אחת בשנה – כביאה ראשונה – לפרשת אחרי מות

 

אחרי מות נדב ואביהוא, מצטווה משה להורות לאהרון הוראה כפולה – מעין צו לא-תעשה וצו-עשה שזורים יחד וזקוקים האחד למשנהו. הצו השלילי נאמר בפסוק בודד – פסוק ב' – ואילו הצו החיובי משתרע על עשרים-ושישה פסוקים, עד פסוק כ"ח. ששת הפסוקים החותמים את הפרק, הקובעים את יום הכיפורים וחיוביו כחוקת עולם, מהווים גם תפנית וגם המשך לסדר העבודה המצֻווה כאן – ובכל אשר אמרנו כרגע, עלינו להעמיק ולהרחיב.

את פסוק א', המגלה כי הפרשה נאמרת אחרי מות שני הבנים "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'", ואת פסוק ב' – שהוא ציווי מנומק לאהרון שלא לבוא בכל עת אל הקודש – יש לקרוא ברצף אחד. בקריאה כזו מתברר מיד פשט הציווי וטעמו, כפי שמאיר לנו רש"י: "'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרון אָחִיךָ וְאַל יָבוא' – שלא ימות כדרך שמתו בניו; 'וְלֹא יָמוּת' – שאם בא [כדרך שבאו הם], הוא מת; 'כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה' – כי תמיד אני נראֶה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם, ייזהר שלא ירגיל לבוא".

ובכן, כפי שכבר אמרנו בפרשת שמיני, נחשף כאן באחת המחסום שאותו ניסו נדב ואביהוא לפרוץ – מחסום ענן השכינה השרוי בקודש-הקודשים, "לפני ה'", במקום בו נראה הוא אלינו פנים בפנים, בחביון המבט אשר בין פני הכרובים. אהרון מוזהר אפוא שלא להתקרב אל תוך הענן כדרך שקרבו בניו, היינו: מבלי הזמנה וקריאה מפורשת (כפי שאמנם נקרא משה, הן בהר סיני והן במשכן, בתחילת החומש דנן).

ואולם, רש"י לא התעכב על שתי מילים בַּהוראה השלילית – "וְאַל יָבוא בְכָל עֵת אֶל הַקּודֶשׁ" – ובשתי מילים אלה מקופלת הבנה אחת, כואבת, וגם שאלה קשה, שאינני יודע פתרון לה.

ההבנה היא שבַּהוראה הזאת מוצמתת עתה, באִבחה אחת, כל אפשרות של ביאה ספונטנית אל הקודש, בהתלהבות להבת אש – בנפשו של כוהן ובמחתת ידו – למען גילוי הקירבה והאחווה (כאחוות הכרובים) בין הבוחר-בישראל לבין סגולתו. מכאן ואילך, יידרש הליך מורכב ביותר כדי שיורשה הכהן לבוא אל לפנַי-ולפנים, ככל פרטיו ודקדוקיו של ה'צו החיובי' התוכף והולך. המסכת המוקפדת הזאת תחייב מיניה-וביה את מיסוד סדר העבודה, וממילא לא יוכל הדבר להיעשות בתכיפות, וגילויי האהבה-בשיאה יהיו אפוא יקרים ונדירים…

והשאלה היא: מדוע – בהשוואה הניגודית למעשה נדב ואביהוא – נֶאמר כאן "בכל עת"? וכי בסתם עת מן העתים היתה ביאתם של אלה? והלוא נדב ואביהוא נחלצו חושים לבוא פנימה כדי לרַצות בקטורתם את הקב"ה, שייגלה באישו לעיני כל העם על המזבח החיצון, כאשר עמדו הכל נכלמים, מצפים לאש שתבוא ולא באה. היתה זו אפוא עת אחת ומיוחדת – ממש עת אין שנייה לה – ובהמשך לדברינו בפרשת 'שמיני', שקטורתם של השניים נרצתה אמנם לפני המקום, ויצאה אש כבוד ה' בזכותם, שוב מנסרת אפוא השאלה מדוע לא הוכרה אישם כטהורה, ומדוע נשרפו הם בפגוש אש-באש, ומדוע לא נקראו לבוא אל המלך אגב מעשה ביאתם בבחינת 'זה וזה באין כאחד'?

כאמור, אינני יודע תשובות מספקות לצרור השאלות הזה, ואם לא באנו 'לחפש חטאים' לנדב ואביהוא אשר הקב"ה בכבודו מעיד עליהם (מפי משה) כי "קרובַי" הם – בפרק י' פסוק ג' – ייתכן שעלינו לתלות את מותם לא בפגם שנמצא בהם, אלא דווקא בעודף מעלה. עודף מעלתם – דרגתם העליונה בקודש, שמתוכה ואליה הם ניסו להעלות את הכלל – לא יכולה היתה להתקבל אותה שעה, כי אי-אפשר להניף אל-על את העם באחת. על כן שילב הקב"ה את רחמיו ודינו כך שהופיע על העם בכבודו, בזכותם, אך לא נתנם לראות בבוא זו-זכותם – ולקחם…

כיוון מחשבה זה – שדן הקב"ה את נדב ואביהוא על-פי דרגת הכלל ולא לפי מעלתם – הוא האמור בדבריו המופלאים של בעל 'שפת אמת', שלימד בשנת תרמ"ח, לאמור:

"ייתכן לומר כי בני ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע' [בהר סיני] כמלאכי השרת; אחר כך נפלו ממדרגה זו, ונֶאמר 'כאדם תמותון'. ונדב ואביהוא היו מחזיקים בדרגא הראשונה [כלפני החטא], כמלאכים, שנֶאמר [בהם קודם-כל] 'עושי דברו', הדר [= ורק אחר-כך] 'לשמוע'. והטעם, כי המלאך מרגיש בעצמו רצונו יתברך, ונקרא עושי רצונו כידוע. אך על ידי [=משום] שכלל ישראל לא היו במדרגה זו – נענשו נדב ואביהוא. … אבל באמת לא היה כן רצונו יתברך כי הכל בסדר מוכן לפניו. כל דור ודור הנהגה המיוחדת לו. הגם שהחטא גרם [לירידת המדרגה] – מכל מקום הכל אמת. (ואפשר זה הרמז [שהכתוב] 'בקרובַי אֶקָדֵש' [הוא] מטעם 'ועל פני כל העם אֶכָּבֵד', שגובר כוח כללוּת פשוטי בני ישראל מכוח היחידים הקרובים אליו כנ"ל) – ולכן בית ישראל יבכו השריפה [של השניים], שהם גרמו מיתתם כנ"ל".

ומכל מקום, עתה, לאחר מות, כבר יכול אהרון לבוא פנימה כאשר במחתתו אש השכינה ממש – שהרי זו כבר ירדה על-גבי המזבח, וממנה הוא נוטל – דבר שנמנע היה בהכרח מנדב ואביהוא, שהרי אותה שעה טרם ירדה האש. עתה – כאשר בא הכוהן באש קודש – הריהו כקרוא, כמוזמן אל תוך הענן האופף את האש הפנימית, וזו בזו מכירות האישים שתאומות הן, וסומכות את הכוהן כאשישות, בבואו ובצאתו בשלום מן הקודש.

זוהי הליבה של 'הצו החיובי', בו ניתן לאהרון 'המתכון' – מפתֵחַ האש – לבוא אל מבית לפרוכת. והיאך יתפרש אפוא הכתוב "ואל יבוא בכל עת אל הקודש"? – דומה שאף משה עצמו נתקשה בכך, "התחיל מצטער, אמר: כמדומה אני שאין אחי יכול להכנס לפנים מן המחיצה? אמר לו הקב"ה: לא כשאתה סבור, אלא – בכל עת שרוצה ליכנס ייכנס, אלא ייכנס כסדר הזה". ('ילקוט שמעוני' תהילים תרנ"ב, וכן 'ויקרא רבה' כ"א ז', וראה גם 'ספרא' אחרי-מות א').

כך הוא אפוא פשוטו של 'הצו החיובי', המאפשר את כניסת אהרון פנימה כל-אימת שיירצה – ובלבד "שיעשה כסדר הזה". הגר"א (ב'קול אליהו' לפרשתנו) אמנם דייק והורה כי רק לאהרון הותרה כניסה שכזאת, ורק הוא "אישית" נזכר בכל הפרק, עד שמגיעים אנו לפסוקי יום הכיפורים המדברים על "הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אותוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו" (ל"ב). הווה אומר כי צמצום אחר צמצום ישנו כאן: במות נדב ואביהוא הובן שנאסרת כניסה מיידית אל הקודש, ואחר-כך 'הוסדרה' הכניסה בתנאי שתיעשה כל העבודה האמורה, ואחר-כך – לדורות – נקבע כי רק "אחת בשנה", ביום הכיפורים, יבוא הכוהן הגדול, בענן קטורתו, עד נוכח פני הכפורת.

והאם נדחה ונמחה לחלוטין זכרם של נדב ואביהוא, הניגשים אל ה' בביאה ראשונה, בעבודת יום הכיפורים?

בוודאי שלא, כי הן חיה לנצח רוחם בקרב ישראל… ביום הזה, כל שנה מחדש, שוב כקדם נחנך המקדש, כשם שנחנך באש כבוד ה' לעיני כל העם ביום השמיני ההוא. הנה, באותו היום נצטוו ישראל (בין היתר) לקחת שעיר עזים אחד לחטאת (ט' ג'), ואילו עתה מצטווה אהרון לקחת מאת בני ישראל שני שעירים (ט"ז ה'). השעיר האחד מוקרב לה', ודמו אף מובא אל מבית לפרוכת – ואילו השני משולח חוצה, אל ארץ גזירה, כשם שנישאו נדב ואביהוא מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה…

שוב חוזים אנו בשילוב של קרבה ודחייה. אך היטב יודעים אנו, שגם זה הדחוי 'שעיר חי' הוא, ובנושאו את חטאי ישראל על ראשו המדברה, מנקה ומטהר הוא את כל הנותרים במחנה, סביב המקדש – "וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר". כך חיים בקרבנו לדורות עולם גם פורצי הדרכים, הנִדְחים, הללו אשר באש שריפתם הם כיבדו את ה' בָּאוּרים – וייסדו את עבודת יום הכיפורים.

 

 

פורסם ב-23 בינואר 2011,ב-לשכנו תדרשו / יהודה עציון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: