בקרוביו הוא נקדש בהודו, ונגלה על העם בכבודו – לפרשת שמיני

 

זה בזה באו שני הבתים, בית העשוי לכהונה, ובית העתיד למלכות. אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי, לקח לו לאשה את אלישבע בת עמינדב בן רם בן חצרון בן פרץ בן יהודה.

אולי בירכו הקרואים את אהרון – כאשר בירכו לימים את בועז בשער בית לחם – "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת". אולי. וגם אם בירכוהו בנוסח אחר, הרי יודעים אנו – ממה שהיה וממה שיהיה – שבית של ראשונים ונועזים בא כאן בברית עם בית אהרון: מתמר המוסרת נפשה על בית יהודה, מפרץ הפורץ ובוקע עוד לפני הזריחה, מנחשון – אח הכלה – הבא במים ראשון, מבועז הפורש כנפו על אלמנת מחלון, ומדוד הבא בשם ה', בַּקֶלַע ובאבן, מול חרב חנית וכידון.

לא ייפלא אפוא שמענבי הגפן הזאת – מזרעי פרץ ועמינדב – יעלו ויבואו פורצי דרכים, נודבי נפשם למען עמם; כפינחס נוטל רומח בקנאתו, בקומו מתוך העדה, כנדב ואביהוא אוחזי אש הדיוט לקראת אש הכבוד היעודה.

נניח כאן אפוא ארבע אבני פינה לבנייננו:

ראשית, אבקש בעניי לשלול דרך פירוש שנקטו בה גדולים ורבים וטובים, אף-על פי שיתברר לנו כאן כי צודקים הם – אבל לא בדיוק מטעמם. כוונתי היא להבנה המורגלת כי סופו של פסוק א' בפרק י' – "וַיקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא ציווה אותם" – מתפרש כמשוואה מאוזנת, לאמור: זרותה של האש היתה בעצם הדבר שהם עשו מה שלא צֻוו. פרשנות זו סותמת את פתחי הנדבה והיוזמה בקודש; אם מבטאת היא אמת מוחלטת, הריהי הופכת את איש ישראל למעין מכונה, אשר תפעל רק אם ילחץ הקב"ה – בל אחטא בשפתי – על "כפתור הציווי" בלוח הפיקוד, ותושבת כליל מבלעדי כן. לא לכך בחר ה' בנו, ונתן לנו את תורתו, ודי אם נזכיר שבין שלושת הדברים ש"עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו" מצינו גם שהשליך מידיו ושיבר ארצה את "מעשה א-להים"; (שמות ל"ב ט"ז-י"ט, ומסכת שבת פ"ז א').

שנית, יש לשים לב לראשו של אותו פסוק. נדב ואביהוא באו בשניים שהם אחד: הם נתנו אש במחתותיהם, ועליה שמו את הקטורת, אשר היא-היא הבאה לרצות לפני ה', למען יחון את עמו וייגלה עלינו בכבודו. אף-על-פי-כן, לא מצינו שתהא קטורתם "קטורת זרה" (וצירוף זה קיים בהקשר אחר בשמות ל' ט'), אלא דווקא אִשָם היא שהיתה "אש זרה" – ועוד פעמיים שב הכתוב ותולה בכך את מיתתם (בבמדבר ג' ד', וכ"ו ס"א). מכאן מתאפשרת ההבנה שכל הפגם באש היה, ואילו קטורתם נתקבלה לרצון לפני השכינה.

שלישית, בעקבות הרב תמיר גרנות, (בשיעורו לפרשת תצווה השתא, באתר האינטרנט של ישיבת הר עציון), מבינים אנו כי בשתי הופעות – שני זמנים ומקומות – נגלה כבוד ה', באש ובענן: לראשונה הוא נגלה באוהל המשכן, ושנייה על מזבח העולה. עם סיום העמדת המשכן נח בו כבוד ה' ומילא אותו הענן, אשר מנע ממשה לבוא פנימה (ככתוב בסוף ספר שמות), אלמלא קרא אליו ה' וקרע לו מבוא בתוך הענן, כמצמצם שכינתו ומפנה לו מקום, (ככתוב בתחילת ספר ויקרא) – בדיוק כפי שרק קריאת הקב"ה איפשרה למשה לבוא בתוך ענן הר סיני האופף את האש, אל מקום הכבוד (ככתוב בסוף פרשת יתרו). הופעת הכבוד על מזבח העולה, לעיני כל העם, היא הופעה שניה: היא העומדת כאן במוקד דברינו, היא שהיתה "ביום השמיני" כאשר שלמו ימי המילואים, ובה – באש הכבוד אשר יצאה מענן המשכן – נשרפו נדב ואביהוא.

רביעית, רואים אנו כראייתו של רשב"ם, כי אותה אש עצמה שיצאה מן הקודש, מלפני ה', ואכלה את נדב ואביהוא (בתחילת פרק י') – היא אשר המשיכה אל החצר, ויצאה ואכלה על המזבח את נתחי העולה, ואז "וַירא כל העם וַירונו וַייפלו על פניהם" (בסוף פרק ט'), עוד בטרם נודע להם דבר האסון.

חמושים בארבע הבנות אלה, נוכל לגשת אל ראש פרשת 'אחרי מות', ולהתקרב להבנת המעשה. פרשת 'אחרי מות' היא מעין הוראת 'נגטיב' למעשה נדב ואביהוא: לא "בכל עת" – באופן ספונטני – ניתן לגשת אל קודש-הקודשים, כפי שעשו הם, "בקָרבתם לפני ה' וַימותו". ומדוע לא ניתן? – אף זה נאמר שם: "כי בענן אראה על הכפורת". הווה אומר: מפני שענן ה' מלא את בית קודשי הקודשים, אסור – ואי-אפשר – לבוא בו ללא הזמנת-קריאה מאת השוכן בבית הזה, כפי שעשו נדב ואביהוא.

כל המשך הפרשה הוא הוראת הכניסה המוסדרת אל הקודש פנימה, בעבודת הכוהן אחת בשנה, ביום הכיפורים. ביום הזה כביכול מעלה (=מסלק) הקב"ה מן הקודש את עננו החופֶה את האש, ובכך הוא מזמין את הכוהן בַּיתה – חותר לו חתירה עד כסא הכבוד – ומאפשר את כניסתו, "ולא ימות". ואולם, עדיין, הרי "לא יראַני האדם וָחָי" (בלשון תורה), ואסור לו לאדם שיהא "זן עיניו מן השכינה" (בלשון חז"ל), ועל-כן בא הכוהן אל מבית לפרוכת בענן אחר שיסתיר את מרכבת השכינה, הוא ענן הקטורת, כי רק כך הוא יוכל גם לצאת בשלום: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטורֶת אֶת הַכַּפּורֶת אֲשֶׁר עַל [ארון] הָעֵדוּת, וְלֹא יָמוּת" (ט"ז י"ג).

עתה נשוב אל האש. זו אשר מצווה הכוהן להביא, הריהי לקוחה "גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה'" (פסוק י"ב). ומשעה שירדה אש ה' על-גבי המזבח, ביום השמיני דנן, הרי שוב – תמיד – אש-שמים היא, אף אם מתקיימת היא מאכילת בשר קרבנות, ואף אם מוסיף עליה ההדיוט גזרי עץ. אש אשר שכזו, ראויה כמובן לבוא אל הקודש פנימה, אל מקום אש השכינה השרויה שם, שהרי תאומות הן, מעורות זו בזו כאשישות, ומכירות כל אחת ברעותה שהיא ממינה. ואולם, ביום השמיני עצמו – בטרם יצאה אש מלפני ה' – הרי לא היה הדבר אפשרי! נדב ואביהוא לא יכלו לשים את קטורתם על גבי אש-שמים, ועל-כן נתנוה על אש ההדיוט, כקוראים אל ה' באִשָם שיענה באִשו וייגלה על העם בכבודו.

בכך הם שמו נפשם בכפם וחשפו את עצמם לַדין:

אם ירצה ה' את מעשם ויסכים עם תנופת יוזמתם, (כשם שהסכים לימים עם פינחס "בקנאו את קנאתי בתוכם"), הרי – אף שנודבים הם, ולא מצֻווים – הם יוכרו בדיעבד כשלוחי עליון, העושים למען שמו הגדול, ותוכר אשם כראויה לבוא פנימה כאילו ירדה משמים, ולו-גם באמצעותם. ואילו אם לא יירצה מעשם כשלם וטהור בכולו – ותהא הסיבה לכך אשר תהיה – בו-ברגע תידון אִשָם להיות אש זרה לַשכינה, לפי שאינה ממינה. או-אז, כאשר כך נגמר הדין, לא יְפַנֶה להם הקב"ה דרך-מבוא בתוך הענן בו נראה הוא על-גבי הכפורת, שהרי כמתפרצים הם אל תוכו בלא שנקראו, והאש הפנימית תצא חוצה, אוכלת את זו הזרה לה – אותה ואת מקריביה, אשר נידונו להיות לקרבן בעצמם…

ואולם, חי ה' כי לא היה קרבנם על-חינם – וכביכול, נדחו הם עם אִשָם אך קטורתם התקבלה לרצון.

כי עובדה היא שעשו הכוהנים והעם את אשר צֻוו, והרי הבטיחם משה "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ט' ו') – ועדיין לא נגלה הכבוד, והיו הכל נכלמים – כי הנה השה והעצים ואיה האש לעולה?..  וכאן באה יוזמת קודש של מטה ועוררה אתערותא דלעילא, כי האש שיצאה ואכלה את שני בני אהרון היא גם שאכלה את עולת העם שראה וַיָרון, וכביכול אש נדב ואביהוא שנדחתה, טהרה בתוך סער אש כבוד השכינה אשר נגלתה ברבים בזכותם.

היה זה אפוא מין שילוב נורא-הוד, דין מוות וישועה גדולה, אשר שניהם ניתנים כאחד, באש-קודש אוכלת על-גבי המזבח. "קרובַי", מעיד הכתוב מפי ה' על נדב ואביהוא, "בִּקְרובַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (י' ג') היינו: אֶגָלֶה בכבודי, ודווקא בזכות קריבתם אל הקודש, מבעד לפגם הטבוע בה. ולְמה היו משולים השניים באותה שעה? – למפתח נתון בתוך שער נעול. הם זכו ונהיו למפתח גילוי כבוד ה', אך לא נמצאו ראויים לעמוד במאמץ הפיתול כנגד כף המנעול. המפתח נשבר, לא יוסיף לעבוד; אך השער נפתח – ונגלה הכבוד.

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: