מעיין החיים נעוץ בסופם / אדמיאל קוסמן

 

ההתאמנות במוות היא עניין יומיומי עבור מי שהסוד הרליגיוזי מדריך את חייו. על שני שירי מפגש אחרון מאת פיליפ לארקין האנגלי וז'ידו קרישנמורטי ההודי 

ז'ידו קרישנמורטי

הסיפור האישי של פיליפ לארקין (1922-85), המשורר האנגלי שבחיים-חיותו עלה בסערה גדולה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא ונחשב לאחד מגדולי הספרות האנגלית – ולאחר מותו שוב היה לצנינים, ונחת בסערה דומה ארצה – הסיפור הדרמטי הזה איננו באמת מענייני.

בארץ, על כל פנים, לארקין – שבסופו של דבר היה משורר גדול באמת – מוכר למתי מעט. ובאמת שלא רציתי לדון באיש ובאורחותיו, אלא בשיר – והמדובר באחד השירים המעולים שנכתבו אי-פעם בספרות האנגלית – אף שכאמור מעטים מכירים אותו בארצנו הקטנטונת. אף אינני יודע אם תורגם אי-פעם ללשון הקודש, ומסופק אני אם ניתן בכלל לתרגמו.

דרך להיאחז בפחד

במסגרת הזאת לא אוכל להביא את כל השיר, אך אתאר את המסגרת שבתוכה מובעים דברי-השיר. כותרת השיר של לארקין באנגלית היא Aubade, דהיינו: "שירת השחר", והיא ללא ספק כותרת אירונית-לעילא.

לארקין פותח את שירו כך, והנה הוא בתרגומי הכמעט-מילולי (שאינו מתיימר להעביר את המימד הפיוטי של השפה):

עָבַדְתִּי כָּל הַיּוֹם וּבַלַּיְלָה הִתְבַּסַּמְתִּי.

הִתְעוֹרַרְתִּי בְּאַרְבַּע, בְּדִמְמַת הַחֲשֵׁכָה אֲנִי בּוֹהֶה.

וּבְעוֹד שֶׁקְּצוֹת הַוִּילוֹנוֹת עוֹמְדִים וּמְצַמְּחִים סְבִיבָם גְּדִילֵי־אוֹר,

עַד אָז לְפָחוֹת, אֲנִי מַבְחִין מַה בְּדִיּוּק נִצַּב הָיָה שָׁם תָּמִיד:

מָוֶת חֲסַר־מְנוּחָה. יוֹם שָׁלֵם קָרוֹב עַתָּה,

הוֹפֵךְ אֶת הַמַּחְשָׁבָה לְבִלְתִּי־אֶפְשָׁרִית, אַךְ כֵּיצַד

וְהֵיכָן וּמָתַי אֲנִי עַצְמִי אֶמְצָא אֶת מוֹתִי.

 המשורר מתאר אם כן פגישה מפתיעה. לאחר יום-עבודה שהסתיים בשתייה והתעוררות מוקדמת בשעת החשיכה שלפני עלות השחר, הוא פוגש באופן פתאומי את מר המוות. הוא קולט לפתע את עובדת הסופיות.

מוטיב דרמטי זה כבר הובע בעבר פעמים רבות באגדות העולם העתיק בלבוש-הסיפורי המתאר פגישה פתאומית – ודיאלוג שנון שבא בעקבותיו בדרך כלל – עם מלאך המוות האוחז בחרב שבידו. אך כאן, בעולמו המודרני של לארקין, נראית הפגישה הזאת ערומה ומאיימת. המשורר המצטמרר מזדעזע מאימת הגילוי, ואין לו על מה להישען. הוא הרי לא שמע דבר על אבינו שבשמים, והוא איננו רואה את קצות-האור של מידת החסד המנצנצת באופק המחוויר.

אך לא די בזה. לארקין גם מגלה – ודווקא ברגע הזה – את האפסות של הסיפור הדתי, שבעיניו אינה אלא תרמית אחת גדולה שבאה לכסות מפנינו את אימת המוות.

הנה דברי המשורר:

  זוֹהִי דֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת בְּמִינָהּ לְהֵאָחֵז בַּפַּחַד.

לְלֹא כָּל הוֹנָאָה־עַצְמִית שֶׁתְּסַלְּקוֹ. הַדָּת נִסְּתָה

לִרְקֹם אֶת רִקְמַת הַזָּהָב הַמּוּזִיקָלִית הָעֲנָקִית, אֲכוּלַת הָעָשׁ –

שֶׁהִיא יָצְרָה כְּדֵי לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת לָנֶצַח.

וְכָל הַהֲבָלִים הַמִּתְחַזִּים לַאֲמִתּוֹת שֶׁטָּעֲנוּ כִּי הַהִגָּיוֹן אֵינוֹ נוֹתֵן

מָקוֹם לַחֲרָדָה מִפְּנֵי דְּבַר־מַה שֶׁהָאָדָם כְּלָל לֹא יָחוּשׁ, אֵינָם רוֹאִים

שֶׁזֶּה בְּדִיּוּק מַה שֶׁיֵּשׁ לַחֲרֹד מִפָּנָיו. לֹא מַרְאֶה. לֹא צְלִיל.

לְלֹא מַגָּע שֶׁל טַעַם אוֹ שֶׁל רֵיחַ. כְּשֶׁאֵין מַה שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב עִמּוֹ,

כְּשֶׁאֵין מִי שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אוֹ לִהְיוֹת קָשׁוּר־בּוֹ.

הַכִּעוּר שֶׁל הַכְּלוּם־הַגָּמוּר הַסּוֹבֵב אוֹתָנוּ.

  לעמוד מול עצמנו

עד כאן מעט על השיר החזק והמדכא הזה (שהמעוניין בו בשלמותו יתכבד וימצאנו במאגרי האינטרנט השונים). אך מכאן ואילך הוויכוח שלי עם לארקין.

תאמרו: הכיצד? איך אפשר להתווכח עם שיר? ובכן, אמת ויציב. אי אפשר להתווכח עם שיר. שיר הוא פיסת כנות – ובתור שכזה אי אפשר להזיזו ממקומו. לכן מוטב לומר שהדברים הקצרים הבאים אינם באים להתווכח עם השיר, אלא עם הטיעון התיאולוגי העולה ממנו.

אומר נא אפוא כך: אם מדובר על הדתות הממוסדות אכן צודק לדעתי לארקין בטיעון העולה מבין השיטין של דבריו. לעיתים קרובות מסגרת הדת איננה אלא מעין כיסוי-שווא על חרדת המוות המשתקת. מיתוסים שונים הציעו לבני-אדם פשוטים דרכי-מילוט שטחיות מפני העמידה המאיימת מולו. ואולם, אם אנו מדברים על הדתיות – על החוויה הדתית העמוקה, שגדולי הדתות בכל הדורות חוו אותה – אינני מסכים כלל לטיעון שעולה משירו של לארקין.  ואעז אף לומר שמזלו הרע גרם לו שהוא לא פגש כנראה מימיו דמות רוחנית שאכן יחסה אל המוות – באופן כֵּן ואמיתי – היה שונה מזה שלארקין מתאר בשירו המצמרר.

יתר על כך, משחושבים על כך מעט יותר, מגיעים אף למסקנה שבלי היכולת להתייצב לבדנו ב"שעת לילה" מפחידה שכזאת – בלי נחמת היין או המולת-הפטפטת-האנושית שסביבנו – מול מלאך המוות, הרי אז איננו יכולים כלל לעמוד לא רק מול המוות אלא אפילו מול עצמנו; וממילא איננו יכולים לחוש במימד המסתורין השרוי מעבר לחיי השעה שבהם אנחנו נתונים כבכלא-הסגור אשר בונה את תמונת המציאות שלנו.

פגישת אמת שכזאת יכולה להוליד תגובה הפוכה לחלוטין מזאת שמתאר לארקין: במקום להביא את האדם לאימה משתקת ולתחושת דיכאון ואפסות – היא מנמיכה את האגו של היחיד ומלמדת אותו ענווה אמיתית מהי. וללא ענווה – הרי אין באמת כל מגע עם המימד האלוהי.

מסופר על אחד מבני העלייה שבין החסידים שבעת פטירתו, על ערש דווי, ראה כי אשתו בוכה. הוא פנה אליה ושאל בתמיהה: על מה את בוכה? הרי כל חיי התאמנתי כדי להגיע לרגע הזה.

ההתאמנות במוות היא עניין יומיומי עבור מי שהסוד הרליגיוזי מדריך את חייו. המוות מפציע בכל רגע ורגע מחיינו בפנים שונות. כל אובדן, קטן כגדול, של רכוש פנימי וחיצוני, כל פציעה או עלבון, כעס או בושה, הריהם למעשה היתקלויות זעירות במר-המוות; זה המסתובב סביבנו ובינינו כל העת – גם באור יום מלא – כשהוא עסוק בכריתה של מקטעֵי-חיים פנימיים שדבקו בנו, סוגים שונים של היקָשרויות. כל אבדן כזה של רכוש פנימי או חיצוני הוא סימן של "ביקור חטוף" שערך אצלנו זה עתה מלאך המוות.

מי שמקשיב למוות שומע אפוא את פסיעותיו רגע-רגע, גם באור יום מלא – בכל רגע של כישלון, בושה, חסרון כיס או חסרון דעת, והוא לומד לחיות עִמו כבן-בית שבא והולך בין באי ביתו יום-יום ושעה-שעה.

קרוב כמו החיים

את שורות הפיוט הבא ערכתי מדבריו של הוגה הדעות ההודי-בריטי המעמיק ז'ידו קרישנמורטי (הודו, 1895 – קליפורניה, 1986. טקסט זה מופיע בספרו: Commentaries on Living, כרך ב, עמ' 7), והקורא יוכל, עתה, כמדומני, למצוא בקלות רבה את ההבדל בין מפגשו המאוים של לארקין עם מלאך המוות למפגשו ה"מקבל-בברכה" של קרישנמורטי (גם כאן אינני מתיימר לתרגם את הלשון הפיוטית אלא להעביר את התוכן בתרגום כמעט-מילולי):

כַּמָּה נָחוּץ לָנוּ לָמוּת. בְּכָל יוֹם, בְּכָל דַּקָּה,

לָמוּת, לָמוּת לְכָל דָּבָר, לְכָל הָאֶתְמוֹלִים שֶׁעָבְרוּ.

וְלָרֶגַע הָאֶחָד שֶׁזֶּה עַתָּה חָלַף.

 

 לְלֹא הַמָּוֶת אֵין כָּל הִתְחַדְשׁוּת, לְלֹא הַמָּוֶת אֵין כָּל בְּרִיאָה,

נֵטֶל הֶעָבָר מוֹלִיד אֶת הֶמְשֵׁכוֹ, וּדְאָגוֹת הַיּוֹם הַזֶּה –

מוֹלִידוֹת אֶת דְּאָגוֹת הַמָּחָר,

הָאֶתְמוֹל שׁוּב וְשׁוּב חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ,

וְהַמַחַר שֶׁלּוֹ – הוּא מֵעֵין מָחָר-אֶתְמוֹל.

אֵין מְנוּחָה שֶׁל מַמָּשׁ מִתְּנוּעָה זוֹ שֶׁל הַזְּמַן – אֶלָּא רַק בַּמַּוֶת.

 

אָךְ בְּמָוֶת שֶׁכָּזֶה יֵשׁ אָכֵן שִׂמְחָה.

בֹּקֶר חָדָשׁ זֶה – כֹּה רַעֲנָן וּבָהִיר,

חָפְשִׁי מֵהָאוֹרוֹת וְהַצְלָלִים שֶׁל הָאֶתְמוֹל.

שִׁירָתָה שֶׁל צִפּוֹר זוֹ –

נִשְׁמַעַת מַמָּשׁ לָרִאשׁוֹנָה, וְקוֹלוֹת הַיְלָדִים הַלָּלוּ –

אֵינָם הַקוֹלוֹת שֶׁנִשְׁמְעוּ אֶתְמוֹל.

 

אָנוּ נוֹשְׂאִים אֶת זֵכֶר הַיּוֹם שֶׁחָלַף,

וְזִכָּרוֹן זֶה מַאֲפִיל עַל הֲוָיָתֵנוּ עַתָּה.

כָּל עוֹד מֻפְעֶלֶת נַפְשֵׁנוּ עַל יְדֵי הַזִכָּרוֹן הַמֵכָנִי

הִיא אֵינֶנָּה יוֹדַעַת מְנוּחָה, שַׁלְוָה, שֶׁקֶט.

 

זוֹ הִיא נֶפֶשׁ עֲיֵפָה – נֶפֶשׁ הַמְעַיֵּפֶת אֶת עַצְמָהּ.

הַדָּבָר הַשָּׁרוּי בְּשֶׁקֶט יָכוֹל לְהִוָּלֵד שׁוּב וְשׁוּב מֵחָדָשׁ,

אָךְ הַדָּבָר הַשָּׁרוּי בִּתְּנוּעָה –

תְּנוּעָה הָאוֹחֶזֶת  בּוֹ לְלֹא כָּל יְכֹלֶת לְהֵעָצֵר –

מְכַלֵּהּ לְבַסּוֹף אֶת עַצְמוֹ, וְהוּא חֲסַר-עֶרֶךְ שֶׁל מַמָּשׁ.

 

רֵאשִׁית מַעְיַן הַחַיִּים נָעוּץ בְּסוֹפָם.

הַמָּוֶת קָרוֹב אֵלֵינוּ

בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַחַיִּים.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאד נהנתי מהשירים ומהתפרשנות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: