התבוננות עם הרב קוק / שלום רוזנברג

 

עם השנים הוקסמתי מכתביו, ובמיוחד למדתי את ספרו המופלא 'ראש מלין' מלא החידות. התבוננות בפתיחת הספר הנוגעת במתח החינוכי שבין לימוד לאילוף

מתוך 'מראה כהן' באדיבות הרב יעקב פילבר

עד היום זוכר אני בהתרגשות חוויה שלה זכיתי במרחקים לפני עשורים רבים. השתתפתי בסמינר שבו הרציתי על עניינים שבהם עסקתי, והנה נפל לידי, במקרה, דף – סטנסיל באותם הימים – ובו פירוש על 'מודה אני'. מתוך סקרנות התחלתי לקרוא בו, והתפעלתי ממנו עמוקות. לא הכול הבנתי, אך נשארתי בהרגשה שמשהו חדש ומופלא בא לידי ביטוי בו.

זו הייתה התחלת לימודי בכתבי הראי"ה. חזרתי ל'מודה אני' לפני כשנתיים, כשלמדתי אותו יחד עם תלמידיי, אך את פרי עמלי זה אשאיר להזדמנות אחרת. עם השנים הוקסמתי על ידי כתביו האחרים, ובמיוחד ניסיתי ללמוד ושוב ללמוד את ספרו המופלא 'ראש מלין'. חידות אינספור בו לא פתרתי, אך ארשה לעצמי את החוצפה להציג לפניכם את פירושי, ולפעמים את האסוציאציות שדבריו יצרו בי, תוך תקווה שלא אכשל, ושלא אכשיל את קוראי יותר מדי.

אל"ף ארמי, למ"ד עברי

ראש מלין בנוי כמדרש רב-גוני של הסימנים הגרפיים שבהם אנו משתמשים בספרי התנ"ך. סימנים אלה ידועים בשם טנת"א, ראשי תיבות של המילים טעמים, נקודות, תגים, אותיות. מדרש האותיות קדום, ואנו מוצאים אותו כבר בכתבי חז"ל, בייחוד ב'אותיות דרבי עקיבא' ובכתבים אחרים הדומים לו. קבלת האר"י הרחיבה את המדרש הזה ליתר סימני טנת"א, אבל דרשה אותם בכללותם וכמעט לא בצורה מפורטת, סימן אחרי סימן.

את הדרישה המפורטת עשה הראי"ה בספר זה. אלא שרשימותיו אינן דרשות, אלא מעין מדיטציות, שהפכו מקור להשראה על שאלות הגותיות שונות בתורת ההכרה ותורת היש. הן בנו מערכת שלמה על המציאות ועל השורשים העליונים המתגלים לה.

מתוך הנושאים המשתקפים באות אל"ף, נעמוד, לשם מבוא, על רעיון אחד, שבו בחר הראי"ה להתחיל את דיונו – רעיון הקרוב לכל איש ואישה, בייחוד בימינו אנו:

האל"ף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה. אנו צופים את גדולתה, והננו משתוממים על יקרת חזיונה.

האל"ף מייצגת את ההתחלה, את הקשר בין העולם לבין מקורו. אך מדיון זה בישות נתעלם. הראי"ה מלמד אותנו שהאל"ף מורה על משהו המצוי ברובד אחר. האל"ף "אומרת לנו אומר סלה, להקשיב, ללמוד, לאלף". במילים אחרות: האל"ף מסמלת את החינוך, ובעצם היא נוגעת ביסוד שעליו בנוי החינוך, הזכות לחנך. הראי"ה מכריז: "האולפן זהו תרגום הלימוד", ובהמשך הוא מוסיף: "וההכרה הכהה התרגומית, האולפן הארמי, יגיע להלמ"ד הלשון-קדשי". במשפטים אלה מתייחס הראי"ה להבדל, ובמידה מסוימת לעימות, שבין שתי אותיות שהוראתן לכאורה זהה, האל"ף והלמ"ד, המתחילה את החצי השני של הא"ב.

ההבדל ביניהן הוא מכריע: האל"ף מתארת את השגת הידע מתוך שמיעה והקשבה למורה, המעביר לנו בצורות שונות את תורתו וידיעותיו. הקשבה זאת מתוארת במילה המעוררת בנו את הרגשת ה'אילוף', והיא הועברה פעמים רבות תחת שבט הביקורת. זאת האינדוקטרינציה – אנו משתילים בילד, בצעיר, ובעצם בכל אדם, אמונות, ערכים, רגשות.

אלא שקיימת דרך נוספת שאינה באה אלינו מבחוץ אלא נולדת בפנימיותנו. אנו מגלים אותה בתוך נשמתנו, כפי שעשו היוצרים האמיתיים בכל הדורות, כפי שהראי"ה עשה בספר זה, וכפי שכל אדם במידה זו או אחרת מסוגל לעשות. והנה למ"ד הוא שורש עברי, אל"ף – ארמי. "האולפן זהו תרגום הלמוד. יודעת היא הנשמה שכל הבא בלמוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא". הראי"ה משתמש כאן במוטיב קבלי, המצוי רבות בחסידות. השורש 'אלף' הוא מקבילה ארמית של השורש 'למד', אלא ש'תרגום' בגימטריה 'תרדמה', קביעה הנמצאת בקבלה.

חזון הדמוקרטיה

אמנם כן, הביקורת נגד החינוך מוצדקת במידה רבה. הלימוד שמקורו בחוץ יש בו מעין אילוף. ואכן, זוהי אחת העובדות המאפיינות את המציאות שבה אנו חיים היום, בעולם שטרם נגאל. על מציאות זאת ניתן לומר שהיא לא "הערות הנשמתית כי אם תרדמתה". לחינוך זה ממשות של תרדמה, ולא של ערות. כשהוא משתמש בסמל קבלי אחר, כותב הראי"ה שהאל"ף מייצגת את "אחוריהם של הפנים המחשביים". הלמידה והגילוי מתפתחים בכיוונים הפוכים, אך זהו בדיוק מצב העניינים.

המסקנה שניתן להסיק מדברי הראי"ה היא פרדוקסלית. אמנם כן, יש בחינוך מעין אלימות, השתלטות של דברים או מהויות הבאים מן החוץ, אלא שאין אפשרות אחרת. הזכות לחנך היא תוצאה של החובה לחנך. החינוך העצמי והחופשי יכול להתקיים רק עם שינוי הכרתי של האנושות, שיתרחש באחרית הימים. כך כותב הראי"ה ש"יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא שהיה יהיה נחלת העולם ביום הגדול שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ה', כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם". באותם הימים תשתנה ההכרה: "וההכרה הכהה התרגומית, האולפן הארמי, יגיע להלמ"ד הלשון קדשי".

על רעיון זה עמד הראי"ה גם במאמרו 'טללי אורות':

שתצא השאיפה הדמוקרטית החיצונה על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כשלא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם" (מאמרי הראי"ה, עמ' 26).

על חזון זה עמדו חז"ל במדרש תנחומא (עקב, ס' יא): "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ולא עוד אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם שנאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו". בדברים אלה מדגיש הראי"ה את העובדה שאמנם כן, החינוך הינו במהותו תופעה אנטי­-דמוקרטית. אחרית הימים מהווה הישג ומימוש החזון המוסרי, ובתוכו גם חזון הדמוקרטיה האמיתית והשלמה, הכולל את עקרון "לא ילמדו עוד לדעת את ה' כי כולם ידעו אותו".

דברים קרובים נאמרו על ידי הרמח"ל:

ימות המשיח הם הנהגת הגדלות השני… עד שהחומר עצמו מתקדש, והנבואה פשוטה על כל ישראל, כמו שנאמר "אשפוך רוחי על כל בשר", ואז תהיה החכמה מוטבעת בבני אדם בחוקם, כמו שהיא במלאכים, ולכן לא ילמדו עוד איש (כללים ראשונים, כג).

הראי"ה רואה בעיקרון דמוקרטי-מוסרי זה ביטוי לעובדה שהידיעה האמיתית חייבת להיות מושרשת בעצמיות ובאותנטיות של האדם אפילו היום בעולם שטרם נגאל:

כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה, או איזו הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה, ואין העולם משתלם כי אם במעמד של שלילת ההשפעה הזרה, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ערפלי טוהר, ירושלים תשמ"ג, סב).

מדברים אלה נולדת מסקנה כללית יותר, מהאדם לעם. כל עם צריך לשמוע מה שנאמר אליו מתוך "החכמה הכללית העליונה, החיה ומחיה את כל ההויה": "עיקר השמיעה בקול ה' הוא מה שמקשיבים… אל הקיבוצים הכלליים לפי הבדליהם ולכל יחיד לפי ערכו". או אז "האדם שומע ומאזין יותר בבירור את קול ה' הדובר אליו, מורהו ומצוהו ממש".

ללמוד להקשיב לקול

למה לחכות לאחרית הימים? כי אחרית הימים פירושו ביעור היצר הרע. בתוך תוכו של האדם בעולמנו זה, העולם הבלתי נגאל, מתקיים מאבק בין שני כוחות או נטיות, בין האל"ף, ההשפעה הבאה מהחוץ, לבין מה שלבו אומר לו, המורד באל"ף זה. בתורה הראשונה שבספרו מתאר ר' נחמן מברסלב את העימות הזה, באמצעות פסוק מופלא המעיד כי "לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח, ב). אלא שמדברי הראי"ה למדנו שלא כל קול הפורץ מתוכנו הוא רע.

החכם חייב ללמוד ולהקשיב לו, ולהבדיל בין הקול השטחי שמקורו באבק החודר אלינו מהחברה המושחתת לבין הקול הבא מפנימיותנו, שאיננו אלא בת לקול העליון הבא ממרחקים ומתפצל לבנות-קול רבות המשמיעות את דבריהן בלבות בני האדם. המצפון האנושי הוא בת קול מעין זה. המהפכה המודרנית התבטאה בחיפוש מה שבחוץ. ההכרה התבססה על הניסיון והניסויים. כאן נעוץ כמובן אחד מסודות ההצלחה המדעית והטכנולוגית. דווקא בראשיתה הייתה לאנושות דרך אחרת. בתקופת לידתה היא חיפשה מקור אחר, לא הניסיון האמפירי אלא הבנת הלב. ובעקבות רבי צדוק והראי"ה, יש לקבוע, בצורה פרדוקסלית ומפתיעה, ששתי תרבויות גדולות נולדו על ברכי הכרה זו: הנבואה והאלילות. הנבואה הלכה בדרך זאת, האלילות נכשלה בה.

מדי פעם בפעם נזכרים בני אדם בקול הפנימי הזה. הוא קול מסוכן, שיכול להוליד מחדש את האלילות. המאה העשרים הייתה עדה לדוּגמה חשובה. הפסיכולוג הגדול, ק"ג יונג, שמע את מנהיג הנאצים והוקסם ממנו, כי חשב שהוא מדבר מקול הבא מעבר לתודעתו, מ'התגלות לבו'. תקוותו של יונג שהאדם יחזור וישמע מחדש קול זה, שהושתק בעולם המודרני, הלהיבה את יונג עד שלא הרגיש שהייתה כאן חזרה לאלילות. הקסם הזמני שהוקסם על ידי הנאציזם היה קסם שטני. זוהי דוגמה לסכנות הנולדות מהקול הפנימי. ולמרות זאת, עלינו לנסות ולהקשיב לו. זהו קול שהוא אותנטי והוא יעשיר אותנו בעתיד, כאשר הדרך ללמ"ד תהיה סלולה על ידי האל"ף.

מאב ללב

בנספח על השורשים שבו מלמד אותנו הראי"ה על הקשרים בין האותיות היוצרות את משמעות שורשי השפה כותב הראי"ה על חיבור האותיות הראשוני, חיבור האל"ף והבי"ת, היוצר את המילה 'אב', המילה המושמצת בגין הפטרנליזם שלה:

האב הוא המקים את הבית, הוא המדריך את התולדות, המאיר את ארחות חייהם בהשפעתו הרוחנית… והלימוד המסור מהאב אל הבית, הוא לימוד חינוכי, לימוד מכשיר, שמביא באחריתו ללימוד מקורי, להבנת הלב, המורכבה מלמ"ד בי"ת, כלומר מהלימוד המקורי שבלשון הקודש, והקדמתו הוא הלימוד המתורגם, אל"ף תרגום של למ"ד.

האב הוא יסוד החינוך, על האם נדבר אי"ה בהזדמנות אחרת. אלא שהלימוד המתקבל ממנו צריך לעבור טרנספורמציה. האל"ף חייבת להפוך למ"ד. כשזה יתרחש, מקומו של האב, המחנך מבחוץ, ייתפס על ידי הלב, המקור העמוק והטהור של החינוך העצמי.

פרופ' שלום רוזנברג הוא פרופסור (אמריטוס) בחוגים לפילוסופיה ולמחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

פורסמה ב-23 בינואר 2011, ב-75 שנה לפטירת הרב קוק, גיליון שופטים תש"ע - 679 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: