בנסוע הארון – מן המדבר אל הדביר – לפרשת בהעלותך

בליבה של פרשתנו נטועים שני פסוקים, המובדלים מרצף הדברים – אחור וָקֶדֶם – בשתי 'סימניות' כצורת האות נון המביטה לאחוריה. שני הפסוקים הם תפילותיו של משה: האחת, בעת שעקר הארון ממקומו, לקראת המסע, והשנייה – כאשר נח הארון במקומו החדש, בחניה שבין המסעות. הנה אלה הדברים: "וַיְהִי בִּנְסועַ הָאָרון וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפוצוּ אויְבֶיךָ וְיָנוסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!  וּבְנוֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"; (י' ל"ה-ל"ו).

חכמים התלבטו מה פתרון חידתן של ה'סימניות' היחידָאיות הללו, ויש שהפליגו לומר שקובעות הן את שני הפסוקים דנן כ'ספר בפני עצמו' – ואף אנו נתרום בזה השערה משלנו, כי דומה שאכן נרמז לנו כאן עיקרון חשוב בהשראת השכינה, ולא סיפור דברים גרידא.

נפתח בדברי הגמרא במסכת שבת (דף קט"ו עמוד ב') האומרת כי "פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, [כדי] לומר שאין זה מקומה". אם באנו לשער היכן הוא אפוא מקומם המקורי של שני הפסוקים, הרינו שמים לב כי קול מלחמה בַּמחנה, ומרוח הדברים מנשבת אווירת קרב מובהקת. לפנינו, בעצם, תפילה למפלת האויב מכוח הופעת עוז שכינה במחנה ישראל – בצאתם למלחמה וארון ה' בידם – ותפילה לשובם של כל הלוחמים בשלום, כתום הקרב. המלחמות ה"מתאימות" לתפילה כזו של משה הן מלחמות שנת הארבעים, אלה המתוארות בסִפרֵנו בפרק כ"א, או מלחמת מִדיָן שבפרק ל"א.

שני רמזים מכוונים אותנו להבנה שמשה התפלל את תפילותיו אלה דווקא במלחמת מִדיָן. ראשית, נאמר שם (בפסוק ו') כי פינחס נשא בידו לשדה הקרב את "כלי הקודש" ופירשו חז"ל (במסכת סוטה, מ"ג א') שהיה זה הארון ולוחות שבו, ותפילת משה מתבקשת אפוא בנסוע הארון מן המחנה. שנית, יחידות הצבא שיצאו לתת נקמת ה' במִדיָן היו "האלפים" – אלף לכל אחד משבטי ישראל – ומשה מבקש מן הקב"ה "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" – תפילה שנענתה במלואה: "וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקודִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא … וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ – וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ [= מאיתנו] אִישׁ"; (פסוקים מ"ח-מ"ט).

ומכיוון שפסוקי "ויהי בנסוע" הועתקו מחלקו השני של הספר – משנת הארבעים – אל חלקו הראשון, לתחילת מסעות-וחניות ישראל במדבר, ניתנו שתי ה'סימניות' כדי לציין את דבר ה'עקירה' וה'שתילה' במקום החדש. ומדוע נעשתה ההעתקה הזאת? – כדי להשלים את אשר כבר למדנו בסוף פרק ט', לאמור: "וּלְפִי הֵעָלות הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן – שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. … בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכּון עָלָיו – יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלותוֹ – יִסָּעוּ". הווה אומר כי לכל מסע ומסע נחוצה היתה "קימה" – התרוממות ו'הסתלקות' – של ענן השכינה השורֶה על הארון, כדי שיותר לַכוהנים להיכנס ולכסותו, לַלוויים לשאתו, ולכל העם ללוותו, ובכל חניה וחניה, כתום המסע, 'שב' הענן ו'נח' על גבי הארון מחדש. עתה – בין ה'סימניות' – לומדים אנו כי לכל 'קימה' ו'מנוחה' של ענן השכינה קדמה תפילתו של משה, איש הא-להים. כך מתגלה לפנינו שיתוף מופלא במעשה השראת השכינה בין העם (באמצעות דַבָּרו) לבין א-להיו, שמאהבה שאוהבים הם זה את זה אין הם פועלים זה בלא זה – ואינם נפרדים, ושוב נפגשים, אלא על דעת שניהם.  הנה כך תיארו זאת חז"ל ב'ספרֵי' (במדבר פ"ד): "מגיד הכתוב: כשהיו ישראל נוסעים היה עמוד הענן מקופל ועומד, ולא היה מהלך עד שמשה אמר לו: 'קומה ה'!' וכשהם חונין היה עמוד ענן מקופל ועומד, ולא היה פורס עד שהיה [משה] אומר: 'שובה ה".

מעתה יתפרשו הפסוקים בהרחבת יתר, לעומת תפילות המלחמה: "קומה" יתפרש כקריאה להֵעָלותו (בארמית: הסתלקותו) של עמוד ענן השכינה, "וְיָפוצוּ אויְבֶיךָ, וְיָנוסוּ מְשַׂנְאֶיךָ" יתפרש כתפילה להרתעתם של כל שוסי המדבר השורצים בשטח, ולהדברתו של כל מזיק אפשרי במהלך הדרך, כַּתיאור המדרשי ב'ילקוט שמעוני' לפרשתנו (תשכ"ט), שבנסוע ישראל במדבר "היה הארון מקדים לפניהם, והיו שני ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי ארון, והיו שורפין לפניהן את הנחשים ואת העקרבים והורג שונאיהם של ישראל". "שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", יתפרש כקריאה לשובו של ענן השכינה משמים ארצה, אל לב מחנה ישראל הנערך לחניה, כתפילה בקיצור לשון אשר מילואה יהא כך: 'שובה ה' אל רבבות אלפי ישראל – איש על מחנהו ואיש על דגלו לצִבאותם – ושכון בתוכם'. פירוש קרוב ומשלים לזה נמצא ב'פסיקתא זוטרתא' לפרשתנו: "ויש אומרים: 'שובה' מלשון ישיבה" – כהיפוך-כיוונה של קריאת "קומה" אשר בתפילת המסע.

*

ואולם, בַּדיון על טעמן של ה'סימניות' בפסוקים דנן, בולטת הבנתו המפתיעה של רבן שמעון בן גמליאל, האומר: "עתידה פרשה זו שתיעקר ממקומה ותיכתב במקום אחר"; ('אבות דרבי נתן' נוסחא א' פרק ל"ד, והובאו דבריו גם בסוגיית הגמרא בה פתחנו, במסכת שבת קט"ז א'). כאן אין אנו תרים אפוא אחר מקומן ה'מקורי' של תפילות משה, אלא אחר מקומן הראוי – לעתיד לבוא – מקום אשר בינתיים עדיין כמוס הוא ונסתר מן העין.

אך טבעי הוא הדבר, שנבקש את את 'המקום האחר' – את מקום 'עגינתם' של הפסוקים הללו – 'בַּמקום אשר יבחר ה' לשַכֵּן שמו שם', זה המקום שהוא מחוז החפץ, תכלית כל מסעות הארון והשכינה, זה הבית אשר ייבנה כאשר תימלא תפילת "ויפוצו אויביךָ" ותבוא עת "וּבנֻחֹה" – "וְהֵנִיחַ [ה'] לָכֶם מִכָּל אויְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים י"ב י'-י"א).

הנה, שמעו וראו איך מהדהדת תפילת משה בתפילת שלמה, בפורשו את כפיו השמיימה בגמר הבניין, בבקשו את השראת השכינה בו: "וְעַתָּה קוּמָה ה' אֱ-לֹהִים לְנוּחֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עוּזֶּךָ!" (דברי הימים-ב' ו' מ"א). שלמה מבקש כאן את 'קימת' השכינה מחניית הארעי הקודמת – (כמטבע שטבע משה בפסוק הראשון מן השניים) – על-מנת ש'תנוח' עתה במקום הקבע, בנוח הארון בבית עולמים, (כלשונו של משה בפסוק השני).

תפילתו של שלמה נענֵית. ענן ה' האופף את האש – זה "כבוד ה'" – ממלא את הבית לבלי יכולת הכוהנים לכנוס בו (שם בראש פרק ז'), כשם שמילא הכבוד את המשכן בהיבָּנותו (כאמור בסוף 'שמות'), עד שנתכנס הענן בקודש-הקודשים, על גבי הכפורת. אפוף בענן נח כאן אפוא הארון לאחר כל טלטוליו, ואשר-על-כן נקרא המקדש "בית מנוחה לארון ברית ה'", וראוי היה להיבנות בידי "איש מנוחה" כשלמה, (וראה זאת בדברי הימים-א': כ"ב ט' וכ"ח ב').

ואלם, מנוחה 'סופית' שכזאת עלולה לסבך אותנו באובדן התנופה, בסיפוק הממיס כל אתגר, שכביכול נדַמֶה בנפשנו שכבר אין אנו חסרים דבר. אין לךָ סכנה חמורה מזו – איבּון כל חיי ישראל – אשר כל עצמם אמורים הם להיות דינמיים, שואפים וכוספים, ועולים כל העת מִנִי חַיל אל חָיל. על-כן הובא אל הקודש פנימה – אל הדביר – גם משהו מחוויית המדבר. כי מן המדבר הזה, אשר בו מדבירים ומוליכים את הצאן לַמרעה, אל המים, עלינו ובאנו עד פסגת מור-ירושלים. וכאן ישכון הארון וינוח מִפּנים לַפרוכת, ולוחות העדות בו, לא כאבן דוּמָם. כאן הוא יהא כרוטט לצאת – רָצוא וָשוב – נוגע-לא-נוגע, כדברי רבי לוי שאמר כי "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המידה", שבנס היה עומד, כי טבעו הוא לצאת ולהשפיע ברכת-הוראה על כל סביבותיו; (ראה ב'מגילה' דף י' עמוד ב').

אין פלא אפוא כי הצמידו מסדרי התפילה ל"וַיהי בנסוע" של הוצאת הספר מן ההיכל את נבואת ישעיהו "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ב' ג'), החוזה כי נורֶה את דרך ה' לכל הגויים שינהרו אל ההר. ברוח קודשם, הם עמדו והצמידו ל'פְסוק המנוחה' של החזרת הספר – לאחר תפילת שלמה בחנוכת הבית (בגירסת 'תהילים', קל"ב ח'-י') – גם את תחינת 'אֵיכה' (ה' כ"א) בה מבקשים אנו "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", כתום מסע סילוק השכינה של הילוך-גָלויות. פְּשָט "כקֶדֶם" הוא שיבה למקדש שחרב, אך ממנו ובו נעלֶה, מִפְּנים חדריו אל אופקי המרחב – ואין ישיבה בחצרותיו. כי מקֶדֶם-לקֶדֶם היה המדבר, ועודנו, ובו צועדים אנו גם בימי הבניין – נושָבים ושָבים – אל תפארת מילוי ייעודנו.

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: