המעשה האֱ-להי הראוי באותה שעה ונסיבותיה.

ואף מבחנו של הקנאי – כמבחנו של הנביא שראינו לעיל: גם הוא, בשומעו את הקול המכה בנפשו, מחוייב בבירור פנימי נוקב – עד לדרגת וודאות עליונה – שאמנם דבר ה' הוא זה, בטרם יקום לבטאו. ומשקם הקנאי, בָּרגע בו העז ועשה מעשה, הרי שתי דרכים נפתחות: אם יעיד עליו יודע תעלומות שקנאתו קנאת ה' היא, ושלא רק תנופתו האישית מתבטאת כאן, הרי נמס בכך כל צד הסיכון והשלילה שבַּהתעוררות הקנאית, ולא רק כדאית אלא אף הכרחית היא פריצת המסגרות, והמעשה כולו קודש; ואם לאו – אם גבר יצר הרַהַב הכרוך כעכנאי על רומחו של קנאי – כי-אז… (רק שלוש נקודות כאן, ודַי).

זכה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שהעיד עליו הקב"ה: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם" – שקנאתו ומעשהו הריהם מעשה שמיים, ושהוא רק שליח אך כולו שליח, ללא תערובת זרה. על-כן לא רק שהשיב חֵמָה באתה שעה, ועצר את מידת הדין בַּמגיפה המשתוללת, אלא שזכה להיות 'רבן של קנאים' (עם כל הבעייתיות שבַּניסוח הזה).

תלמידים הרבה עמדו לו, לפינחס, בתהפוכות הדרורת – טובים יותר, טובים פחות. את לחש ליבו מגלה כאן כותב השורות, כי כשם שחידוש נבואה לפנינו – אין 'נביא אחרון' – כך נידרש עוד, מול עוצם החטא, בתוך מֶתַח חָרון, להרות וללדת בנים לנכדו של אהרון.

 

##  מסגרת נפרדת ראשונה ##

פינחס-מתתיהו

תלמידו המובחר של פינחס – מתתיהו בן יוחנן הכהן, איש משמר יהויריב – מתייחס אל 'רבו' בפירוש, כדבר ספר חשמונאים-א' (בתרגום א"ש הרטום). כאשר באו שלוחי המלך למודיעין לכוף את העם לעבודה-הזרה, קרא האיש למרד; והנה זו לשון הסיפור: "[אז] קרב איש יהודי לעיני כל לזבוח … ראה זאת מתתיה וַיקנא … וַירץ וַישחטהו על הבמה. בו בזמן הרג את איש המלך אשר אילצוֹ לזבוח, וַיהרוס את הבמה. קנוא קינא לַתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא. אחרי כן קרא מתתיה בעיר בקול גדול וַיאמר: כל המקנא לַתורה ועומד בברית – יבוא אחרי!".

 

##  מסגרת נפרדת שניה ##

'קובת' קנאים

זירת מעשה פינחס הריהי 'הקובה' – מילה יחידאית במקרא – ולפי הפשט היה זה אוהל קמור סמוך לחצר המשכן. המילה מוכרת גם בערבית, ומשמעותה היא: כיפה, (אם-כי קרבת הצליל היא מקרית, ושורשה של 'קובה' הוא: קבב). אי-אפשר להימלט מהרהור משווה, בין קובה בַּמדבר לקובה בראש הר, שכן ה'קובה' דנן הלוא-היא 'קובַּת אַ-צַכרה' (קרי: סכרה), כיפת הסלע, הרובצת על אבן שתיה.

במדבר רץ פינחס אל תוך הקובה ההיא – והנה כאן, בהר, נדרש מעשה הקנאים נגד עצם הקובה בעצמה, על כל מה שהיא מסמלת… כי "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה", קורא זכריה (ח' ב') – ואיך נשתוק מול הר בשביו, נכרים בהיכלו, וזקני הדור אינם בוכים… דא עקא, קנאת פינחס אוששה את מנהיגות משה ברגע של חולשה, אך עתה נדרשת ההתקוממות, קודם כל, נגד ההנהגה – הנהגה מדינית ושיטתה, הנהגה 'תורנית' ואדישותה. זו ואף זו חוטאות בהשלמה עם שליטת האיסלם בהר קודשנו, ואף בהגנה פעילה עליה, שמא תסולק ה'קובה' לקראת בניין קודש-קודשים, וייהפכו הכללים לחוקים חדשים, כאשר יהפוך לב-אבן העם ללב בשר וחושים…

 

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: