בראשית 'וַיקרא' – לפרשת ויקרא

 

מסורת היתה בישראל, שכאשר החל ה'מלמד' (במלעיל, כמובן) ללמד תורה לילדים ב'חדר', פתח וקרא להם בספר וַיקרא. ואתה עומד ותמה על "חוסר הרגישות" שבהכנסת ילדים רכים היישר אל מקום השחיטה, וזריקת דמים, וניתוח איברים למאכולת האש.

ובשניים נסנגר על המנהג ההוא, עד שיהיו השניים לאחד.

ראשית, אילו התחיל ה'מלמד' מבראשית, מוטל היה על טלאיו הרכים להכיל בנפשם את התוהו ובוהו, והיו הם תוהים ובוהים במופשט – באי הסדר הבלתי נתפס שבטרם כל יציר נברא – ומי לידינו יתקע, איך היו "יוצאים מזה" אל הסדר המופתי של יקום בנוי ועומד ומשוכלל, המחזיק מעמד רק פחות מפרשה אחת בטרם מחליט הבורא למחותו ולהטביעו במי המבול…

ומשראה ה'מלמד' כי כך הוא, עמד ודילג בדפדוף מהיר – לא רק על בריאת העולם, כי-אם גם על הופעת אברהם, ועל הריון העם, ועל הירידה מצריימה והעלייה מן הים, ואף על מתן התורה ובניין המשכן. וכאן הוא עצר באצבעותיו שמוללו בדפים, ואמר: מכאן נתחיל. חכם-לב היה הוא, ה'מלמד' דנן, כי ידוע ידע שכל המסע הגדול שמבריאת האדם (בראשית, א') עד "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א') – ודווקא מכם, שאתם בחירי האדם – אינו אלא המסע להעמדת המובן-מאליו על מכונו.

כי מובן מאליו שאדון העולם אשר בראו, גם ימלוך בו בתפארה, ומובן גם שיישתחוו לפניו כל הברואים, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם… כל-כך מובן מאליו עד שאי-אפשר כלל אחרת, אלא שבכל-זאת – משבר אחר משבר נשברה השלמות הזאת, ושוב ושוב נכשלה, מבראשית ועד הנה. רק עתה – ברגע זה – אמנם כבר שרויה השכינה כאן למטה, בתחתונים, ורק כאן כבר קורא הקב"ה למשה, באופן כה טבעי ופשוט, מתוך תוכו של אוהל מועד.

אמנם, הותירו כל המשברים פצעים וצלקות, כי לא כל האדם הוכשר לחנות בדגליו סביב כבוד השכינה השרויה בקרבו, ובמספר הגופים רבים עד מאוד הדחויים על בחירי הסגולה – כי אנחנו המעט – אך גם זאת לא ילמד ה'מלמד' בינתיים. הוא ילמד רק מכאן ואילך, באופן ש"פשיטא" גדול, ענקי וזוהר, יעמוד מעתה בבסיס כל התורה, כאבן שתיה: פשוט שיש מקדש. פשוט ששוכן בתוכנו מי אשר בחר בנו מכל העמים ואת תורתו נטע בנו לחיי נצחים. וכשם שקרוב הוא אלינו עד שהוא בתוכנו ממש, כך קרובים אנו אליו – וליתר דיוק: מתקרבים ועולים, עוד ועוד, בסולמות הרבה: אם עולה קרבננו, אם מנחה את נפשנו, ואם בזבח שלמים קרבים הננו אל אבינו-מלכנו.

עד כאן הסינגור האחד. עד כאן הסברנו את הצבת המקדש כנתון, הקיים ועומד בעולם – (ו"עולם" במקרא הוא תמיד נצח הזמן). עד כאן היה ה'מלמד' כאותו זקן אשר כבר בילה בחייו אלף צרות וצרה, בחינת "כל משבריך וגליך עלי עברו", ולכל גל וגל היה הוא מנענע בראשו וממשיך, עד שדרך על חוף מחוז-חפץ; ועתה – את בנו הגמול, על ספסל שב'חדר', הוא מרכיב על כתפו במעלות המקדש, אל שערי "העולם החדש", ומה לו לספר לרך את סיפור צרותיו הישנות…

ומכאן – בסינגור השני על המנהג הישן – נפנה אל נפשו של הילד עצמו.

המנהג דנן החל כנראה בגלות, או אחר החורבן, וכבר אמרו חכמים: "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה" ('חגיגה' דף ה' עמוד ב'). צא וראה על איזה פער פעור בנפשו של הילד נדרש ה'מלמד' לגשר: עליו ללמד שלמות בתוך מציאות שסועה, קודשי-קודשים בתוך חולי-חולין, ועליו לבנות בנפש בית-עולמים בין עיי חורבות מסביב. זה מזמן היה המקדש למאכולת אש, ורק עפר ואפר נותר ממנו, ואיך יזרע וישריש הרב בתלמידו אמונה ובטחון כי עוד נשוב, ניבָּנה ונבנה?

כאן מתגלה הגאונות שבפשטות הפתרון: עוד בטרם יפנים הילד את תלאות הגלות, עוד בטרם "יגַדֵל" את מומי הנפש החונקים את תודעת השלמות ובטרם יתרגל לפרדוקסים של חורבן ופזורה כאילו היו הם "נתון" – הבה נגיש לו את ה"נתון" האמיתי, האחד אין בלתו, של מקדש א-להים הבנוי למשגב בראש הר, עם ריבון בארצו, ותורה נטועה בו לחיי עולם. וכדי שהנתון הזה ייתיישב בנפשו הרכה כמובן מאליו, יש לקרוא אליו – בראשית – מאוהל מועד הגמור, ממש כפי שקרא הקב"ה למשה. כך גמר ה'מלמד' בנפשו להתחיל, וכן עשה, ולא סיפר בינתיים (כי חזון למועד) איך התחיל הכל, ושבראשית היו אבותינו דווקא בתוהו ובוהו, בגלות (בין נהריים, ושוב במצרים) בטרם שבנו ארצה, כשעוד לא היתה ירושלים.

כך בונים חלום. וחלום טוב – כחלום יעקב – סופו לייסד מציאות. ואמנם דרשו חז"ל על חלום יעקב, דווקא בצאתו מן הארץ לדרך רחוקה, שקודם-כל וככלות הכל הראהו הקב"ה מקדש בנוי, ורק באמצע – כהרף רוע בתוך שטף הטוב – הראהו גם חורבן: "ראה [יעקב] בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. בנוי, שנאמר: 'מה נורא המקום הזה'; וחרב, שנאמר: 'אין זה'; ובנוי, שנאמר: 'כי אם בית א-להים'. (מדרש אגדה לבראשית כ"ח י"ז, מהדורת בובר, וינה תרע"ד).

עוד נעמוד – בהמשך דברינו ובעזרת הנותן ליעף כוח – על משמעות סוד ה"פשיטא" הזה לעניין הקרבנות מן החי; אך עתה כבר עלינו לחתום, כנחתום המעיד על התום, בשירת אורי צבי גרינברג המספר על עצמו ואביו, כתינוק ו'מלמד' שלו, ההולכים יד ביד במקדש:

"תמול נכנסנו, ידי בידו של אבי / בצעדֵי המלך ושריו לַהיכל: / כמו לַשמים נכנסנו … האי האי! / מלך, שרים, יוגבי הר, חורשי גַי; / … כולנו בבית הזה: מהולל  / שֵם אֲ-דֹנָי בתוכֵנו שוכן, אמן ואמן – – //". וחזון תום-השלמות הזה, אשר הושרש בלבו של הנער, הוא אשר איפשר את תגובתו מול השבר: "ופעם בִּזמַן.. כנפקח מחלום הֵלֶך, / שַבתי ציונה – ואין בה עוד מלך! / על גבעת המור בנוי דביר לאום-מר. / נס ודגל נכרי במצודת דוד; / … בנחלת אבי משפחה ערבית. / … אל יראֵני אויב מאֱדום וַעֲרָב / בִבכותי חסר חרב באמצע עירי! / וַתהי רעידת אדמה בלבי – – //". ('מעשה בירושלמי קדמון מימי ינאי המלך', 'רחובות הנהר', כרך ו' במהדורת כל כתביו, עמ' 123-129).

אשרי ה'מלמד' אשר יקרא אל נפש תלמידיו את "וַיקרא ה' אל משה מאוהל מועד" כיסוד לכל, כבניין החזק מכל חורבן; ואשרי תלמידים שייקוד בם ה"פשיטא" הזה בעוצמה שכזו, עד שתהא רעידת אדמה בליבם בנפול נדבכים, בסילוק השכינה, בסילוף ירושלים. זה וגם אלה – הרועה וצאנו – הם יבקיעו שמים.

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: