כמו יהודי נודד שעל גבו תרמילי מילים / רוחמה וייס

השירים מטיילים בכל העולם אך המבט נותר יהודי. הרגילים באגדות התלמוד יזהו את הרובד הנוסף שמאחורי התמונות

תורת היחסות של האננס, ציפי לוין בירון; הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, 2010

שם הספר 'תורת היחסות של האננס' והציור ההודי המופיע על עטיפת הספר מהתלים בעיניים המשוטטות על מדף ספרי השירה. משוררת הודית? תרמילאית ישראלית? אישה המחפשת רוח הנושבת מהמזרח? לא, לא ולא (וכמובן שגם קצת כן, אך לכתיבה הפרדוקסלית נגיע מאוחר יותר). לא הודית כי אם יהודייה. לא תרמילאית כי אם יהודייה נודדת. ספר שירה יהודי משובח, מתוחכם ורגיש נוסף אל מדף הספרים שלנו, ספרה הרביעי של המשוררת ציפי לוין בירון.

אני לא אוהבת לגדל צמחים, ולמרבה האירוניה ביתי מוקף בחצר לא קטנה ובכמות עציצים נכבדה שלא אני בחרתי בה. הפתרון הזול והנוח למערכת היחסים הסבוכה שלי עם עציציי הוא צמח סגול שאפילו לא צריך להשריש אותו, המתפשט בקלות ומציע מעת לעת פרחים ורודים, וכמעט שלא דורש לעצמו דבר. 'היהודי הנודד', כך למדו אותי לקרוא לצמח הזה, וכך אני קוראת בספר שיריה הרביעי של ציפי לוין בירון. שיריה מטיילים בישראל, בהודו, ברוסיה ובאפריקה, אך הבתים הרבים של חייה, כמו גם שם הספר ועטיפתו, לא באמת מבלבלים את הקורא ואפילו לא את המשוררת עצמה. אחד מפרקי השירים בספר מכונה 'תרמילי מילים', ונדמה כי זו חווית הטיול האמיתית; יהודייה שחיה בתוך מרחבי התנ"ך ומתוכם, היא נושאת תרמילי מילים יהודיות על גבה והן השעשוע האמיתי של חייה. גם בתארה את החוויה ההודית של חייה, הנקודה הארכימדית שלה היא המקרא (עמ' 41-40):

בשישה ימים נבראה הינדואיסטן

ביום הראשון נברא המהרג'ה שהזריח אור בעולם. / ביום השני נבראו הברהמינים שהבדילו בין מים עליונים / למים תחתונים / … וביום השביעי דבר לא נעשה עדיין. / אד חם עלה מארץ הינדואיסטן, ריפה את הידיים ונלכד במניפות. / הכל היה פקעת תהו ובהו ומחשבות. / …כי לא טוב.

הודו של לוין בירון משמרת את כל אלוהיה ואמונותיה אך נוצקת בתבנית ה'בראשית' המקראית; ימי בריאה, טוב ורע, אדים, הפרדות, תוהו ובוהו. "כי לא טוב" – לפנינו שירה שלא מנסה להתייפות ביהדותה ואף לא ביכולתה להסתגל לזרות ולהיות בה בת בית. שירה יהודית גם כיוון שהיא שירה בלא בית ובלא נחת, שירה בוגרת היודעת שאהבה ותחושת ביתיות הן חוויות פרדוקסליות, הממזגות תשוקה ואימת מוות, שירה היודעת כי 'לך לך' היא ברכה וקללה באחד:

"שלום גבירתי", אומר לי השומר, מאשר שזה עדיין ביתי. / אני מתקדמת כחץ במפת ברכתו, ויודעת: / עליי ללכת לי / ממה שאינו שלי אל מה שאינו שלי (עמ' 56).

הספר נפתח בהקדשה לזכר שרה לוין, אִמה המתה של המשוררת. בשורה המקדימה את ההקדשה, שהיא גם שם פרק השירים הראשון והארוך של הספר, נכתב: "הרי את מנוחמת לי". מי המתה ומי המנוחמת בשורה זו ובספר כולו? בשיר אמיץ ונוגע ללב, על מיטת מיתתה של האם, מנחמת הילדה את אמה על כי נולדה לה, ובאותה נשימה היא גם מנחמת את האם על מותה ומזמינה אותה ללכת אליו:

שבעה חודשים שיתק אותך הפחד ללדת אותי./ בשמיני החלקתי על לחי רחמך בלי להכאיב. / כמו נפוליאון נסוגותי בהפתעה מהשטח הכבוש, / מהירה מהכדורים השורקים בגבי, / מחפשת אדם להפשיר בו, / להחליט אם ניתן לנשום כאן. / מאז שנים רבות כל כך / הצלחנו לא להיות אמא ובת. // כעת נהפכו חיצי חיינו: / אני מלטפת את לחייך. / אל תפחדי. / מותי, אמא, מותי (עמ' 7-6).

עוד מרגע לידתה התהפכו התפקידים; ילדה שיוצאת לעולם בידיעה שהיא שיתקה את אמה מרוב פחד. ילדה שכבר בלידה צריכה להחליק על 'לחי רחמה' של אמה, שאסור לה להכאיב. ילדה שהכדורים שורקים בגבה והיא צריכה לבצע נסיגה לוליינית אל עבר חייה העצמאיים.

בארמית קוראים לאישה 'דביתהו' – ביתו, ואני חושבת על העדר האם והעדר תחושת הביתיות, האִם ההוריות הנצחית שנגזרה עליה עם לידתה היא "השבר שלי. / שיזהה אותי עד שלד. אֶת החזקה ואֶת הנשברת…" (עמ' 90). ילדה הורית ונודדת נושאת בקרבה אוצרות של תנ"ך, של תרבות עתיקה שלא תישבר ואף תתחזק ממשחקיה ומכאוביה של המשוררת.

גורמים רבים ושונים חברו לבחירה של הישראלים להמיר את לימודי התלמוד בלימוד התנ"ך, ולא כאן המקום להתייחס לכך. אסתפק בכך שאציין כי להבנתי החזרה הישראלית המאוחרת, של עשרים השנים האחרונות, אל התלמוד (גם אם היא נעשית טיפין טיפין) – שבאה לידי ביטוי בעיקר בפריחתם של בתי המדרש הליברליים והמכינות הקדם צבאיות – קשורה קשר הדוק לאכזבה מהציונות, ולמצער לאיבוד הלהט הציוני. מאין יבואו שיריי וחלומותיי? מאין אחצוב שפה ללבטי הנפש? בעשרים השנים האחרונות מוצאים יותר ויותר יהודים חילונים קשרים עמוקים לתכנים ולחשיבה הפרדוקסלית של התלמוד. התלמוד, שפת לבו של עם שבע מלחמות וכישלונות, עם שחש עצמו נבגד שוב ושוב על ידי א-לוהיו, עם המבקש לעצמו מנוחה נכונה בשפה ובארץ נכריות, כובש לבבות של ישראלים עצובים ומיואשים מהניסיון הציוני להשיב את העם היהודי אל לב ההיסטוריה הכובשת. על נהרות בבל (או הודו, או תל אביב) יושבת גם ציפי לוין בירון ומשתמשת באומץ שבפשטות במקורות התלמודיים:

היו מוציאים מתחתיה קערות דם ומוגלה, / והיה קל החומר למוציאיו / כי אמרו: אלה צבעי מלכות שהלכה לה ושבה לכלות את קוציה. / ועוד אמרו: מה נעשה שפקודת מלך היא. // … ואמי משוועת: "ייסורי אשר שנאתי, לכו – /… (מתוך: כך מתה אמי – י"ב חיי שרה שהלכה ד' אמות בקומה זקופה, עמ' 11-10).

כחוקרת תלמוד ואוהבת שירה, אני חוקרת כבר כמה שנים את השימושים השונים שעושים משוררים ישראלים בתלמוד. המתח שעִמו נדרשת להתמודד גם לוין בירון הוא בכך שהתלמוד ידוע לישראלים מעטים בלבד, ויחד עם זאת משורר שנגע בדפי התלמוד לא יכול להסירם משיריו. כיצד אם כן מחיים את דפי התלמוד בין שורות השיר מבלי להפוך את השיר לזר ומוזר עבור הקורא הישראלי? ליון בירון מתחכמת עם הקורא והיא מציעה פרשנות כפולה (לפחות) של השיר; השיר ניתן לקריאה והבנה ללא התייחסות לאגדה התלמודית המאוזכרת בו כמה וכמה פעמים. יתר על כן, מי שלא מכיר את האגדה לא יוכל אפילו לנחש אילו פנינים טומן בחובו השיר. אולם המכיר את התלמוד יגלה את המהתלה ואת השבר הנפשי, את החשיבה הפרדוקסלית שבשיר עצמו, את היפוכי המשמעויות ואת החתירה שחותר השיר תחת עצמו. יודעי התלמוד, כמו המשוררת עצמה, יחייכו ויחכו בסבלנות של צועדים ותיקים לאחיהם הפוסעים בשבילי השיר בלי מדריך השבילים הבבלי.

הקורא את שורות השיר המצוטטות לעיל רואה לנגד עיניו אם זקנה וחולה הנאבקת עם ייסורי מחלתה. הוא רואה בשורות את צידוק הדין של הסובבים את החולה: "אלה צבעי מלכות שהלכה לה ושבה לכלות את קוציה". האם נאבקת בייסורים ומבקשת מהם "לכו", ואילו לאנשים הבריאים, הסובבים את המיטה ונוטלים מתחת האם את קערות הדם והמוגלה, "קל החומר למוציאיו". הם, ממרומי מעמדם הבריא, 'מבינים' את סיבות הייסורים ומצדיקים את הדין בשם האם. עד כאן קריאה ראשונה ורוויה בתכנים; התמודדות עם סבלו של האחר, הקושי להרגיש חמלה נוכח מראות המוות המתקרב וההתמודדות עם הכעס הלא פתור גם מול הנוטה למות.

אולם הקורא התלמודי של השיר מזהה מיד את קובץ האגדות על אודות חייו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי (בבא מציעא פג ע"ב ואילך). כידוע, בעקבות ביקורתו על הרומאים הלך רבי שמעון בר יוחאי והתחבא עם בנו, אלעזר, במערה במשך שלוש עשרה שנים. האגדות שאליהן מתייחסת לוין בירון מתארות את חייו הבוגרים של רבי אלעזר לאחר צאתו מהמערה ולאחר שהוסר מאביו האיום הרומי. אגדות אלה במסכת בבא מציעא הן מהגרוטסקיות ביותר המצויות בתלמוד הבבלי, ובהן מאופיין רבי אלעזר כתלמיד חכם חשוב ביותר ויחד עם זאת כאדם מבודד, מעורר גועל פיזי ושנוא על ידי הקהילה הלמדנית-יהודית. לפי מסורות אלה בגד רבי אלעזר בדרכו של אביו והפך למשתף פעולה עם הרומאים. הוא היה לשוטר שמסר גנבים יהודים לשלטונות הרומים. כשנשאל רבי אלעזר על בגידתו בעמו הוא טען: "קוצים אני מכלה מן הכרם". התשובה שקיבל על כך הייתה: "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו". מרפאיה של אמה של ציפי לוין בירון אומרים, בטון מתנשא של בריאים: "המלכות… שבה לכלות את קוציה". הקורא התלמודי יודע כי לוין בירון שמה את טענתו של היהודי הבוגד בפיהם של 'המרפאים' את האם. "פקודת מלך היא", אומר רבי אלעזר. "פקודת מלך היא", אומרים העומדים סביב מיטת הנוטה למות. המרפאים מזוהים עם רבי אלעזר ועם תוקפיו גם יחד. מי שמכיר את התלמוד שומע את צעקתה של לוין בירון: אתם משתפי פעולה, אני משתפת פעולה. המלך אינו מלך מלכי המלכים, כי אם מלכות רומי. הדובר אינו אדם תמים העוסק בנדיבות במצוות ביקור חולים, אלא רבי אלעזר, הבן שנוצל על ידי אביו במערה ואחר כך בגד בדרכו האידאולוגית. מי שקורא תלמוד יודע כי הוא קורא גם את זעקת הבת האבודה, הנבגדת. השיר עוסק במתח הבלתי ניתן לנשיאה שבין חמלה ונקמה. כאב אצור מחלחל מבין שורות התלמוד אל שורות השיר ובחזרה.

רבי אלעזר, שלא חדל מלהרגיש אשם ומואשם, בוחר להביא על עצמו ייסורים. הייסורים שהביא על עצמו גרמו לאנשים המטפלים בו (ובראש ובראשונה לאשתו) להוציא מתחת מיטתו מדי בוקר קערות של דם ומוגלה. כשאשתו של רבי אלעזר מגלה שהוא בוחר להביא על עצמו ייסורים, והוא גם יודע מתי לפקוד עליהם ללכת, היא מרגישה נבגדת והיא עוזבת את בעלה הסגפן להתמודד בעצמו עם מוגלתו. לוין בירון כותבת "והיה החומר קל למוציאיו", ויודעת שהסיפור התלמודי אומר בדיוק ההיפך. החומר המוגלתי היה בלתי ניתן לנשיאה עבור אותה אישה אומללה, שהקריבה את לילותיה לבעלה הסגפן. האישה האשימה את בעלה. האִם הבת מבקשת שנדע שהיא גם מאשימה את אמה? האִם בשורה "ואמי משוועת: ייסורי אשר שנאתי לכו" היא שולחת אותנו לאגדה התלמודית המספרת שרבי אליעזר הביא והסיר את ייסוריו לרצונו? האִם היא מבקשת שנדע שהאֵם שבעטה בייסורים היא גם זו שהביאה אותם על עצמה?

הייתי רוצה להעמיק את ה'רצוא ושוב' שבין הסוגיה והשיר. מנועה על ידי מספר המילים, ועל ידי הידיעה שלא כולנו חיים ב'חדר קטן, צר וחמים' ששמו תלמוד, אני עוצרת כאן את תיאור המסע ההדדי הזה. מי שלמדה תלמוד כבר שבויה במבוכים הבלתי אפשריים של החשיבה הפרדוקסלית – עולם שבו החיים נולדים מתוך ארון מתים (של רבן יוחנן בן זכאי), שבו הסדר והמיון הקפדניים משקפים עולם כאותי, שבו הלוגיקה התובענית היא מראית עין כנגד פחד המוות, ובו רגשות סותרים מתקיימים באדם אחד ובזמן אחד. עולם שבו חורבן מבשר על גאולה, וגאולה מעוררת מיד את חרדת החורבן. מי שלמדה פעם תלמוד אין לה יכולת להתנסח בתמימות.

מהשיר אל התלמוד ובחזרה – כך מעמיקה המשוררת את ההבנה בשיר, בעצמנו ובתלמוד, וכך, בלי אפשרות למנוס, היא מעמיקה את החכמה ואת הכאב גם יחד.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: