'כעונת האביב בין העונות' / אלמוג בהר

 

ניזאר קבאני, המשורר הערבי הפופולרי של המאה העשרים, מחזיר אותי אל הלשון הערבית שגדולי ישראל בימי הביניים שיבחו אותה עד שאמרו כי 'השירה היא חכמת הערבים'

נִיזַאר קַבַּאנִי נולד בשנת 1923 בדמשק. כשבגר למד משפטים והצטרף לשירות הדיפלומטי הסורי. קובץ שיריו הראשון, "השחרחורת סיפרה לי" (1942), זכה להצלחה רבה, והפופולריות שלו הלכה וגברה עם השנים בכל רחבי העולם הערבי. קבאני נחשב לאחד המשוררים הערבים החשובים ביותר במאה ה-20, ואולי לפופולרי שבהם. הוא נפטר ב-1998 בלונדון. בשיריו בלטו ביקורת גלויה על הפוליטיקה בעולם הערבי ועיסוק נרחב באהבה. בעברית ראו אור בתרגומו של שמואל רגולנט "בלקיס ושירים אחרים" (ירון גולן, 1992), ומחזור השירים "אל בירות הנשית… באהבה" (ע.י.ן ועיתון 77, 1995, "פואמות").

השיר הנפלא, בפנינים ממולא

בשירים המצורפים כאן לא מדובר בתרגום כפשוטו. זהו תרגום-עיבוד או וריאציה. בדרכֵי התרגום-עיבוד אני הולך אחר מתרגמי ימי-הביניים מן הערבית אל העברית, וראש וראשון להם אַלְחַרִיזִי שהעמיד את "מחברות איתיאל" מול מקאמות אַלְחַרִירִי, וכן אחר התרגום למעשי "בן המלך והנזיר" שאין יודע מי עשהו, ואחר דרכו של רבנו קלונימוס בן קלונימוס ב"אגרת בעלי-החיים". אין אני הולך אחר מתרגמי הזמנים החדישים, האוהבים את הדיוק ומנסים להימנע מ"טעויות" בתרגומיהם, גם כשאלו יכולות להיות יפות עד מאוד, כמו ביקשו להעלים את עצמם בתוך התרגום, ויודעים אנו כי אי אפשר הדבר.

כתב רבנו יהודה אַלְחַרִיזִי, גדול בעלי המחברות העבריות, בעל התחכמוני ובעל התרגום למקאמות אַלְחַרִירִי העיראקי, על התעוררותו לכתוב בלשון ישראל מתוך קנאתו בשפעת הספרים הנהדרים הכתובים בלשון ישמעאל הרחבה, והבהיר:

דעו כי השיר הנפלא, אשר בפנינים ממולא, היה בתחילה לבני ערב לנחלה… ולהם על משוררי תבל המעלה הראשונה… ואף על פי שיש גם בכל אומה משוררים, ומתעסקים במלאכת השירים, כל שיריהם לנגד שירי ישמעאלים לא לעזר ולא להועיל… כי אין השיר הנעים במבטאו, הערב במקראו… כי אם לבני ערב לבדם, וכל הגויים כאין נגדם.

וכתב קודמו שקיבל ממנו אלחריזי, רבי משה אבן עזרא, בספר הפואטיקה הגדול שלו על השירה העברית, הוא "ספר העיונים והדיונים" (הכתוב ערבית באות עברית), על מעלת "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות", והוסיף כי "השירה היא חכמת הערבים". וידוע היה לפניו כי "לשון הערבים בין הלשונות כעונת האביב בין העונות" ("לִסַאן אלְעַרַבּ בַּיְנַ אלְאַלְסִנָה כַּזַמַן אלרַבִּיע בַּיְנַ אלְאַזְמַנָה").

אבל אנחנו כבר זמן רב אין לשוננו צחה בִּשתיהן בְּשווה, בשל חטאינו וגודל מריינו, ונזקקים אנחנו למתווכים שיעבירו לנו מזאת לזאת, מזאת לזאת. או רב הזמן ששוב איננו מעבירים, ששוב איננו נזקקים למתווכים, רק נשארים עם השפה האחת כמו לוח אחד מבין שני לוחות הברית, או כנף אחת לנסות לנסוק בה השמימה. ואף מי שחשבו להיות מתווכים, שוב אין מידת יניקתם משתי הלשונות שווה, ושירתנו הולכת ויבשה. ואיך נשתה ממעיינות שירת הערבים, מן הדִיוַאנִים הגדולים, שיש אומרים שהם הם ספרי ההיסטוריה של הערבים ("אַלשַּעְר דִיוַאן אֶלְעַרַבּ")? ואיך נמצא את זמננו ואת תאריכינו המשוקעים בזמן הערבים?

שליחות בין הלשונות

אני הקטן קיבלתי על עצמי מצוות ניסיון השליחות שבין הלשונות, ירושת אלחריזי הגדול (אולי כך נעיר את הישנים ולבם ער, המוכשרים ממני למלאכת השליחות וההעברה, ויהיו ממלאים את הדפים במקומי), וקיבלתי על עצמי מילות הגיונו של רבי יעקב בן-אלעזר בעל מחברות "ספר המשלים", בהקדמתו לתרגומו מערבית לספר הנפלא "כַּלִילָה וַדִימְנָה":

כי לא יתכן ולא יאות / להעתיק ספר מלשון אל לשון אות באות / … ובמקומות גרעתי מדבריהם / ובמקומות הוספתי מהם.

אבל בן-אלעזר היה מצָחֵי הדיבור, ואילו אני שאין דיבורי צח בשתי הלשונות, אלא מעט צחוּת לי בעברית, ומעט מן המעט בערבית, לא יכולתי להעתיק לשון אל לשון אות באות גם לוּ רציתי. מעט הולכים עמי לימודיי בערבית, אבל אף-על-גב שרוב מילותיה מצויות במילונים הרחבים המצויים לכל היודע לדרוש בהם, הרי שתחבירה רובו עודנו סתום ולא מפורש לפניי. ואני לפעמים עומד לפני השירות שאני מבקש לתרגם, ומולי רשתות מילים שאיני יודע באילו קסמים הן מתחברות.

על כן ראוי לי, כדרכם של מתרגמים עברים מן הערבית בימי-הביניים, לפתוח את דבריי (או למעשה לסיים את הקדמתי), בהתנצלות, לפני ניזאר קבאני, לפני שיריו, ולפני קוראיו וקוראיי, ואבקש כי כל המוצא טעות בדבריי לא יתלה אותה בקבאני אלא בי.

 

 מתוך "מִאַה רִסַאלַת חֻבּ" של נִיזַאר קַבַּאנִי (מאה מכתבי אהבה, ביירות, 1972).

מערבית: אלמוג בהר

 

מב.

הֶחָשַׁבְתְּ אֵי־פַּעַם לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים?

הַסִּירוֹת יוֹדְעוֹת לְאָן הֵן שָׁטוֹת.

וְהַדָּגִים יוֹדְעִים לְאָן הֵם שׂוֹחִים.

וְהַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת לְאָן הֵן עָפוֹת.

וַאֲנַחְנוּ רַק בּוֹהִים בַּמַּיִם

בְּלִי לְהֵרָטֵב. אֲנַחְנוּ לוֹבְשִׁים

אֶת בִּגְדֵי הַמַּסָּע בְּלִי לָצֵאת לַמַּסָּע.

אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים מִכְתָּבִים בְּלִי לִשְׁלֹחַ אוֹתָם.

אֲנַחְנוּ קוֹנִים כַּרְטִיסִים אֶל כָּל הַטִּיסוֹת הַיּוֹצְאוֹת

וְנִשְׁאָרִים בִּשְׂדֵה־הַתְּעוּפָה שֶׁל בֵּירוּת. אַתְּ וַאֲנִי

וְהַסְּלָעִים בֶּחָצֵר, מַבִּיטִים עוֹד יוֹם בַּשָּׁמַיִם

וּמַבְטִיחִים שֶׁמָּחָר נַחְלִיט אֶת כָּל הַהַחְלָטוֹת הַחֲשׁוּבוֹת

וְנִבְחַר בֵּין הַמַּסָּע הָאָרֹךְ לְאַפְרִיקָה לְבֵין הוֹלָדַת הַיְּלָדִים.

בֵּינְתַיִם מְחַכִּים.

 

 

מו.

קַבְּלִי בְּבַקָּשָׁה אֶת שְׁתִיקָתִי. נִשְׁתֹּק בְּיַחַד

אִם תִּרְצִי. הַאִם אַתְּ מַרְגִּישָׁה אֶת מִלּוֹתַי

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים? הַאִם אֶת מַרְגִּישָׁה

אֶת הַיֹּפִי שֶׁל מַה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים

כְּשֶׁאֵינֵנוּ אוֹמְרִים דָּבָר? הַאִם אַתְּ

מַרְגִּישָׁה אֶת הַקּוֹל שֶׁלָּנוּ כְּאֶחָד

מִתְגַּבֵּר מֵעֵבֶר לַשְּׁתִיקָה?

 

נ.

הוֹלַכְתְּ אוֹתִי שׁוֹלָל.

חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי טָס לְבַדִּי לַאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת.

אֲבָל בְּכָל שְׂדֵה־תְּעוּפָה שֶׁהִגַּעְתִּי אֵלָיו

אַנְשֵׁי הַמֶּכֶס מָצְאוּ אוֹתָךְ

בְּאַחַת מִמִּזְוְדוֹתַי.

הֵם חָשְׁבוּ שֶׁאֲנִי מַבְרִיחַ אוֹתָךְ

כְּדֵי לַחְסֹךְ אֶת מְחִיר כַּרְטִיס־הַטִּיסָה וְאַשְׁרַת־הַכְּנִיסָה.

הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי בּוֹרֵחַ

מִן הַמְּקוֹמוֹת בָּהֶם נִפְגַּשְׁנוּ

הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי בּוֹרֵחַ

מִפָּנַיִךְ אֵלַיִךְ.

הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁגַּם אַתְּ בּוֹרַחַת

אֶל הַמְּקוֹמוֹת

בָּהֶם עוֹד לֹא נִפְגַּשְׁנוּ

הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁגַּם אַתְּ בּוֹרַחַת מִבֵּין שִׁירַי

אֶל תּוֹךְ חֲרוּזַי.

 

נא.

לְמִישֶׁהוּ אַתְּ בְּוַדַּאי אִשָּׁה אַלְמוֹנִית

נִכְנֶסֶת אַחֲרַי אֶל הַמּוֹנִית

לְמִישֶׁהִי אַתְּ בְּוַדַּאי אַחַת בְּתוֹךְ הָמוֹן

חוֹלֶפֶת בְּלִי לְהוֹתִיר זִכָּרוֹן.

אֲבָל אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהַחְזִיר אוֹתָךְ לְאַלְמוֹנִיּוּתֵךְ

אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהָשִׁיב אוֹתָךְ אֶל הֶהָמוֹן

כָּל הַיָּמִים אֶת מְמַלֵּאת אֶת חַיַּי בִּפְרָטִים

כָּל הַלֵּילוֹת אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ

וּמִסְּבִיבֵךְ אֵין אִישׁ

אַף לֹא אֲנִי.

 

צו.

אֲנִי מְרַחֵם עָלַיִךְ, גְּבִירָה שֶׁלִּי,

מִמָּחָר לֹא תּוּכְלִי לִמְצֹא אֶת עַצְמֵךְ

בְּמַחְבַּרְתִּי הַכְּחֻלָּה,

לֹא תִּמְצְאִי אֶת עַצְמֵךְ בָּאִגְּרוֹת הָאֲרֻכּוֹת

שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ לִידִידַי,

לֹא תִּמְצְאִי אֶת עַצְמֵךְ בִּבְכִי הַנֵּרוֹת

שֶׁאֲנִי מַדְלִיק בְּסָמוּךְ לְמִטָּתִי,

לֹא תִּמְצְאִי אֶת עַצְמֵךְ בְּמַמְתַּקֵּי הַיְּלָדִים

וּבַצְּבָעִים שֶׁהֵם לוֹקְחִים עִמָּם לְבֵית־הַסֵּפֶר.

חָרַגְתְּ הַחוּצָה מִתּוֹךְ חַיַּי,

הִגַּרְתְּ מֵחַדְרֵי בֵּיתִי,

הִגְלֵית אֶת עַצְמֵךְ מִן הַשִּׁירָה.

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ממש תרגום נפלא לשיר נפלא ולמשורר רגיש!

  2. הרגישות שלך שם דבר, אני נהנה לקרוא את התרגום שלך, ישיר, כנה וכתוב בגובה העיניים !

  1. פינגבק: ואריאציות לניזאר קבאני « אלמוג בהר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: