גאולתם של ישראל / יוסי וילנר (לפרשת בשלח)

שלושה ימים אחרי שפרעה גירש את בני ישראל לחוג במדבר הגיעה ההכרעה לברוח ממצרים ולא לשוב. יד ה' אפשרה את היציאה הראשונית, אך הכרעת בני ישראל את הגאולה עצמה

קריעת ים סוף, ניקולאס פוסין, המאה ה-17

סיפור קריעת ים סוף נפתח במילים הבאות:

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם
וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם
וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ

 מהי אותה "בריחה" שהוגדה לפתע למלך מצרים? על פי הפרשנות המקובלת, הכוונה היא לכך שבני ישראל לא חזרו למצרים ביום השלישי ליציאתם. ואכן, בחינה מדוקדקת של המשא ומתן בין משה לפרעה מלמדת כי משה מעולם (!) לא הציג לפרעה דרישה להוצאת עם ישראל מעבדות לחירות, לשחרור מוחלט, ליציאת מצרים.

בכל המפגשים עם פרעה דורש משה לשלוח את העם על מנת שיעבדו לה' במדבר. כך במפגש הראשון, שבו משה דורש "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", ומפרט: "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' א-לוהינו",  וכך במהלך עשר המכות עד לפגישה האחרונה, שבה מאיץ פרעה במשה ואומר "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם". הדיון בין משה לפרעה מתנהל סביב יציאת העם לחופשה של שלושה ימים בלבד.

והדבר תמוה. הדרישה לחופשת-פולחן קצרה עומדת לכאורה בסתירה למטרות הכלליות של שליחות משה ושל עשר המכות: הוצאת ישראל מעבדות מצרים לחרות תוך האדרת שמו של הקב"ה. ואם אכן אין זו הדרישה האמיתית, השאלה מתעצמת: מדוע הגאולה באה בדרך של הטעיה?

לכאורה, דרך זו של הטעיה אנו מוצאים גם בציווי על שאילת הכלים ממצרים. מדוע נצטווינו על כך? ואף אם אין כאן שאלה מוסרית (ראו סנהדרין צא ע"א), עדיין הבחירה ללכת בדרך זו תמוהה.

ההצעה הראשונה

כדי לפתור את השאלות הללו נשוב לזמן ולמקום שבהם "נולדו" שני הציוויים הללו – הבקשה לחופשת שלושת ימים והציווי על שאילת הכלים. במעמד הסנה שבפרשת שמות מקבל משה את שליחותו – באופן המחולק לשניים.

החלק הראשון כולל את פסוקים ד' עד ט"ו בפרק ג, ובהם נאמר:

וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה
וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם

… וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים
הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם
וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם

החלק השני של פרק ג' מופרד מהחלק הראשון על ידי הפתיחה "ויאמר עוד א-להים אל משה", ובו נאמר:

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם
ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר
פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם

…וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ
וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם
וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ
וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ

…וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת
וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.

בחלק הראשון של פרק ג' הקב"ה מציע מודל של גאולה א-להית, גאולה ניסית, ועל פיו ציר הגאולה הוא הקב"ה – משה – פרעה, ואילו בני ישראל פסיביים לגמרי; הגאולה מתרחשת כביכול מעליהם והם באים אל המוכן. לכן בחלק זה הציווי המרכזי אל משה הוא "לכה ואשלחך אל פרעה".

משה, לעומת זאת, מעוניין בגאולה מסוג אחר לגמרי – גאולה הנוצרת על ידי עם ישראל, גאולה בזכות (תיאור מעמיק של תפיסת הגאולה של משה והשפעתה על הביוגרפיה שלו מופיע בספרו של הרב משה ליכטנשטיין "ציר וצאן"). משה מתעלם מהציווי ללכת לפרעה ומסיט את הדיון אל היחסים שבין ה' לישראל, ולפיכך שואל: "הנה אנוכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם… מה אומר אליהם".

המודל המשופר

בעקבות דברי משה, הקב"ה מוסיף את התייחסותו לעם ישראל: "ויאמר א-להים אל משה א-היה אשר א-היה; ויאמר כה תאמר לבני ישראל א-היה שלחני אליכם". הסתירה בפסוק הוסברה בגמרא (ברכות ט ע"ב) כך:

אהיה אשר אהיה. אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות.

אמר לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקב"ה: לך אמור להם אהיה שלחני אליכם.

לעומת הציווי המופיע בחלק הראשון של פרק ג', הרי הציווי בחלק השני של הפרק שונה לגמרי: "כה תאמר לבני ישראל", ובהמשך "לך ואספת את זקני ישראל". כלומר, ציר הגאולה החדש הוא ה'- משה – ישראל – פרעה. אמנם ה' אינו מקבל את דרישתו של משה לגאולה נצחית ללא שעבודים נוספים, אך מגדיר אחרת את מודל הגאולה, תוך שיתוף ישראל בה. שיתוף זה בא לידי ביטוי בשני ציוויים חדשים אשר מופיעים בחלק השני ולא הוזכרו כלל בחלק הראשון.

כך, בניגוד לאמור בחלק הראשון "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" – שחרור מוחלט וללא תנאים – "נולד" כעת הציווי של שלושת הימים: "ועתה נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוהינו". איתו נולד גם הציווי על שאילת הכלים.

המרכיבים החדשים הללו הם שיוצרים את המעורבות של בני ישראל בגאולתם. במהלך כל התקופה של עשר המכות ישראל נוצרים ושומרים את הסוד הגדול: אנחנו מתכננים לברוח ממצרים. התוכנית הסודית הנרקמת כוללת שני שלבים. בשלב הראשון – יציאה לחופשה של שלושה ימים, אחרי עשר המכות, באישורו של פרעה; בשלב השני – בריחה למדבר בתום שלושת ימי החופשה. הסוד המשותף הזה מאחד את העם וגורם לכל אחד ואחת להתכונן לאירוע הגדול. גם שאילת הכלים היא חלק מן ההיערכות לבריחה. בפעולה זו ראו בני ישראל אקט של נקמה ומרידה במצרים.

הסוד המשותף עוזר לעם לשנות את תפיסתם העצמית כעבדים משועבדים.

היציאה האמיתית

יציאת מצרים האמיתית לא התרחשה בט"ו בניסן. בתאריך זה בני ישראל קיבלו חופשה קצרה של שלושה ימים. יציאת מצרים האמיתית הייתה ביום השלישי, כאשר בני ישראל החליטו לא לחזור למצרים ולברוח למדבר. זו הגאולה האמיתית – והיא נוצרה על ידי ישראל במעשה הבריחה מפרעה.

משה רבנו הצליח בתוכניתו לממש גאולה שבה עם ישראל אינו פסיבי, אלא להפך. על פי המסורת, ט"ו בניסן באותה שנה היה ביום חמישי, ולכן היום השלישי, הגורלי, היה שבת. בכל שנה, בשבת חול המועד פסח אנו חוגגים למעשה את בריחת בני ישראל ממצרים, את הגאולה האמיתית.

את הפסוק (שמות יד ה) "ויהפך לבב פרעה ועבדיו" מסביר רש"י: "ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום". מפירושו של רש"י אנו למדים כי הדרישה ליציאה ממצרים לשלושה ימים בלבד וכן שאילת הכלים הן הן שגרמו לפרעה ולעם המצרי לרדוף אחרי בני ישראל, ובכך גרמו למימוש נס קריעת ים סוף.  

והנה, לגבי קריעת ים סוף מסביר בעל שפת אמת (ויקרא פסח):

ולא נקרע להם הים עד שנכנסו עד צוארם במים. וזה היה עיקר הישועה, לבטל כל הפעולות עבור מאמר השם יתברך. וכתיב "הים ראה וינס" – פשוט יש לומר שראה שנסו לתוך המים עבור מאמר השם יתברך, "ויסעו", והוא מסירות נפש לגמרי, ומזה נשא הים קל וחומר בעצמו לנוס גם כן.

נס קריעת ים סוף התבצע על פי המודל של משה, גאולה המתחילה על ידי מעשה של בני ישראל המתקיים במסירות נפש ודבקות לקיום ציוויו של ה'. בעקבות פעולה זו מושלמת ומתממשת הגאולה על ידי מעשה שמים.

לסיום נציין כי כל הגאולות המאוחרות יותר נוצרו על פי מודל הגאולה של משה: הקמת מלכות ישראל בסיום גלות בבל ובניין בית המקדש השני, נס פורים, נס חנוכה, וגם בימינו הקמת מדינת ישראל. כל הגאולות האלו התחילו בפעילות אנושית, במסירות נפש של אנשים מישראל, אשר יצרו שינוי היסטורי שהלך והתרחב לממדים של גאולה א-להית. המעבר ממודל של גאולה א-להית בלבד, גאולה בחסד, למודל של גאולה שמתחיל בפעילות ובמסירות נפש אנושית (גאולה בזכות), השריש והטמיע בעם ישראל את הכוח לבצע גאולות כאלה גם בעתיד, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

ד"ר יוסי וילנר הוא מדען בחטיבת הטילים ברפא"ל

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2011, ב-גיליון בשלח תשע"א - 701, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: