ובכל זאת שמך לא שכחנו / חיים סבתו

 

שמעת את דבריי, הוא אומר, מה שאמרתי וגם מה ששתקתי. אני מבקש שבני לא יתגייס לצנחנים, ישרת את עם ישראל בתפקיד אחר בצבא. אבל אתה תכריע. כל מה שתכריע, אסכים. הכול תלוי בך. פניתי לבן ושאלתי: ומה לך לומר על כך

פגשתי אותו במצודה. מצודת דוד. הוא ישב שורה לפני. מבחין בי בזוית עינו ומאותת לי קלות בראשו. זו הייתה הפגישה השלישית. ואם אדייק יותר, הרביעית, אם נחשיב גם את הפעם הראשונה  לפגישה. לפני חמישים שנה שמעתי רק את קולו. יום יום במשך שלוש שעות, בתלמוד תורה בבית וגן. את קולו שמעתי ברדיו הגדול שהניח המורה בכיתה דל"ת על השולחן ואמר לתדהמתנו, היום לא לומדים, וגם לא מחר וגם לא אחרי מחר. אנו מקשיבים לרדיו. משפט אייכמן. יום יום סיפר הוא, עד התביעה, מה שאירע עימו, ואני כאילו ראיתי אותו וידעתי את מכאוביו.

היום ראיתי אותו במצודה. החומה, המגדל והביצורים העתיקים היו מוארים לפנינו באור לבנה של אב, ודמיוני היה משוטט. מי לחם כאן, ומה אירע עימו, וכמה שנים מצודה זאת עומדת ומעידה על חורבן ועל גאולה, רואה את ישראל גולים ונגאלים ושוב גולים ושבים ונגאלים. כסאות היו מסודרים על רחבה במצודה, ועל במה ניצבו חזנים ומקהלה להשמיע פיוטי סליחות לימים הנוראים. הרוח הירושלמית מעיפה להם את דפי התווים אל הארץ, והם אוספים אותם שוב ושוב.

הוא ישב מתוח, מתרכז במה שלפניו.

 

נפגשנו ממש לפני שלושים שנה. בשנות העבודה הראשונות שלי כמחנך בישיבת הסדר. תלמידינו התכוננו נרגשים לגיוסם לצנחנים לאחר שנת לימוד בישיבה. אנחנו, קיימנו איתם כמה שיחות הכנה וכמה שיעורי הלכה לקראת השירות הצבאי, בהפסקות הם התאמנו בריצות להקיף את הישוב כדי לאמץ את הכושר הגופני שלהם. נרגשים היו.

יום אחד, ואני רכון על הגמרא, ניגש אלי אחד הבחורים, מאיר שמו ומאיר היה, בחור שקדן ומצליח, ואומר לי: אבא מבקש לדבר איתך. יצאנו אל החורשה הדלילה שליד בית המדרש. האבא הציג את עצמו: יוסף זלמן. יוסף זלמן קליינמן.

באנו לדון לפניך, אמר.

במה העניין? שאלתי.

האב השיב: דין תורה. דין תורה.

בני, מאיר, תלמידך, מבקש להתגייס עם חבריו לצנחנים, ואני אינני מסכים.

הוא עומד על שלו, ואני עומד בתוקף על שלי.

הסכמנו שנבוא לפניך לדין תורה. נטען את טענותינו. אתה תכריע בינינו, ואנו נקבל את הכרעתך. כל שאבקש שתשמע אותי. אבל תשמע. אנא.

יוסף זלמן, החל לגולל לפניי בשקט, סיפור נורא. נצרים יחידים ניצולו, הוא ואחיו, מימי הזעם במחנות. וגלגולים שונים ומשונים, איומים ונוראים התגלגל עד שניצל. הוא סיפר את הסיפור כולו כמעט בלחש. בלי להגביה את הקול. מצחו נטף זיעה מן החום הכבד במדבר יהודה. ואני, הסיפור הרעיד את ליבי ונבהלתי.

זכרתי. שמעתי פעם את הסיפור הזה. בדיוק את הסיפור הזה. לפני שנים, ואני ילד בכיתה דל"ת, בוקר אחד נכנס המורה לכיתה ואמר: היום לא לומדים מהספרים. פתח רדיו גדול והקשבנו כולנו לעדויות במשפט אייכמן. הכול היה חדש לכולנו. ימים רבים זה היה לימודנו. וכמעט כול יום מאותם ימים ששמענו דיבר ברדיו עד אחד. הוא ענה לשאלות יבשות של התובע, וסיפר סיפור שזעזע את כולנו. בכול יום פרק נוסף. עמדנו כולנו כפופים סביב הרדיו הגדול, והקשבנו לכול מילה.

משפט אייכמן? שאלתי את האב העומד לפניי כעת.

כן. השיב. עד התביעה.

אתה מכיר?

סיפרתי אז הכול. כמעט הכול.

שמעת את דבריי, הוא אומר, מה שאמרתי וגם מה ששתקתי.

אני מבקש שבני לא יתגייס לצנחנים, ישרת את עם ישראל בתפקיד אחר בצבא.

אבל אתה תכריע. כל מה שתכריע, אסכים.

הכול תלוי בך.

פניתי לבן ושאלתי: ומה לך לומר על כך.

הבן פרש לפני את שיקוליו והסביר למה הוא ילך דווקא לצנחנים. אבל, הוסיף, אני מבין היטיב גם את מצוקתו של אבא, מעולם לא חלקתי עליו, והרב יחליט. כל מה שיחליט אקבל. הכול תלוי ברב, הוא אומר, ומסתכל בחבריו שרצים שמחים במרץ סביב הישיבה בהפסקת צהריים.

נבהלתי. צעיר לימים הייתי. מעולם לא פסקתי לשום אדם באף שאלה, ואיני ראוי בכלל לפסוק הוראה. ושאלה כזו עלי להכריע? שניהם עומדים מולי וממתינים לתשובה.

 

שלושים שנה חלפו. יצא ספרי 'בואי הרוח' על קהילת הונגריה בימי הזעם. קהילת ניצולי שואה בקרית משה ביקשה שאספר להם על מעשה הספר הזה. דיברתי. אחר שסיימתי את דבריי ניגש אליי אדם אחד, לחץ את ידי והזדהה.                                                                                                                                                                                          

 זוכר? הוא אמר. יוסף קליינמן, לפני שלושים שנה. בישיבה.

זוכר, בודאי זוכר, השבתי מיד. דין תורה.

 כשדיברתי אליך אז בישיבה לא ידעתי אם אתה שומע. הרי אף אחד כאן לא שמע אותנו. אף אחד. עכשיו כשקראתי את 'בואי הרוח' אני יודע.

 אתה הקשבת לי. אתה הרגשת וכאבת.

 

חלפה שנה ועתה בשלהי אב, אנו יושבים יחד במצודת דוד בירושלים. מקשיבים לחזנים ומתבוננים בחומות ירושלים. יוסף זלמן יושב שורה לפני מתבונן ומקשיב. דרוך כולו.

ספק בעיניו אם אני מזהה אותו.

 בהפסקה פנה אליי. אתה זוכר?

 בודאי אני זוכר אמרתי. יוסף זלמן. דין תורה. איך אשכח.

והוא פורש לפני את התוכניה של הערב ואומר: אתה יודע מה ישירו עוד מעט, אתה ודאי יודע, הנה כתוב כאן, כאן, הוא מצביע, החזן ישיר את התפילה מהתחנון: הבט משמים וראה. באתי לשמוע אותו. כל מקום שאומרים שישירו קטע זה, אני בא לשמוע.

התבוננתי בו וראיתי שהוא מבקש לספר. אנשים הלכו ושבו לידינו עם קפה ועוגה מפטפטים קלות ביניהם. שמע, הוא אומר, מה זה הבט משמים וראה בשבילי.

והוא מספר:

לאחר ארבעה שבועות במחנה D העבירו אותנו פתאום למחנה אושוויץ A. קראו למחנה הזה "רביר", כי הוא שימש גם מחנה חולים וגם מחנה מעבר. ראיתי שם הרבה דברים משונים. היו שם צריפים רבים שהיו בהם חולים שהניחו להם למות מוות טבעי, ולא שלחו אותם לתאי הגזים.

ביום הראשון לשהותנו שם, חלה אחד מהנערים בסקרלטינה. מחלה מדבקת ביותר. יכול להיות שהנער היה חולה כבר במחנה D, כשעמדנו במסדר לפני הצריף באותה שורה. אז כבר הרגישו שהוא קצת חולה. אני זוכר שהשקיתי אותו מהכלי שלי. למחרת  בבוקר גילו עוד כמה נערים שחלו. לקחו אותם מהצריף שלנו, ומאז לא ראינו אותם. עלינו, שאר הילדים שגרו בשני צריפים, הטילו הסגר רפואי חריף. ההסגר היה חמור עד כדי כך שאפילו למפקד הצריף אסור היה לצאת ממנו. את האוכל בשבילנו היו מביאים רק עד לדלת הצריף. שלושה רופאים ואח היו מופקדים על הטיפול בנו. בכל יום עברנו בדיקות רפואיות. במהלך הבדיקות גילו שנערים אחדים חלו בחזרת, לכן חייבו אותנו לשטוף את הפה במי חיטוי למשך תקופה מסוימת. ד"ר מנגלה התחיל להתעניין בנו באופן נמרץ, הוא ציווה שלכל אחד מאיתנו  יינתן כלי אוכל פרטי. עד אז לא היו לנו כלים משלנו. אני חושב שהוא גם הורה להגדיל לנו את מנת המרק. מדי יומיים היה ד"ר מנגלה מגיע ביחד עם סגנו ד"ר טילו, ובודק – הוא בעצמו – את גרונם של חלק מהנערים. בכל שבוע היינו עוברים לפניו ערומים, והיינו צריכים להראות לו את אצבעות ידינו, כי כידוע  בסוף מחלת סקרלטינה מתקלף לחולים עור הידיים.

אותי אישית הוא בדק פעמיים. לפי הטיפול שקיבלנו אני מניח שהיה לו פחד גדול ממגפות, כי בכל פעם שהוא היה מבקר בצריף ראיתי אותו דן על כך עם הרופאים.

שלושת הרופאים שטיפלו בנו, גרו בצריף שלנו. הם ישנו בדרגשים העליונים, והיו שכניי לדרגש. אחד מהם היה נוצרי, פולני כנראה, אסיר פוליטי חשוב. הוא היה מקבל חבילות מהבית. אחת החבילות הכילה גם עוגת טורט, ואני קינאתי בו בכל פעם שהיה פורס לעצמו פרוסת עוגה. רק אסירים נוצרים הורשו לקבל חבילה מהבית, ליהודים הרי ממילא לא נשאר מי שישלח חבילות. הרופא השני היה יהודי, היחיד מנורבגיה שהכרתי באושוויץ. הרופא השלישי היה יהודי מהעיר טרנוב. סיפרתי לו שבלילה שלפני שהגענו לאושוויץ עמדה הרכבת בתחנת טרנוב ושממולנו חנתה רכבת שהיו בה חיילים גרמנים, שהיו בדרך לחזית המזרחית, שתו בירה והשתוללו. אהבנו להתיישב מסביב לרופא הזה ולשמוע מפיו  סיפורים על כל מיני ניסיונות בריחה שנעשו באושוויץ, ונכשלו. בכל פעם הוא היה מסיים את סיפורו במילים, "כן, כן ילדים, מאושוויץ אי- אפשר לצאת אלא דרך הארובה,  בעשן, ישר לשמיים. בבוא יומכם גם אתם תצאו משם". שנאתי אותו בליבי. הוא הכביד את ליבנו בנבואתו השחורה…  כיום אני יודע שצדק. נבואותיו התגשמו. כמעט כולם.

מדי פעם בפעם, ביום יפה, היו מוציאים אותנו מן הצריפים ערומים לצורך אוורור. נפוצה במחנה שמועה, שד"ר מנגלה אמר, שאם תפרוץ עוד מחלה מדבקת, הוא יחסל את  דיירי שני הצריפים שלנו. במשך הזמן שמתי לב שנער אחד ממושקף ששכב בדרגש ממולי זוכה לביקורים תכופים מצד הרופאים המטפלים. לא ידעתי במה זכה, עד שבאחד מביקוריו של ד"ר מנגלה, לאחר שבדק את אצבעות ידינו, שם לב שלנער הזה מתקלפות אצבעות ידיו. ראיתי שהוא מדבר עם הרופאים ונוזף בהם על שלא שמו לב לילד הזה. אני חושב   שהרופאים השתיקו את מחלתו של הנער ובכך הצילו את כל הצריף.

לכל אחד במחנה וגם לי, הייתה קערת אוכל מאמייל בצבע אדום, אבל לי, שלא כמו לאחרים, היה גם  כלי רזרבי, שהיה של הצבא ההונגרי – כלי מרובע  עם מכסה.                                                בשעת חלוקת האוכל היו עוברים מדרגש לדרגש עם חבית גדולה שהכילה מרק סמיך. המחלקים עמדו לפני הדרגש, וכל אחד הגיש   את קערתו לפי התור, וקיבל לתוכה מנת "דייסה". אני הגשתי את קערתי מהדרגש התחתון, רוקנתי את תוכנה לכלי הרזרבי שלי, ניגבתי אותה בסמרטוט שהיה מוכן לידי, ומיד הגשתי אותה מחדש. ככה הצלחתי לפעמים להשיג מנה נוספת. אלא  שעד מהרה הבחינו המחלקים באסירים נוספים, שלוקחים לעצמם מנה נוספת, ואז החליטו שכדי לקבל מנה, צריך כל אחד לגשת עם קערתו אל החבית. גזרה זו, לא מנעה בעד שלמה אחי, שתמיד היה רעב,להסתכן  בשביל מנה נוספת. הוא עשה זאת למרות הידיעה, שאם ייתפס יקבל מלקות. ועם זאת ידע שמכים, אבל את המרק לא לוקחים בחזרה. אני הייתי מתחנן לפניו שלא יסכן את עצמו, אבל זה לא עזר לי, הרעב הציק לו והוא היה מוכן לקבל את המכות  בשביל עוד מנת מרק.

לפעמים היו פותחים את הדלת האחורית של הצריף שלנו כדי שייכנס פנימה אוויר צח. בהזדמנות זו היינו יוצאים, כמה עשרות מאיתנו, להתאוורר על יד הגדר שהפרידה בינינו ובין מחנה  B שהיה מאוכלס ביהודים מגטו טרייזנשטט. היו שם משפחות עם ילדים, וזה היה יוצא דופן באושוויץ.  כשיצאנו החוצה, התאספו מעבר לגדר דוברי יידיש מביניהם, וביקשו שנביא אל הגדר את ברלה גוטמן,  נער המקהלה הידוע, שהיה שר באחד מבתי הכנסת  בעיר מונקץ'.  בכל הזדמנות הם  ביקשו ממנו לשיר להם את השיר הידוע "הבט משמים וראה", הכלול בתחנון הנאמר בימי שני וחמישי אחרי תפילת שחרית: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם, נֶחְשַׁבְנוּ כַּצֹאן לַטֶּבַח יוּבַל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ, נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ". ברלה גוטמן היה שר את השיר הזה – מחציתו ביידיש ומחציתו בעברית, וכשהיה שר: הבט משמים וראה,  היינו כולנו עומדים משני צדי הגדר, ובוכים.

בכל פעם שאני נזכר במעמד הזה עובר  בי רעד.  היו אלה ימיהם האחרונים של יהודי טרייזנשטט באושוויץ.  לאחר שבועיים בערך השמידו את רוב אנשי המחנה הזה לבד מקבוצה קטנה של אנשים שהועברו למחנות עבודה בגרמניה. 

 

החזנים במצודת דוד בירושלים כבר עמדו על הבמה, חזרו מההפסקה. האנשים שישבו אחרינו דחקו בנו שנשב כבר. מתחילים. אנו מפריעים להם. מפריעים לקונצרט.

החזן שר והתפלל בקול מתחנן וזועק: הבט משמים וראה, הבט, הבט משמים וראה. כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה,

והוא מסיים בקריאה נרגשת כשהנגינה עולה ועולה:

ובכל זאת שמך לא שכחנו.

 נא אל תשכחנו!

צינה קרה של אלול ירושלמי נישבה, חומות מצודת דוד וחורבותיה מוארות לפניי, ואני מקשיב למלות התחינה. הבט משמים וראה. הבט משמים וראה. בזוית עיני אני קולט את יוסף זלמן. מנסה לפרש את תווי פניו. מחפש דמעות בעיניו. החזן סיים. הקהל מחה כפיים. ניגשתי מהר בעיניים שואלות. לא, הוא אומר מאוכזב. לא. לא זה הלחן של ברלה גוטמן. לא זה הבט משמים שאני מבקש. שנים אני מבקש אותו. את הלחן ההוא. עוד לא שמעתי.

אני עוד אשמע את הלחן הזה. אני עוד אשמע. 

קולם הזועק של עדת היהודים מטרינזשטט, אבות ואימהות עם ילדיהם לצידם, שרים ביומם האחרון, יודעים שמחר יוצאו מכאן, קולם המתחנן יחד עם ברלה גוטמן, נער המקהלה, מצלצל באוזניי יום יום: ובכל זאת שמך לא שכחנו! ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו! נא אל תשכחנו!

פורסמה ב-17 בינואר 2011, ב-סיפורים ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: