במעלות התחייה: חידוש היובל ומעמד הלוִיָה – לפרשת בהר-בחוקותיי

 

בתפנית חדה מוחזרים אנו לפתע אל הר סיני, כדי לקבל "שם" דיני שמיטה ויובל וברכות וקללות, לאחר שכבר הפלגנו – מסיני והלאה כביכול – אל הקמת אוהל מועד, ואל כל אשר נֶאמר לנו מתוכו, מאז פרשת 'תרומה' באמצע 'שמות' ולכל אורך חומש 'ויקרא'. אין זאת, אלא שכאן נשלם "ספר הברית" – ברית חורב – אשר באנו בה מיד עם סיום מעמד מתן התורה, בסוף פרשת 'משפטים', והתורה העבירה את סיומה לכאן כדי לכלול בתוכה את כל תוכן הקודש – קדושת המשכן ועבודתו, קדושת כוהנים ותפקידם, וקדושת כל איש ישראל – אשר ניתן לנו בינתיים. (יפה האיר ופיתח זאת הרב תמיר גרנות בשיעוריו לפרשת 'משפטים' ולפרשיותינו, באתר האינטרנט של ישיבת הר עציון).

ומכל מקום, עתה (כסדר הסיפור), וכבר מראשית דרכנו (כסדר ההתרחשות), נפתחים לפנינו מרחבי הארץ היעודה, שדותיה וכרמיה, בתיה וקרפיפיה, והמצוות הקשורות בכל אלה – כמו-גם בכל סדרי החברה והכלכלה. עתה מתבררים היטב "שני צידי המטבע" – מגילת ספר הברית מכאן, והסַיף הכרוך בה מכאן – ואין הדבר תלוי אלא בנו:

מן הצד האחד: קיום שמיטין ויובלות, נדבות שמים וברכת יבול, ישיבת-בטח, שלום ורדיפת אויב לפי-חרב – ובלב כל הטוב, גילוי פנים הדדי בהשראת השכינה, כשני רֵעים אהובים: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם … וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (כ"ו ט'-י"ב). ומן הצד השני – אבוי כי יבוא וכי בא – היפך כל אלה: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם … וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוקֶמֶת נְקַם בְּרִית"; 'נתינת פנים' תחת הארת פנים, נְקם קרע הברית במפלה ובגועל-גלות, בשִממת קִללת ארץ, אשר "תנוח" עתה, מבלי בניה, "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבּות אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתותֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (י"ז-ל"ה). ובלב כל הרוע: "וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם" (י"ט) – זה חורבן וסילוק שכינה – כפי שממלא הנביא יחזקאל את הכתוב: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם" (כ"ד כ"א), וכפי שמפרשת פרשתנו: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם – [משכן שילה ושני בתים] – וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחוחֲכֶם" (ל"א).

מובן מאליו אפוא שבגאולת ישראל – כי תבוא, והננו כבר בתוך מִשבָּרֶיהָ – חייבים כל השברים הללו להשתקם, להתאחות, עד אשר יעבור בכל ארצנו, שוב כקדם, שופר התרועה של יובל. הנה כך מנסח זאת הרמב"ם בהלכות מלכים י"א א': "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דָוִד ליושנהּ הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מִצוָתה האמורה בַּתורה". את 'נחשוני השמיטה' – (כשם ספרו החשוב של אחיעזר ארקין) – כבר פגשנו ב'עקרון', היא מזכרת בתיה, בשנת השמיטה תרמ"ט, כאשר שבתו המתיישבים מעמלם, בחירוף נפש ובחרפת רעב; אך עניין חידוש עקרון היובל בגאולתנו זאת, דומה שנותר עדיין עלום וסתום.

זהו אפוא המקום וזו העת להביא מדבריו המאירים של שבתי בן-דב על 'משטר היובל', מתוך ספרו 'גאולת ישראל במשבר המדינה', (כרך ב' בכתביו אשר ראו אור לאחרונה, תחת השם: 'סולם למלכות ישראל היעודה'). יחד עם התוויית המשטר הכלכלי הראוי, מניף כאן שב"ד בחזונו גם בשורה ראשונה לחידושו של שבט הלוי (הנזכר אף הוא בפרשתנו), כעילית חברתית של הנהגה רוחנית, נושאת תודעה של 'שירות-בַּקודש' והוראת דרך לָעם. הנה, הטו נא אוזניכם, (ואל תתיראו ממילים ארוכות):

"בדומה מאוד למציאות העולמית שאנו שרויים בה כיום, המביאה את האדם לידי תעייה מוסרית מטורפת בין שתי השיטות המַשבריות שראינו – [הקפיטלזים והסוציאליזם] – גם עצם תחילתה של תרבותנו העברית היתה בפרישתו של עמנו מאותן שתי התרבויות היריבות השליטות בעולם, תרבות של עושר מסחרי בממלכות ארם נהריים מזה, ותרבות של עבדות כל-לאומית במצרים מזה, כדי למצוא לו בין שבילי האבדן הללו את דרכו המקורית לחיי-עולם. …

תורתנו בחרה לפתור את הבעיה בדרך העקיפין המסובכת של הקמת חירות כלכלית אינדיבידואלית, שבה יהיה, מצד אחד, כל איש עברי אדון לעצמו ולפרנסתו ובלתי-תלוי בחסד זולתו … אך את החירות הזאת, מצד שני, קיימה התורה רק במידה שיש בה באמת כדי לשמש את הדבֵקות בהוויה הלאומית מתוך חירות של רצון ואהבה: היא הִגבּילָתהּ במצוות שבין אדם לחברו ושבין אדם למקום, כדי למנוע את החירות האינדיבידואלית מלהיות אינדיבידואליסטית, וכדי להחזיקה ברמה של שורשיות טרנסצנדנטלית. וגם את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות, על-ידי הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מִתעלות, באה התורה למנוע – ולצורך זה צוּוֵינו על מצוַת-הציר של כל ההרצאה הזאת: להחזיר על כנה משנת יובל אחת לרעותה את חלוקת-ההון המקורית, שנבנתה על-פי קנה-המידה של צורכי כל משפחה ומשפחה לפי גודלה.

וכך נמצא בסופו של דבר מוחזר על כנו העיקרון "מכל-אחד לפי יכולתו, לכל-אחד לפי צרכיו", כי כל אדם נמצא עובד, ודווקא באופן חופשי, לפי יכולתו וכמלוא מידת מִרצו, בהינתן לו ליהנות בעצמו מפרי עמלו … ומצד שני לא ניתן לפרי העמל הזה להצטבר להון פרטי, החוזר ויוצר פֵּרות ללא עמל, אלא הוטל עליו, בהפכו מִפֵּרות להון, להיות הון לאומי, המוחזר שוב לכל בני האומה בשווה.

אך בדברים אלה כשלעצמם לא יצא עדיין כל ההסדר מושלם; עדיין נשארו בו שתי נקודות עיקריות שלא הזכרנו את פתרונן: מכל-מקום נשאר ההסדר מושתת לכאורה על בקשת הרווח הפרטי, כלומר על מניע מפורֵר, המייחד את הפרט בִּפרטיותו, ומכל-מקום נשאלת השאלה, כיצד-זה לא ישחית המניע האינדיבידואליסטי את הפרטים בני-החורין וכיצד יוציאו אלה מידם את הרכוש אשר השיגו, ולוּ גם צֻווּ על הדבר מסינַי; מי יכפה אותם לכך, ומי יהיה בעל כוח מספיק כדי לכפותם, בלי שכוחו ישחית אותו עצמו?

וכדי לפתור את הבעיות האלו צוּוֵינו על מצווה נוספת משלימה, מצוַת מעמד הלוִיה. … הופקדה אפוא על עם ישראל עילית של נושאי התורה ומורים לָרבים המטוהרת מכל החשבונות האינדיבידואליסטיים והמחנכת וממשטרת ברוחה זו את העם ומקיימת בה את מלכותו – את מלכות השם. … מעמד העילית הזה אמור להוציא בחינוכו את העוקץ מן המניע המפורֵר של החיים הכלכליים, והוא עצמו מנוּע מלנצל את עמדתו לרעה, שהרי כל קיומו וכוחו אינם כלכליים אלא הם עולים רק מכוח הרוח הלאומית, כרפלקס המוחזר מן המוסר שמעמד-הלוִיה הזה מצליח להשריש בעם בן-החורין – בעוד שמצד שני, בעקב השורשיות העממית הזאת וחוסר האינטרס הכלכלי, ניתן למעמד הלוִיה הכוח והעוז להשגיח על קיום מצוַת שנת היובל, בלי להשתעבד לבעלי העדיפות הכלכלית הזמנית; וכך נמְנע שוב מן העדיפות הכלכלית הזאת להתמיד עד שתשחית את בעליה ותשעבד את העם ותחזיר את משטר התורה לתוהו-ובוהו דיאלקטי".

שבתי בן דב ממשיך את הרצאתו ומסביר שעקרון השירות, ההיחלצות לפני המחנה, ומסירות הנפש להוראת הדרך לַכלל תוך ענווה וביטול כל אינטרס אישי, אלה הם 'סודותיו' של שבט לוי המתחדש, האמור להוות את היסוד והליבה לתנועת הגאולה העתידה להנהיג את העם.

את האפשרות וההשראה לכך שה"לוִיָה" בישראל איננה רק השתייכות משפחתית נטל שב"ד מן הרמב"ם, אשר בתנופת חידוש נועזת הוא כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל כַּדברים האלה: "ולא שבט לוי בלבד [הוא חֵיל השם, והקב"ה זוכה לו], אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינוֹ מַדָעו להיבדל לעמוד לפני ה" לשרתו ולעובדו … הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם-הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לַכוהנים לַלוויים".

שב"ד ראה בארגון הלח"י – אשר בו הוא גדל ובגר – את ראשית ההתעוררות החלוצית-"הלוויית". ומה בהמשך? איך יקום הדבר ויתחדש? – הנה כך הוא כותב (בשנות החמישים!): "כאשר אמנם נצח ישראל לא ישקר, ותקום אצלנו התעוררות לאומית עילאית כדרוש, … [כי-אז] – מן המהפכה הטוטלית העומדת לפנינו, משחרור הר הבית מזאבֵי הטרף של כל העולם כולו, מן הבנייה המפרכת של מלכות ישראל מתוך עם קשה-עורף שוגה ומתנכר – בוודאי יקום לנו גם שבט לוי". אמן; לוּ-יהי.

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: