להיסחף ממעל למגירות החולין / הרצל חקק

 

לשירה האמונית הפורחת מיתוסף כעת קובץ של משוררות צעירות מבית היוצר של המכללה בירושלים. מיזוג רוח האמונה עם העברית החדשה מצליח להפעים את הלב

 "שחרית" – שירה מבית היוצר של מכללה ירושלים; גיליון מספר 3, תש"ע – 2010, 91 עמודים, בהוצאת המכללה ירושלים

כתב העת "שחרית" מגלה עקביות והתמדה. האור של הבנות היוצרות מבית היוצר של המכללה מנסה לתור אחר המופלא, לשזור חוטים של חן וחסד, ואנו נוכחים עד כמה העברית היא מעבדה אמיתית לתיאור רוח האמונה, רוח העם. רוח היוצר.

היניקה מן האור של המקורות מורגשת, ויחד עמה מורגש העירוי המופלא, המזיגה עם העברית החדשה. רינה רחל, משוררת צעירה, כותבת בעדנה:

 אָנוּ לוֹבְנִים אֶת חֶשְׁכַת

הַלַּיְלָה חוֹשֵׁק אוֹתָנוּ.

נִצְנוּץ

צְלִיל עִנְבָּל

דַּק

עוֹד רוֹטֵט.

נָגַעְנוּ רַק רֶגַע

וַנִּפֹּל דּוֹעֲכִים

בְּחוֹל כִּסּוּפִים (עמוד 15).

 האור כולו לובן, מטהר את החשכה, מוסיף תחושה של היטהרות ורטט, עד השתחוויה, עד נפילה בחול של כיסופים – והלב מרגיש שמאחורי הכיסופים יש אור כסוף.

הכתיבה חסכונית, הצליל והאור מתמזגים, ואווירת הקדושה והאמונה מטפטפת חרש חרש. "אנו לובנים את חשכת הלילה" – צירוף שמפיח חיים בעברית, לובנים מלשון לובן ולובנים מלשון בנייה מחדש, לבנים חדשות.

התפילה והערגה לא-ל אינן נכתבות בלשון עברית רזה של חול. יש כמיהה פנימית להבין את הרובד הנסתר בעולם, והשירה היא רק דרך לגעת במופלא, במכמני הנפש עצמה. כבר בשיר זה אנו לומדים משהו על שירה אמונית: הרצון לשנות את המציאות האפורה, להמריא עם הקיים לספירות אחרות. הרטט, המגע הרגעי, הנפילה, תחושת הכיסופים – שלבים של השתנות רוחנית. הממשות מקבלת ממד אחר, אור חדש שמנצנץ מבעד לחשכה.

איילה אברמי שרה על תפילה תוך כדי שזירת המלים במנגינת הפסנתר:

 חֲגִיגִיּוּת עֲצֵבָה, נְקֻדָּה רִאשׁוֹנָה

שֵׁנִית, הַפְּרֵדָה בָּאֶצְבָּעוֹת הַשְּׁמוּטוֹת

פְּסַנְתֵּר בְּסוּלָם מִינוֹר

פָּגַע בַּנְּקֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית.

 והשירה של איילה עולה אוקטבה ועוד אוקטבה

ומנסה לגעת בשמים:

 גַּעֲגוּעִים לַנִּסְתָּר לַהוֹמֶה וְלַסַּבְתָּא

שִׁשִּׁית, אֲנִי

שְׁבִיעִית אַתָּה, מְנוּחָה

וּמֵעָלֵינוּ, שְׁמוֹנָה

מַסְלוּלִים אֵינְסוֹפִיִּים

לוֹקְחִים אֶת תְּפִלּוֹתֵינוּ לַשָּׁמַיִם (עמוד 25).

 דוגמה נוספת לשירה שמבקשת לצמוח מתוך הריאליה, לחתור אל רבדים נסתרים, לתור אחר אותם מסלולים שמעבר למציאות הסופית, לנתיבים האינסופיים.

כתב העת "שחרית" מספר 3 בונה לו את קווי המתאר שלו להצגת שירה אמונית צעירה ואמיתית. סימן היכר בולט – שפה עשירה וקרובה למקורות. סימן היכר תוכני-רעיוני – ראינו כבר בשירים שהצגנו. ארס-פואטיקה שנותנת ביטוי למתח שבין חול לקדושה, שורות שמנסות להעניק רוח עילאית להוויה הסובבת.

השירים בכתב העת נותנים ביטוי לתחושות עמוקות שכל כולן ניסיון אמיתי להבין את המציאות, את הקשר לבורא עולם, ומארגי המילים כמו יוצרים תפילות למציאות שלנו, תפילות כפרטים, תפילות המבטאות מצוקה של יחידים ושל כלל, מציאות של עם המתחדש בארצו ביצירה, בעברית חדשה שיונקת מכל העולמות.

המציאות הישראלית ענייה וכולה חול, ואנו מגלים בשירים צימאון לאותו עולם רוחני ישן ומלא,

רצון למלא את העולם באוצרות הרוחניים של העם.

וכך כותבת שחרית דוד:

אִלּוּ אָצַרְתִּי זִכְרוֹנוֹת נֵצַח

כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי אוֹגֶרֶת קְלִפּוֹת שׁוּם;

לוּ יְשָׁרָה הָיִיתִי לִבְרוֹר

בֵּין שָׁוְא לְמָקוֹר –

ותחושת הרעב לזיכרון האמיתי מגיעה למיצויה במילים הנפלאות:

אוֹצָרִי רֵיק,

רֹאשִׁי מָלֵא שָׁוְא,

פְּתַח אוֹצָרְךָ (עמוד 31).

בשירים רבים אנו חשים כי שירה על הישות העלומה והבלתי נראית ועל הרוח היא שירה לא-לוהים. בשירים רבים נמצא שירה צעירה היודעת להמריא מעל לשכבות השפה. כבר בדוגמאות שהבאנו ראינו כיוון ברור: שירה בעברית מלאה אך נזהרת ממליציות יתר, שורות שבאות לקדש את החולין, ודרך כתיבה שבאה להעניק גבהים של קדושה לאותם כוחות בבריאה שמבטאים את המופלא והנפלא, שמעוררים את הכותבות להרגיש את הצורך לשיר אמונה – לשיר את קיומו של בורא עולם.

בשירים רבים אנו מוצאים אצל היוצרות הצעירות רצון לגעת בסודות הבריאה, ברזי המציאות. הקורא חש שיש לשירה יכולת לסחוף אותו ממגירות החולין, מקטלוגים של אסוציאציות על מציאות הזויה. הוא חש שיש לשירה באמת כוח, כוח להפעים את הלב.

אתאל בלוך שרה על הסוד, וכך היא כותבת:

סוֹד הַחַיִּים

מִתְגַּלֶּה

טִפִּין טִפִּין

בְּהֶבְזֵקִים שֶׁל שְׁנִיָּה

לִפְקוֹחַ עֵינַיִם

וּכְשֶׁתּוֹפְסִים

לֹא לְהַרְפּוֹת.

לְהַחְזִיק בּוֹ בַּעֲדִינוּת

בְּיָדַיִם שֶׁל יֶלֶד

לָלוּשׁ

לְהוֹסִיף קְצָת מַיִם

וְאֵשׁ

וְעָפָר

וְלָדַעַת

שֶׁמָּחָר

(עמוד 29).

כתב העת נערך על ידי מרלין וניג, ובמפעל מבורך זה שמור מקום של כבוד לד"ר אסתר מלחי, ראש החוג לספרות במכללת ירושלים. ניכר כי חשוב למכללה לתת ביטוי להתמודדות עם הזמן ועם האוצר הרוחני של הדורות הקודמים. השירה הדתית הצעירה פילסה לה אפיקים בשנים האחרונות, ויש תקווה להמשך של יצירה פורה. יש תחושה שספרות מעין זו מחברת אותנו כציבור למקורות, לזהות שלנו, שכן זו ספרות שאינה רואה עצמה כמי ש"נולדה מן הים".

מי שעוקב אחר הפריחה בשירה האמונית בשנים האחרונות מבין כי אין מדובר בשירה שבאה לחקות את פיוטי הקודש או בכזו שיש לה מגמות רליגיוזיות. כל כולה של שירה זו בביטוי האמיתי, במבע שרוצה לתת פתחון פה למתח הפנימי שמתחבט כל העת עם חייו ועם כוח עליון, תיאור המתחולל בנבכי הנפש תוך חשיפת הקשר לקדושה מחד גיסא ולכוחות החול מאידך גיסא. ההרגשה שהמילים פוסעות על גחלים של סוד מעצימה את היופי שבשירה האמונית.

כבר בשיר שצוטט קודם נוכחנו לדעת שיש רצון להתמודד עם ההעדר, עם החוסר, ללמוד, לצפות ולהעשיר את החיים במלאות אחרות, באמונה פנימית:

 לְהוֹסִיף קְצָת מַיִם

וְאֵשׁ

וְעָפָר

וְלָדַעַת

שֶׁמָּחָר.

 מי שקורא בשחרית 3 אכן מוצא את היופי בקשר לעברית ולעבר היהודי: יש כבוד לעברית לרבדיה, יש כבוד למורשת העבר, יש נכונות לשאת את משא הדורות, את התפילות שנכתבו לארץ, וליצור עם כל המכלול הזה דיאלוג רוחני. אחת המשוררות בקובץ בחרה להתכתב עם שיר שלי מתוך ספרי "הזמן הגנוז" – והיא פותחת את השיר שלה במילים:

וְהָעַיִן מְחַפֶּשֶׂת, מְגַשֶּׁשֶׁת, בּוֹדֶקֶת

אַחַר נֵס שֶׁיַּבְדִּיל, שֶׁיַּאֲצִיל

קֶרֶן שֶׁמֶשׁ מַרְגִּיעָה מְאִירָה בְּתוֹכֵךְ

פַּרְפַּר כָּתֹם מִתְעוֹפֵף

מְלַטֵּף

(נעמה זילברפלד, והעין מחפשת, עמוד 35).

 משוררת אחרת, אלישבע טוויק, מנסה ליצור דיאלוג עם המשוררת זלדה, והמתח בין השורות מחשמל, מרענן:

נִשְׁמָתִי נִתְפְּסָה בְּכַף הַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁל זֶלְדָּה.

כָּמוֹהָ הָיִיתִי

בּוֹנָה עוֹלָמוֹת' וּמַחֲרִיבָה

וְשׁוּב בּוֹנָה (עמוד 37).

משב רוח טוב נושב מן השירים האלה – ויש תחושה של קשר ליצירה יהודית, של שורות שאינן שוברות את הסקאלה וניתקות ממנה, אלא מתחברות לרצף.

הדר עזרן שרה בכאב:

וּמַה בִּקַּשְׁתִּי בְּסַעֲרִי זֶה?

בְּחָלְפִי עַל פְּנֵי בָּשָׂר?

בִּקַּשְׁתִּי שִׁיר יָשָׁן

מִקֶּדֶם

וּקְדַם (עמוד 45).

 יש לברך על התמדתה של המכללה בבית וגן להוציא לאור את כתב העת, וחשוב לטפח יוצרות צעירות הן באמנות השירה והן באמנות הצילום. התצלומים נותנים תחושה של התעלות מעל לשגרה ולאפרוריות. יש חיבור בין הצילום והאמנות לבין הפיוטים של אותה שירה עשירה ברוח, שירה שיונקת ממעיינות שלא אבד עליהם הכלח. השירים הנשזרים זה בזה, מבית היוצר של המכללה, מצטרפים לשירה אמונית תוססת הנוצרת כאן – שירה שיש לה כוחות ויכולת לבטא את הזהות הארץ ישראלית החדשה, זהות שנשענת על מקורות, על גווילים, על היסטוריה של זיקה וקדושה, על רוח שמניעה אותנו מדורי דורות. שירה מאופֶק עתיק לאופֶק נולד. ושורותיה של מיכאלה למדן (עמוד 51) כמו מספרות את הסיפור האמיתי:

 הִיא רָצָה

הָאֹפֶק מַבְשִׁיל

פֵּרוֹתֶיהָ תְּלוּיִים כַּעֲנָק

לְצַוַּאר הַמֶּרְחָק

בְּקוּעִים כְּמוֹ רֶחֶם

חֲשׂוּפִים כְּמוֹ דִּמְעָה

עֲקָרָה מוּל

הַזְּמַן הָאָבוּד

רַגְלֶיהָ סוֹפְרוֹת צְעָדִים

כְּמוֹ שֶׁסּוֹפְרִים יְלָדִים

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: