יותר מדי "כל כתבי" / רפי וייכרט

בשנים האחרונות מתפשטת התופעה של הוצאת כינוס שירת משוררים ישראלים. עם כל היתרונות של הזמינות שבכך, הרי שהתופעה לעתים דווקא מרחיקה את הקוראים

בחמש עשרה השנים האחרונות אנו עדים להופעות חוזרות ונשנות של מהדורות-כינוס רחבות היקף משירתם של משוררים ישראלים הנערכות ורואות אור בעודם בחיים. דומני שהסנונית הראשונה, וליתר דיוק הנשר רחב הכנפיים, היו שני הכרכים של "כל שירי" חיים גורי (1998) שהקיפו כ-700 עמודי שירה. מהדורה זאת, בין אם הייתה "כל שירי" כהגדרתה ובין אם הייתה "רוב שירי", להוציא מה שהמשורר לא רצה שייכנס לקאנון של שירתו, לא עוררה תמיהות באשר למימדיה. היה ברור לכול כי מדובר במשורר שהוא בבחינת קלאסיקון-בחייו וששיריו, במלאת לו אז 75 שנים, ראויים לאסופה מכובדת הן מבחינת צורתה הן מבחינת תכולתה.

ואולי אני טועה והדבר החל בשנת 1991 עם ספרו של אהרן אמיר "ושבו העבים אחר הגשם", שהיווה מאסף של שישה ספרי שירה קודמים, או עם כינוס "כל השירים עד כה" של דליה רביקוביץ (1995, 349 עמודים). גם ספר זה, שכלל בחטיבתו האחרונה מבחר מתרגומיה, לא היה ממש בגדר "כל שירי" דליה רביקוביץ. לשני המשוררים הללו היו אחר-כך עוד ספרי שירה. רביקוביץ פרסמה את "חצי שעה לפני המונסון" (1998) וגורי המשיך במסלול של פריון מאוחר ומעורר השתאות עם "מאוחרים" (2002) ו"עיבל" (2009).

גם לצעירים

מאז שני הכינוסים שהוזכרו לעיל ועד עצם ימינו בראשית 2011 זכו לכינוסים מקיפים, אף שלא היו אלה תמיד "כל שירי", גם משוררים צעירים מרביקוביץ ז"ל ומגורי ייבדל לחיים. כדי לעמוד על מימדי התופעה נמנה תחילה את הכרכים לפי שנות הוצאתם ותוך ציון היקפם. אני תקווה שלא החסרתי מי מהמשוררים או הספרים.

אבנר טריינין ("מחזורים", 1999, 592 עמ') ; ישראל פנקס ("בים העתיק שלנו", 1999, 384 עמ'); אגי משעול ("מבחר וחדשים", 2003, 456 עמ'); רחל חלפי ("מקלעת השמש", 2002, 393 עמ'; מהדורה מורחבת בלוויית מסה מאת דן מירון, 2005, 574 עמ'); אורי ברנשטיין ("שירים 2002-1962", 2004, 451); מאיה בז'רנו ("תדרים", 2005, 424 עמ'); יעקב בסר ("הנה, מנשבת רוח", 2006, 428 עמ'); מירון איזקסון ("מבחר ושירים חדשים", 2007, 367 עמ'); חוה פנחס-כהן ("שביעית", 2008, 428 עמ'); נתן זך ("כל השירים ושירים חדשים" בשלושה כרכים, 2008, יותר מ-1,100 עמ'); חדוה הרכבי ("ציפור שבפנים עומדת בחוץ", 2009, 393 עמ'); שלמה זמיר ("כנפי השחר", 2009, 480 עמ'); נורית זרחי ("עצמות ועננים", 2010); חמוטל בר-יוסף ("השתוות: מבחר שירים ישנים וחדשים", 2011, 352 עמ').

חלק מהאסופות הללו לוו, כידוע, באחריות דבר רחבות-יריעה שכתב דן מירון (טריינין, משעול, חלפי, איזקסון, זרחי). חלק אחר הציג את היבול השירי בלי מסה ספרותית הכוללת את מיקומו של הכותב ברצף הדורות, הסברים של עולמו, ניתוחים של שיריו בתוך הקשרים שונים ועוד. לא מניתי ברשימה שלעיל את שני הכרכים של כל שירי יאיר הורביץ (2008, 438 עמ') ואת כל שירי דליה רביקוביץ (2010, 401 עמ'), שראו אור שנים אחרי מות המשוררים, ולא את הכינוס מרובע הכרכים של כל שירי דוד אבידן (עד כה ראו אור שלושת הכרכים הראשונים). דומני גם שאין למנות כאן ספרים כמו "בכסות הערב" מאת נתן יונתן, "דברים דחופים" של ישראל אלירז, "שטח הפקר" של משה דור או "כל לבדיי" של משה בן-שאול. אלה אמנם מבחרים מקיפים אבל מדובר במבחרים שהשאירו עשרות רבות של שירים (ואולי אף מאות) מחוץ לכריכות ולכן הם בגדר "מבחר שירים" יותר מאשר "כל שירי". ייתכן שגם הכינוס של שירת נורית זרחי צריך להימנות עִמם. מבט ברשימה המתארכת והולכת מלמד כי מי שרק יכול היה לכנס את שיריו אכן כינס אותם, בין אם בהתקרבו לגבורות (כמו נתן זך) ובין אם בקרב צעירים בעשר ואף בעשרים שנים ויותר (מירון ח' איזקסון וחוה פנחס-כהן הם צעירי המכנסים שהיו לעת כנוס בראשית שנות החמישים לחייהם).

זיהוי השינויים

לאסופות הללו נודעת משמעות תרבותית גדולה בשל סיבות אחדות. ראשית, הן מאפשרות לקורא לבוא בסוד כלל או עיקר מפעלו השירי של היוצר. זה מכבר אנו מודעים לעובדה כי רוב ספרי השירה שראו אור לפני ספרו האחרון-לפי-שעה של משורר אינם מצויים בחלק גדול מן החנויות. נכון שמדפיה הארוכים והעמוסים של רשת "צומת ספרים" שיפרו את התמונה, אך בכל זאת המצב איננו מעודד. ינסה נא הקורא למצוא ספר שירה של אריה סיון, חתן פרס ישראל לשנת 2009, מראשית שנות האלפיים, או ספר של משה דור, חתן פרס ביאליק לשנת 1986, מאותן שנים. ינסה וייכשל.

הכינוס הוא, אם כן, הצורה היחידה של שימור יצירתו המוקדמת או הקודמת של המחבר באופן זמין ונגיש למתעניינים. יש רגליים לסברה שתחושתם של המשוררים הללו היא תחושה של מצוקה קיומית, של שקיעה בתהומות נשייה בעודם בחיים. לא אחת אני שומע מפי אחד הקוראים, החוקרים או אף המשוררים עצמם שהם הולכים ונשכחים, שמרבית שירתם לא מצויה בהישג ידם ועינם של הקוראים – תלונות צודקות עד מאוד. תופעה דומה אפשר לראות, אגב, בכינוס "המיטב" מיצירתם של מלחינים, זמרים וכותבי פזמונים; תופעה שצמחה למימדים אדירים בעשור האחרון שבו חלו שינויים קיצוניים באופני צריכתה של המוזיקה הפופולרית.

עוד ממעלות הכינוס: הוא מאפשר לא רק מפגש חדש או מחודש עם שירים ש"הוחזרו למשחק" אלא גם בחינה רעננה של הפואטיקה שהתפתחה במשך עשורים. כעת, בהגשה בכריכה אחת, קל יותר לזהות השתנות במבנים השיריים, במוטיבים הנשזרים בין שירים ובין ספרים, בתמורות שחלו במנעד או ברובד הלשוני, בהתרחבות או בהצטמצמות תמאטית ועוד.

שלישית, לא פעם מצטרפים אל הכינוס הנרחב שירים חדשים שייתכן שלא היו רואים אור בספר העומד בפני עצמו, אך כ"זנב לכינוס" (או כמתאבן לספר עתידי) נמצאו ראויים והקורא זוכה כך ל"בונוס", בדיוק כמו שבדיסקים מחודשים יש עוד כמה רצועות של שירים שלא הועלו על דיסק לפני כן: הקלטות אלטרנטיביות, ביצועים גנוזים שנמצאו ראויים כעבור שנים ועוד.

גם חוקרי השירה או מלמדיה נמצאים נשכרים משום שהחומר המרוכז חוסך להם את החיפוש בספריות הציבוריות, בחנויות הספרים המשומשים או אפילו על פני מדפיהם שלהם, העמוסים כל טוב. כשאני רוצה, למשל, לכתוב מאמר על שירתה של דליה רביקוביץ, אינני נזקק לספריה הדקים, שכולם מצויים אצלי במהדורותיהם הראשונות. כלל שירתה נמצא בהישג יד בכרך אדום אחד שממנו אפשר לצלם לסטודנטים, לסרוק בלי חשש שיתפורר הדף בשל יושנו ושגם אם חס וחלילה יינזק אפשר לקנותו מבלי לכתת רגליים.

לנער את הישן

אבל לכינוסים הנרחבים הללו יש גם צדדים שליליים שעליהם חשוב לעמוד. נחשוב, למשל, על מפגשם של קוראים חדשים עם מהדורה ממוצעת של "כל כתבי". נניח שהקורא הוא תלמיד תיכון, סטודנט או פרח שירה שרוצה להתוודע למשורר שטרם קרא בשיריו והנה הוא מקבל בכרך אחד (או בשלושה) את כלל שירתו של היוצר או את רובָּהּ, מאות עמודים של שירה שלא כולם ממיטבו. לא אחת שמעתי בסדנאות הסתייגות מהכרכים האדירים הללו תחת האמירה "יש כאן יותר מדי שירה". כמי שכל ימיו חי ונושם שירה מעודי לא חשבתי שייתכן שיש בנמצא "יותר מדי שירה", אבל כששמעתי את ההגדרה הבנתי שהמהדורות הללו פשוט מאיימות לבלוע אל קרבן גם את הקורא המעוניין והסקרן ביותר. במקום שהמו"ל, העורך או המשורר יציגו לעיני הקוראים את מה שהם סבורים שהוא המיטב המנופה, מוטל על הקורא לצלוח בכוחות עצמו ימים וימות ואגמים ושלוליות ולפעמים גם מים פחות זכים, שהרי אין משורר המנוע מכך לגמרי.

האסופה הנרחבת מהווה לכאורה ריצוי של תודעה מאוימת-שכחה וייתכן שהמשוררים המכנסים חשים, בשל היעלמות ספריהם הקודמים מן המדפים, שהנה הקימו לעצמם בחייהם מצבות עמידות. עם זאת, הספרים הללו שבשל כובדם הניכר קשה מאוד לסחבם ושמימדיהם אינם מאפשרים להכניסם לתיק, לילקוט או לקחתם לחופשה, אינם משרתים את מטרתם. אם המשורר רוצה לכבוש קוראים חדשים ולגרום לכך ששיריו ייקראו, ייחוו, יובנו, ישפיעו – האסופות הללו אינן הכלי הראוי. גם לקורא שמכיר את יצירת המשורר אפשר להגיש מבחר שיאורגן כך שירענן וינער את התפיסות הנושנות באשר ליצירתו, כפי שנתקבעו ברבות השנים.

במדינות מתוקנות יוצאות במקביל למהדורות "כל כתבי" או למבחרים מקיפים גם מהדורות מצומצמות והדוקות יותר של "שירים נבחרים" לפי חתך כרונולוגי, תמאטי או סוגתי (למשל, מבחרים של שירת טבע או שירת אהבה). דומה שאצלנו מתקיים באחרונה מצב של או-או. אם יש מבחר מנופה לא יוציאו "כל כתבי" ואם יש "כל כתבי" הוא לכאורה מייתר את המבחר המבורר והמוקפד. הגיע הזמן שכולנו נחשוב מחדש מהו השירות הטוב ביותר שאנו יכולים להעניק לשירה כדי שתמשיך לחיות בלבבות.

רפי וייכרט מלמד בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריו "שברים ומכפלות" ראה אור לאחרונה בהוצאת "קשב לשירה"

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701 ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: