כאן הקֶרַע נפער, בַּמדבר – לפרשת במדבר

אם יותר לנו לרגע לסקור ב'מבט על' את חמשת חומשי התורה – כממעוף הציפור, בסקירה אחת, ובהתעלמות מפרטים – הרי נוכל לאפיין אותם כך: 'בראשית' הוא ספר שורשי האומה (ובו נכרתת הברית עם אבינו הראשון); 'שמות' הוא ספר התגבשות האומה והתהוותה, ביציאת מצרים ובקבלת התורה (ובו נכרתת ברית חורב); 'ויקרא' הוא הספר בו נמלאים אנו בתוכן הקודש של השראת השכינה, בו מתעצבת דמותו הערכית של איש-ישראל כמו-גם קומתו המוסרית של הכלל, (ובו נשלמת ברית חורב); 'במדבר' הוא הספר המתאר את הדרך מסיני עד ערבות מואב, על נפתוליה שבחומר וברוח; ו'דברים' הוא ספר ההכנה לקראת חיי ההוויה (שלאחר ההתהוות), על סף הכניסה אל הארץ היעודה, (ובו נכרתת ברית ערבות מואב).

קל אפוא לראות שהחומש שהננו עומדים בפתחו הינו בבחינת 'יוצא דופן'. שהרי השורשים – ההתהוות – התוכן – וחיי ההוויה והייעוד – הריהם ארבעה עמודי משען הכרחיים ומחויבים במגילת חיי-עולם אשר ניטעה בתוכֵנו, ואילו הדרך – כל תלאות המדבר – איננה עומדת באותה רמת חשיבות. ואם את ההבחנה הזאת ניתן עוד לפטור בְּ"נו, ניחא, ומה בכך?", הרי כשזוכרים אנו מנַין, על מה ולמה נגזרו עלינו ארבעים שנות מדבר – ושלא סתם 'דרך' היתה זו אלא מסלול מוות של כל הדור הבוגר – מיד נעשה בשרנו חידודין מאימת הדין, ומיד שואלים אנו על עצמנו, תמול כְּהיום ומחר – כלום כבר יצאנו ועלינו מן המדבר?..

נקדים ונאמר כי בעיון הזה הולכים אנו אחר גאון וגדול-רוח, הרב מרדכי ברויאר (שהשיב נשמתו לבוראו זה לא-כבר), בספרו 'פרקי מועדות' כרך ב', בדבריו על חטא המרגלים וחטא משה רבנו, עמ' 435 ואילך.

תפר סמוי, כמעט לא מורגש, "מאחה" את שני חלקיו של ספרנו, בין פרק י"ט לבין כ'. שתי שנות הילוך מכאן, שנת הארבעים מכאן, ושלשוים-ושמונה שניים בתווך, בהן היתה מידת דין מתוחה, מִדבָּר-לא-דיבור בין ה' למשה, ולא נוספה אות על מגילת התורה. וה'תפר' הזה הינו קֶרַע פעוּר בדברי ימי ישראל, קֶרַע מדמם שלא התאחה עד היום, וניתן אף לחזות שצלקתו תהא ניכרת, וצולעים נהיה על ירכֵנו, גם כאשר תזרח לנו שמש המַרפֵּא של הגאולה השלמה.

כי מקובלים אנו שכל אשר אירע ועוד יארע בדברי ימינו, נעוצים שורשיו בתקופת ההתהוות – לטב ולמוטב, לַנמוך ולַנשגב. את העוז, את הדבקות, הכיסופים, ותבונת המעשה יונקים אנו מאבותינו – אך גם את החולשה והמורך, את הטרוניה ואת אבדן האמונה. וכשם שהראשונים הינם 'נכָסֵינו' בתנופת הגאולה ובאנך הבניין, כך מהווים האחרונים עילות לכל הנפילות, ומהם צמחו ניוון-הדעת ורפיון המעשה, והמאֵרה שהיא כמו שֵם-אוגד לכל התלישות והדלות, הלוא-היא הגלות.

ועתה, ביתר מיקוד: חטא המרגלים – וכמובן, חטאו של העם אשר נענה להם כזרימת הפּלוּס אל המינוּס – קָרַע קֶרע נורא בדברי ימינו המוקדמים, ועיצב לרע, באִבחה אחת, את דברי ימינו המאוחרים. חטא המאיסה בארץ חמדה – הוא אשר יצר את המדבר, את ארץ-הגזירה של מות כל האבות עד חילוף הדורות. כי אלמלא חטאנו, היו יציאת מצרים וביאת הארץ כה סמוכות זו לזו, עד שתופסים היינו אותן בתודעת האומה כרצף אחד. הדרך מהתם להכא יכולה היתה להיות רק עניין גיאוגרפי; היא לא היתה מותירה כל משקע בַּנפש, ויוצאי מצרים היו באי הארץ – הם-עצמם, וטפם בחֵיקם. עתה, כשהחטא גרם, נוצרה לפתע מציאות מהותית חדשה: עם ישראל התגבש ונהיה, אוחז הוא בידו את לוחות התורה, ומהלך עמהם במדבר; משכן השֵם בלב המחנה – ארצו היעודה "ממתינה" לו מנגד – והדרך נמשכת, נמשכת…

המדבר נהיה אפוא מין תווך, אשר הפריד בין יציאת מצרים (וקבלת התורה הסמוכה לה) לבין ביאת הארץ – הפרדה כה עמוקה עד שכניסת ישראל אל לב ארצו נדחקה החוצה מן התורה, ו"הועברה" אל ספר יהושע!

הנה כך אמר רב אדא ברבי חנינא במסכת נדרים דף כ"ב עמ' ב': "אלמלא חטאו ישראל – לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, [מפני] שערכה של ארץ ישראל הוא". מאמר זה מכוּוָן אל מכלול החטא המאוחר, אשר הצריך את תוכחות הנביאים, וכך גרם שהלך התנ"ך ותפח. אך לפי דברינו, העניין הוא עמוק ומהותי לאין שיעור, ועלינו לומר כי אלמלא חטאו ישראל היתה תורתנו מחזקת ארבעה 'רובעים': חומש 'במדבר' כבר היה מיותר, דברי משה בספר 'דברים' היו נאמרים בתוך-תוכה של הארץ – כי הוא, שהוציאם ממצרים, היה גם מביאם עד פני ירושלים – וספר יהושע, שאולי היה נקרא 'ספר הארץ הטובה', מתמזג היה עם 'דברים' ויכול היה להיכלל בתורה.

תדע שכן הוא, שהרי משה מלין ומספר במפורש – פעם, פעמיים ושלוש – שנידון הוא שלא לחצות את הירדן ושלא לבוא ארצה בגלל חטא המרגלים והעם, על-אף שכמובן לא היה שותף עִמהם בחטאם: "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמור: גַּם אַתָּה לֹא תָבוא שָׁם" (דברים א' ל"ז, וראה גם ג' כ"ו, ד' כ"א.  הרב ברויאר מסביר שדינו זה של משה בא במסגרת דין כלל ישראל – אשר יכול היחיד לסבול בעטיו גם כשלא חטא בעצמו – ואילו דינו "האישי" של משה על חטא מי מריבה הושת עליו במסגרת ההשגחה הפרטית. ייתכן להוסיף ולומר שקולר החטא "האישי" הזה תלוי גם בצואר העם, כי קצרה רוחו בשל הדרך הארוכה שהביא על עצמו עקב חטא המרגלים – וראה גם בתהילים ק"ו ל"ב-ל"ג).

ומכל מקום – בחטא נולדה לנו אותה מציאות 'מדברית'. מאז, הושרש בתודעתנו הסילוף הזה שיכול, כביכול, שיהא עם לשבטיו, למקהלותיו – או, נֹאמר: "יהודי כשר" – נושא את תורתו בידו, נע ונד במחוזות רחוקים וזרים, ואף על פי כן שכינה בתוכו, גם כשאין הוא דר בָּארץ שהיא בית השכינה. ככל שנצווח באוזניו של "היהודי הכשר" הזה שאין לךָ פירכה גדולה מזו, שאך חטא הוא זה – וגם עונש, מיניה וביה, ובוודאי שלא נורמה – תמיד יצביע לנו על חומש במדבר שמִגופה של תורה הוא, ואף ימשיך לעקוץ בפלפולי דאורייתא: "זכר ליציאת מצרים" שמענו, "זכר לירושת הארץ" לא שמענו…

הווה אומר שלא רק את ארבעים השנים ההן צָרו לנו המרגלים – יום לשנה, בתמורת משך מסעם – אלא אלפיים שנות נדודי גוף ונפש הם הרו לנו, אלפיים שנים שאנו מחוצה לארץ והיא חוצה לנו, יום לחמישים שנה, יום לשמונה-עשר אלף ימים ועוד קורֶט… לא רק "המדבר הגדול והנורא" ההוא נולד אז בחטא – כתווך חוצץ בין מוצָא לַייעוד, המדחיק את זה-האחרון אל מעבר לָאופק – אלא צץ ועלה, כשִׂרטון מן הים, מדבר נורא ומסוכן אף יותר, עד אין חקר. זהו מדבר העמים – שייבש ואיבֵּן את חִיות נשמתנו, שכישף את רוחנו במַשׂאות שָוא ומַדוחים – המדבר אשר לא חצינוהו באפס דמים, ואשר לאחר כל "מתי המדבר" אשר-מי-יָמוד זוב דמם אל דוּמָה, עוד היו לבז בלהבי צלב הקרס – על סף נִדגלות עם-בָּארץ – שליש בני האומה.

אכן, אין לכחד כי חמושים הננו, כיום הזה, גם בקנייני רוח אשר רכשנו ויצרנו במדבר הגלות – דווקא מתוכו ומכוחה – כאשר "מקדש הספר" היה לנו תחליף למקדש ירושלים. אך עינינו הרואות כי אין בכוח הקניינים הללו – ושוב: דווקא בשל היותם קנייני הגלות – לגבור על אותם מַשׂאות שָוא ומַדוחים אשר גם אותם רכשנו שמה. אם במדבר סיני נחוץ היה חילוף דורות – דרוש עתה חילוף אורות, שהרי דווקא בניהם של מַשׂאות השָוא, בני המַדוחים, הם שהתמלכו בינתיים במדינה דהאידנא על כל הבמות, ועוד טרם הבכירו ענבי תורת-גאולה ונושאיה בַּמוט.  הִנֵה, ראו נא אחים ותנו אל לבכם, לקראת שחר חילוף משמרות; כי עלו בני מרגלים מן המדבר אל הארץ פנימה וירָשוּהָ  –  ואייכה כָּלֵב?  מי כאן יהושע?..

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: