הימים הנוראים או הנאהבים / חיים נבון

 

בתקופה האחרונה הולך ומיטשטש אופיים מלא היראה של ימי הדין. הבריחה מהיראה אל האהבה היא מהלך תרבותי רחב והרסני, והנהייה אחרי התפילה הישיבתית, התפילה הצעירה והנלהבת, מחזקת את הנטייה הזו

 

חסידים בתפילה

מן הסתם גם אתם שמעתם מהאח או מהשכן או מהבן שבישיבה פלונית יש תפילה מאוד יפה בימים הנוראים. איך דמיינתם לעצמכם את התפילה הזאת? מן הסתם חשבתם שיש שם שירה סוחפת, עם הרבה התלהבות ומחיאות כפיים. מן הסתם אתם צודקים, ולזה בדיוק התכוון האח או השכן.

מתוך השיחות הללו על תפילות הימים הנוראים, אפשר לזקק את דמות התפילה האידיאלית כפי שהיא נתפסת בתקופתנו: זוהי תפילה ארוכה, שיש בה הרבה מאוד שירים. אין בה חזנות במובן הקלאסי, ולהפך: הקהל מעורב מאוד, מצטרף לשליח הציבור בשירים המלהיבים, מוחא כפיים בקול, ואולי אפילו פורץ בריקוד סוחף.

התיאור הזה הוא למעשה תיאור של תפילה ישיבתית. תפילת הימים הנוראים בקהילות היא שונה לחלוטין. לכל היותר, הקהילות מנסות לחקות את הישיבות, בהצלחה חלקית. נדמה לי שבשנים האחרונות אנו עדים לשינוי משמעותי באופי התפילה הקהילתית בימים הנוראים (לפחות בבתי הכנסת האשכנזיים, שאותם אני מכיר). בעלי התפילה בקהילות מנסים לחקות את התפילות הנערצות בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות. יש בתפילות יותר שירים ויותר מחיאות כפיים. הדבר בא על חשבון הנעימה העצובה והנוקבת של שליח הציבור, שכונתה במסורת האשכנזית "הנוסח", ובעבר הקפידו עליה קהילות אשכנז הקפדה יתרה. שינוי אופי התפילה הוא תהליך תרבותי-רוחני שניזון ממקורות רבים. הרצון לחקות את העוצמה הישיבתית מחזק מאוד את המגמה הזו.

הרב ד"ר יצחק ליפשיץ כתב באחרונה מאמר שבו קונן על תהליך זניחת ה"נוסח" – נעימת התפילה המסורתית ("לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אקדמות כא). הוא הזכיר את דברי המהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז, שהקפיד לציין מהי הנעימה המיוחדת של שליח הציבור המתאימה לכל חג. המהרי"ל פעל לשימור "נוסח" התפילה. הוא הדגיש: "אין לשנות מנהג המקום בשום עניין, אפילו בניגונים" (מהרי"ל, הלכות יום כיפור). יש ערך בעצם שימור המנהג המסורתי הנושן. גם בעל שו"ת משאת בנימין יצא בשצף קצף כנגד "הניגונים מתגברים והולכים חדשים לבקרים, אשר לא שערום אבותינו הקדושים" (סימן ו). אך בענייננו אין מדובר בשמרנות גרידא; יש כאן הכרה באופי המעצב של הנעימה המלווה את התפילה. ניגוני התפילה האשכנזיים המסורתיים הם עתיקים ביותר, ונשתמרו במסירות נפש ממש במשך הדורות. השכחתם והזנחתם אינה רק נטישה של אוצר תרבותי, אלא פגיעה באופיה של התפילה.

התהליך הזה בולט בעיקר בימים הנוראים. כאשר במקום הנעימה החגיגית והמלנכולית של שליח הציבור, הקהל כולו שר: "ובאו האובדים, בארץ אשור" תוך מחיאות כפיים, הרי שמשתנה לחלוטין אופיה של התפילה. ולא לטובה. ושוב: בעיניי השינוי הזה קשור גם בניסיון לחקות את התפילה הישיבתית. תלמידי הישיבות הצעירים מתחברים פחות לנעימה המסורתית, ויותר להתלהבות ולמחיאת כף. אבותיהם וסביהם מנסים לחקות אותם.

לא שמחה יתרה

תפילת הימים הנוראים מתעצבת מחדש מול עינינו. האם זהו סגנון התפילה שעליו המליצו חכמינו? ספרי ההלכה מזכירים את הקריטריונים לבחירת שליח ציבור לימים הנוראים. בין היתר הם כותבים: "שיהיה בן שלשים שנה, שאז כבר נח רתיחת הדם של בחרותו ונכנע לבו. וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב" (קיצור שולחן ערוך קכח, ז). תפילת הימים הנוראים, כפי שהציגו אותה חכמינו, צריכה להיות תפילה של תחנונים ושפיכת הלב, ולא תפילה של שירה אדירה בהתלהבות גאיונה. זהו סגנון תפילה שונה לחלוטין.

בעיניי, חלק מן ההבדל כרוך בשאלת הגיל. חכמינו דיברו על גילו של שליח הציבור, ולא על גיל המתפללים. אך גם בזה צריך להתחשב. במנייני הישיבות, שליחי הציבור הם בדרך כלל רבנים ותיקים ונשואי פנים, ששופכים תפילתם ברטט לפני המקום ותפילתם ספוגה קדושה וטהרה. אך אופי התפילה נקבע בידי הציבור לא פחות מאשר בידי שליח הציבור, ואולי יותר. הציבור המתפלל בישיבות הוא ציבור צעיר מאוד, שאופי התפילה שלו שונה לחלוטין.

חכמינו ידעו לומר שאדם מבוגר ובעל משפחה, החרד לגורל צאצאיו, "מפיל תחנונים מקירות הלב". על דבריהם נוסיף שגם הרווק המבוגר מפיל תחנונים מקירות הלב בתחינה למציאת זיווגו. אך דומני שתפילתו של אדם צעיר מאוד היא (בדרך כלל) שונה לחלוטין. בדרך כלל אין לו כל כך הרבה חששות, ואין לו כל כך הרבה צרכים. בתפילתו יש פחות חרדה ויותר התלהבות. כך צריך להיות, וכך אמור להתפלל אדם צעיר, אך נראה מדברי חכמינו שזו אינה התפילה האידיאלית של הימים הנוראים, לפחות לא עבור אדם מבוגר יותר.

התפילה הישיבתית היא תפילת נערים. יש בה עוצמה שלא נמצא בקהילות, אך יש בה יותר שמחה ופחות חרדה. בישיבות אחדות אפילו רוקדים בהתלהבות בליל ראש השנה. מי שיכול לרקוד בימי הדין מעיד על עצמו שאינו חש ביראת הדין, בחרב המתוחה על צווארו ועל צוואר בני ביתו. פרופ' חיים סולובייצ'יק, בנו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, תיאר פעם את המניין של יום הכיפורים בבוסטון של שנות ילדותו. מתי-מספר מן המתפללים היו שומרי שבת, אך כולם געו בבכי בזמן תפילת נעילה משום שחשו יראה נוראה מפני חרבו המאיימת של שופט כל הארץ. אצלנו יש מניינים שכולם שומרי שבת למהדרין, אבל את יראת הדין כבר איננו מרגישים בכזו עוצמה. על אחת כמה וכמה שהדבר קשה כאשר כל הציבור שר בהתלהבות בברכת קדוּשה: "יחד יחד, יחד יחד".

בתפילה ישיבתית ממוצעת יש הרבה יותר עוצמה מאשר בתפילה קהילתית ממוצעת. זאת משום שלישיבה נקבצו צעירים שרוצים לעבוד את ה' בצוותא, בעוד הקהילה כוללת את כל מי שבמקרה גר באותו אזור. התפילה הקהילתית הממוצעת רחוקה מאוד מהתפילה הקהילתית הרצויה, אך במקרים הנדירים שבהם התפילה הקהילתית מצליחה להתקרב לשיאה נדמה לי שהיא יכולה להיות מרשימה יותר מאשר התפילה הישיבתית, ובייחוד – להלום יותר את אופיים של הימים הנוראים.

בקהילה, כל אחד מכיר את רעיו לתפילה, על צרותיהם ובעיותיהם, והם מכירים את צרכיו ומצוקותיו שלו. כאשר שליח הציבור נשנק בזמן "אבינו מלכנו" או "ונתנה תוקף", כל הציבור יודע מה עובר בראשו ובלבו ברגעים הללו, ממה הוא פוחד ולְמה הוא מייחל. וכל אחד מצרף לאנחותיו של שליח הציבור את אנחותיו שלו מלבו הדווי. כך צריכה להיראות תפילת הימים הנוראים, המלאים ביראת הדין ובחרדת קודש. ואין הכוונה לייחודים עילאיים המיועדים לצדיקים יחידי סגולה. שמעתי הרבה ביקורת על בעלי הבתים, שבעיניהם מוקד התפילה הוא הפיוט המאוחר יחסית "ונתנה תוקף". ברור שֶׁלב תפילת יום הכיפורים הוא סדר עבודת כוהן גדול ולא "ונתנה תוקף", אך דעתי נוחה מאוד מבעל הבית הפשוט שלבו נקרע בשעת אמירת "מי במים ומי באש", גם אם למדן גדול ממנו היה מתרגש יותר בזמן סדר העבודה. עיקר העיקרים הוא שהתפילה הקהילתית יכולה ואמורה להיות מלווה ברגש עמוק של יראת הדין.

ככל שמתנוונת התפילה הקהילתית, כך נדחקת גם יראת הדין הפשוטה. והרי דברים ברורים כתב הרמב"ם על אופי הימים הללו: "ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתרה" (הלכות מגילה וחנוכה ג, ו). שמחה מתונה ומאופקת אולי יש בימים הללו, אך עיקרם הוא "תשובה, יראה ופחד". בנות ישראל שנהגו לחולל בכרמים ביום הכיפורים (תענית פ"ד מ"ח) עשו זאת ככל הנראה רק לאחר שהלבינה לשון של זהורית, ואימת הדין הפכה לשמחת הזיכוי. כל עוד לא ראינו את הלשון המלבינה – היום הגדול צריך להיות מלא ביראה ובפחד.

קירחת מכאן ומכאן

השירה בציבור ומחיאות הכפיים הופכות את הימים הללו מהימים הנוראים לימים הנאהבים. בחו"ל מכנים את הימים הללו "High Holidays", החגים הנשגבים. אך כרוב התרגומים, גם זה אינו מוצלח. פירוש השם "הימים הנוראים" הוא פשוט: הימים שיראים מהם. בתקופה האחרונה, אנחנו מטשטשים את אופיים מלא היראה של הימים הללו. יש סיבות רוחניות, היסטוריות וגם פסיכולוגיות לבריחה שלנו מן היראה אל האהבה. אנחנו חיים בעולם שאין בו יראה ומחויבות. כשם שקל לנו יותר לקיים מצוות כיבוד הורים מאשר מצוות מורא הורים, כך קל לנו יותר להגיע לאהבת שמים מאשר ליראת שמים. זהו מהלך תרבותי ארוך טווח והרסני, המחלחל לעומק.

הנהייה אחרי התפילה הישיבתית, התפילה הצעירה והנלהבת, מחזקת את הנטייה הזו, בכל הנוגע לתפילות הימים הנוראים. אין כוונתי לומר, חלילה, שבישיבות לא חשים יראת שמים. ההפך הוא הנכון. אך באופן טבעי, תפילת הצעירים מזניחה מעט את החרדה הקיומית ואת יראת הדין, כפי שכבר ראינו שלימדונו חכמינו. הכללות – סכנתן רבה, אך בלעדיהן אי אפשר. ברור שגם בעולם הישיבות יש גיוון גדול; וברור גם שישנם צעירים רבים, בכל הישיבות, שחווים יראת דין עמוקה. אך הכלל שקבעו חכמינו בעינו עומד: "בן שלשים שנה… נכנע לבו. וגם יהא נשוי ויהיו לו בנים, שהוא שופך לבו ומפיל תחנונים מקירות הלב".

הרצון לחקות את התפילה הישיבתית הצעירה תורם לניוון האופי הייחודי של התפילה הקהילתית. יתר על כן: החיקוי מתייחס בדרך כלל לגינונים החיצוניים של התפילה הישיבתית, ולא לנשמת העומק שלה. השירה בציבור ניתנת להעתקה של "קופי-פייסט", אך לא כך ההתלהבות הפנימית. וכך נותרת התפילה הקהילתית קירחת מכאן מכאן, בלי חרדה אמיתית ובלי התלהבות אותנטית.

רבים מבוגרי הישיבות עוזבים בימים הנוראים את קהילותיהם, ונוהרים אל הישיבות שבהן למדו. כך מתרוששת הקהילה ממיטב חבריה, ונותרת בתחושת נחיתות מול ההתרחשות הרוחנית שבישיבה. בוגרי ישיבות אחרים נותרים בקהילה, אך מנסים לייבא אליה את הסממנים המייחדים את התפילה הישיבתית. גם זו טעות. תפילה ישיבתית היא נחוצה וראויה לתלמידי ישיבה, בני חמש עשרה או עשרים וחמש. היא אינה תמיד התפילה המתאימה לאנשים מבוגרים יותר.

צריך להודות: התפילה הקהילתית הממוצעת היא קצרה יותר, פחות מושקעת ופחות מרשימה. ברבות מקהילותינו אין חווים בתפילה לא התלהבות ולא חרדה, לא יראה ולא אהבה. אך אני מאמין שדווקא בתוך הקהילה טמון הפוטנציאל לחוות את הימים הנוראים כפי שחכמינו רצו שנחווה אותם. דווקא בין חברינו לקהילה נוכל לחוות את היראה הפשוטה והכנה, יראתו של יהודי העומד לדין בפני קונו. כדי להפוך את התפילה הקהילתית למשמעותית יותר צריך להעצים את המרכיבים הייחודיים שלה, ולא לנסות להפוך אותה לחיקוי של התפילה הישיבתית.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"א - 683 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. היה לך להדגיש שאתה מדבר על הישיבות הציוניות, שטופות הקרליבכיזם והניאו חסידיזם. בישיבות הליטאיות עדיין מתנגד הנוסח המלנכולי הישן.
    והנה פלא: כל אחד מתרפק על מה שאין לו. שם אצל החרדים נשמעים קולות (בסתר, מפה לאוזן) הקוראים ליותר שירה בציבור, נמאס להם מההתבכיינות והם נושאים את עיניהם בקנאה לישיבות הציוניות.

  2. כהערתו של שלמה לעיל, חשתי גם אני, כחרדי לפחות לפי הזהות החיצונית שלי, חשבתי לעצמי מה רוצה כותב המאמר, טוב שזה ככה, אני מרגיש שצריך יותר לפתח את הימים האלו כימי אהבה, לפי סגנון דורינו, יראה זה דבר שמעיק, שמכביד,דבר שרוצים להתפטר ממנו, ואני לא חושב שה מעוניין שנרצה להתפטר מהימים האלה.

    אך,כפי שמציין שלמה, הנקודה היא כנראה, שכל אחד מנסה ליצור משהו שונה ממה שהוא רגיל אליו,אז היכן האמת נמצאת?

  3. צבי ח' דיז'ונסקי

    בס"ד ד' תשרי ע"ג

    כדאי לציין לדברי הראי"ה קוק זצ"ל על דורנו: 'הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו. הוא מוכשר רק להתרומם, ללכת באורח חיים ההולכת למעלה למשכיל, אבל לא יוכל גם אם אם ירצה להיות כפוף ושחוח, נושא עול ונטל, אשר לא יוכל למצוא בתוכו רושם של אור חיים, לדעה ורגש; הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה, שיראת הרוממות תתחבר עמה' (מאמר 'הדור', בתוך: עקבי הצאן, ירושלים תשת"ה, עמ' קיא).

    עם זאת התפילה בישיבת מרכז הרב, שמסורתה עוצבה ע"י הגרי"מ חרל"פ, הג"ר אריה לוין והגר"א שפירא זכר צדיקים לברכה, היתה רוויה בכובד ראש ולא הרבו בניגוני שמחה. תיאור נפלא של תפילתו של הגר"א שפירא זצ"ל בימים נוראים – במאמרו של הרב שמיר שיינטופ, באחד מ'מוספי השבת' מהשנים האחרונות.

    בברכה, צבי ח' דיז'ונסקי

  4. כרגיל הרב נבון מצליח לקחת נקודה נכונה במובן מסוים ולגבב סביבה כמות כה גדולה של שטויות עד שהנקודה הנכונה במאמר נעלמת לה כליל.
    הרב נבון הוא גושניק וככזה הוא אמון על חלוקות בריסקאיות, ומכאן הנטייה המגונה , במובן הפובליציסטי, ליצור מערכות זה מול זה. הרי ככה בונים שיעור כללי בישיבה – בונים "חילוק" במקרה שלנו "שמחה" מול "יראה" ואז מצרפים דברים לפי התבנית הבינארית (והבנאלית) שנוצרה. אז "ישיבות" הולך ל"שמחה" ואילו "קהילות" הולך לרובריקה של ה"יראה".
    בשלב הזה במאמר מופיע בדרך כלל ציטוט או כל דבר שמקרין סמכות עתיקה שישים את המשקל על הצד הנכון של המשוואה (משוואה שכפי שהסברתי איננה מבוססת על התבוננות במציאות אלא על נטייה לצרף דברים ש"מתקשרים יחד" בעולם האסוציאטיבי של הכותב).
    במקרה שלנו מגיע ה"נוסח" ופה פתאום משתרבב לו המהרי"ל הסמכות העליונה לכל אשכנזי תרבותי וגם הוא מתנגד לתופעה המגונה שמתאר כותב המאמר. ומייד לאחר מכן מופיע ה"מסירות נפש" וכל זה כי הרב חיים נבון התעצבן על איזה חזן (ספקולציה שלי) בראש השנה או משהו. יש עוד שלבים בילקוט הטריקים לכתיבת מאמרים מהסוג הזה (תמיד בפיסקא הרביעית או החמישית תופיע אנקדוטה בדמות סיפור אישי או משחק מילים כלשהו).

    אם הרב חיים נבון היה כותב למשל "אני חושב שהתפילות בזמן האחרון יותר מידי שמחות ופחות מדי מלאות יראה" אז זה היה סבבה לגמרי. כי זה היה מאמר דעה ולא ערבוב של סוציולוגיה בגרוש, היסטוריה בגרוש ודברי מוסר ירודים.

    א. הזיהוי של הנוסח הישן עם מלנכוליות הוא רק המצאה של הכותב,יש כמה וכמה נוסחים לימים נוראים, הרב חיים נבון מכיר מן הסתם את נוסח ליטא שאולי מאופיין יותר במלנכוליות, אבל אם היה שומע למשל את נוסח וואהלין לימים נוראים כפי שהשתמר בכמה מקומות הוא היה נוכח שהטון מלא האימה נשזר עם מנגינות ונוסחים מז'וריים ומלאי שמחה ודבקות רכה. כולל מנגינות לפיוטים שאולי לא עתיקות כמו הנוסח עצמו אבל יש להם כמה מאות שנים והמנגינות הם בדרך כלל מארשים ווולאסים ואפילו מנגינות ריקוד.

    ב. אני אהיה הראשון שיסכים עם הרב נבון לגבי עדיפות התפילה הקהילתית על זו הישיבתית, אך את עצם הנקודה פספס הרב נבון לחלוטין. מנהגי הנוסח של הקהילות הד"ליות ברובן הגדול איננו מורשת מקהילות אירופה העתיקות אלא דווקא מורשת הישיבות הליטאיות בארץ, הנוסח (שהתקבע כנוסח ליטא וכן המנגינות, אלו שהרב חיים נבון אוהב) הוא כולו מורשת דווקא מעולם הישיבות שאותו הרב נבון כה מתעב.

    יתכבד הרב חיים נבון וילך לקהילות מכובדות ועתיקות ששמרו על המסורות המוסיקליות והתרבותיות שלהם כגון "גור" ,"ברסלב" ,"חבד" ,מודזיץ, באבוב, וויזניץ (שלהם יש נוסח עתיק מאוד) וכן הלאה. וישמע כיצד נראים הימים ה"נוראים"בקרב קהילות ישראל. אמנם לא כל הקהילות אבל בהחלט קהילות עתיקות ומכובדות שמן הסתם רבים וטובים מבני הקהילה של הרב נבון עצמו שורשיהם נעוצים בקהילות אלו. האם הנוסח המרנין והעתיק של ברסלב ל"ויאתיו כל" הוא מנהג ישיבתי? האם המארשים המלכותיים והמתפרצים של גור ל"היה עם פיפיות" הם ישיבתיים.
    או שמא המנהג לחשוב שאתה המצאת את היהדות ולהרבות להג בכתבי עת הוא הוא המנהג הישיבתי המגונה.

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד עש"ק ועתה כתבו לכם את השירה הזאת תשע"ג

      ליהודי הייחודי – שלום רב,

      לפי הפתיחה הדרמטית המציגה את עוצמת השבר בכתיבתו של הרב נבון, לא רק במאמר זה אלא בכל מאמריו – יכול אני למקם לאיזה מיגזר אתה שייך, בהתאם לדבריך על 'מות המתפלל' על דרך הביטוי הדרמטית המאפיינת מיגזר זה. נראה שניתוחים סוציולוגיים אינם זרים לך.

      יפה עמדת על רוחב האופקים הגלום בכתיבתו של הרב נבון. ניתוח הלכתי-רעיוני מעמיק של שתי המגמות הנראות מנוגדות בימים הנוראים – היראה מול השמחה (נושא שעסק בו גם הרב חיים בורגנסקי במאמרו 'חגיגת המלכה או יום דין'); ניתוח חברתי, של עולמו של בן-הישיבה לעומת ה'בעל-בית' והשפעת הבדל זה על אופי התפילה בישיבה ובקהילה.

      לא יכול להיות דיון במוסד מרכזי ביהדות כתפילת הציבור, בלי דיון מעמיק בדבריהם של מייסדי התפילה ומעצביה – חז"ל וחכמי הדורות. דיון שיבהיר לנו מה המטרות שסימנו לנו מייסדי התפילה, והאם אנחנו מיישמים שאיפות אלה. במקביל חייב להיות דיון באופיו של הציבור וצרכיו הרוחניים. הרי עניינה של התפילה לפתח את עולמו הרגשי של המתפלל ולהביאו לקשר רגשי עם בוראו, ולזה חיוני להכיר את צרכיו הרגשיים של הניגש לתפילה ולהתוות לכל אחד את הדרך המתאימה לו.

      דיון זה ערך הרב נבון ברוחב דעתו והעשיר את מחשבתנו במקורות ורעיונות. גם אתה תרמת לדיון – ולנו הקוראים – ידיעות חשובות על עולמה של התפילה החסידית, שיש בה שילוב נאה בין יראה ושמחה.

      בשולי דבריכם אעיר שלעניות דעתי דוקא תפילתו של 'בעל הבית' השקוע בכל ימות השנה במ"ט שערי דאגות וטרדות – היא שצריכה להיות רוויה שמחה המרוממת את האדם ונותנת לו עוז להתמודד עם שגרת יומו. תפילת הימים הנוראים היא בשבילו ה'תידלוק' שיסייע בשבילו לאזור עוז לכל השנה.

      לעומתו מי שנמצא בכל השנה בהתרוממות הנפש זקוק ל'ימים נוראים' כדי ל'אפסו' ולהביאו ליתר הזדהות בצערו של הציבור. 'לפלל' פירושו 'לקוות'. 'להתפלל' פירושו, איפוא, 'להתקוות' – לא להיות תקוע ב'כאן' ו'בעכשיו' אלא להתמלא תקווה.

      השופר מבטא את ה'קו', המעמיד אותנו מול העבר המפואר, העתיד המופלא המצפה לנו, וההווה שבו אור וצל משמשים בעירבוביה. ולכן באה התקיעה המתרפקת על העבר, השברים והתרועה על ההווה, והתקיעה הגדולה הקוראת להתנער, להתרומם ולרוץ אל העתיד.

      נזכה בע"ה ל'שבת שובה' בשובה ונחת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. הספקולציה שלך בדבר השתייכותי המגזרית מוטעית, יתר על כן לא הבנת את טענתי ב"מות המתפלל", לא כל טענה חריפה או ניסוח כולל של בעיה , למשל בעיית המאמרים של הרב נבון, היא טענה "דרמטית". אני לא טוען שהרב חיים נבון הוא סימפטום למחלה העמוקה של דורינו אלא שהוא כותב דברי הבל רבים.

    לגבי עניינינו, יפה ונאה לך שאתה מתמוגג מהמאמר ומ"רוחב הדעת" וה"ניתוח המעמיק", אך מאמר זה של הרב נבון לא היה מאמר תורני, כדוגמת המאמר של הרב בורגנסקי אלא מאמר התקפה על תופעה מסוימת, (תופעה שהרב נבון מרבה לתקוף) הרב נבון מנסה להגיד לאנשים מה לעשות ואיך לעשות(דבר מעצבן כשלעצמו) ולא רק להעשיר אותנו מדעתו הרחבה, כיוון שכך יש בהחלט מקום לבקר את מיעוט ידיעותיו בנושא שבחר לכתוב עליו ובעיקר את המתודה הלא רצינית של ערבוב מין במינו באופן שאולי תואם את הצורה שבה מסודרים הדברים בדמיונו של הרב נבון אבל בהחלט לא תואם את המציאות ואת העובדות.

    • שמשון צבי לוינגר

      בס"ד ח' בתשרי ע"ב

      ליוסל (= 'יהודי אחד') – שלום רב,

      הרב חיים נבון ביסס את דבריו – שראש השנה הוא יום של יראה ולא יום של שירה ושמחה – על דברי הרמב"ם, מהרי"ל, הרי"ד סולובייצ'יק וכיו"ב. האם לדעתך דבריהם ח"ו דברי הבל?!

      אמנם, כפי שהערת לנכון, בחסידות – בניגוד לדרך המוסר הקלאסית והמשכה בתנועת המוסר בליטא – הדגישו יותר את הצורך בשמחה בעבודת התשובה, בשל החשש שיתר מרירות עלולה להביא ח"ו לדיכאון ולייאוש – המביאים להיפך מתשובה.

      כדאי עם זאת לציין שבחסידות לא הוזנח גם העיסוק ביראה ובשבירת הלב. בברסלב מדברים על 'התבודדות' יום יומית שבה אדם 'שופט את עצמו'. וכן ב'תניא' פרק כט-לא, מעורר הרב לשבירת הלב, שבעקבותיה בא האדם לשמחה: 'ועל זה נאמר "בכל עצב יהיה מותר", והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב' (פרק לא).

      על השמחה הבאה מתוך הצער על החטאים כותב גם רבנו יונה: 'ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל הקובע סעודה בערב יום הכפורים, כאילו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעוונותיו' (שערי תשובה, חלק ד, סי' ח).

      נראה לענ"ד שהרב נבון מתריע על תופעות של אנשים ש'מאמצים' חלקים מהחסידות, בלי האיזון הנכון בין יראה ושמחה. בציבור החסידי המסורתי, אני משער שהבעיה פחות קיימת, שהרי יש מסורת ויש רבנים ואדמור"ים המנחים ומדריכים. לעומת זאת בציבור הדתי-לאומי שמכיר את החסידות רק מפי ספרים ולא מפי סופרים – החשש גדול יותר.

      יהי רצון שנזכה לראות במעלת חברינו ולא בחסרונן.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. על כל פנים טוב שהבהרת שאינך שייך למיגזר הדתי לאומי. כל דבריך מיוסדים על אי הבנה של המציאות. הרב נבון לא יצא נגד המסורות החסידיות, אלא על תופעה חדשה שהחלה בשנים האחרונות בישיבות הציוניות ובעקבותיה בבתי הכנסת של מיגזר זה – שילוב ניגונים, שחלק גדול מהם חדשים מקרוב באו, בכל מקום אפשרי.

        אני, כפי ששאמרתי בערב שבת וילך, רואה בעיקרון בחיוב שילוב ניגונים שמחים בתפילה כגון 'ובאו האובדים מארץ אשור' וכיו"ב, אך גם זה צריך להיות במידה, שלא להפוך את התפילה ל'לפסטיבל הזמר החסידי'.

        הניגון צריך להיות פירוש למילות התפילה ולעזור לקהל להזדהות ולכווין לדברי התפילה. צריך, איפוא, שיהיה בו איזון נכון בין 'גילה' ל'רעדה'.

        יש להביא בחשבון גם שניגון שאינו מוכר לקהל, אינו משרת את המטרה של חיבור המתפללים לתוכנו. בקהל של 'בעלי בתים' יש להביא בחשבון גם שלא תהיה 'טירחא דצבורא' בהארכה גדולה של זמן התפילה.

        • ש.צ שלום רב

          כאחד שאוהב מאוד את התפילות הישיבתיות שלדעתי מרוממות מאוד את הימים הנוראים אומר שלענ"ד הרב נבון יחסית מגזים בביקורת עליהן כאילו סגנון זה מוריד מהשפעת אימת ימים אלו

          בתפילות הישיבתיות אומנם יש יותר שירים מהתפילות ה"בעלבעתיות" אבל יש לזכור שמדובר בלא מעט שירים מלנכוליים שמתאימים לאווירת הימים הללו כמו המנגינות ל"אוחילה לא-ל" ול"חמול על מעשיך" ולסוף "ונתנה תוקף"["כי לא תחפוץ במות המת….אמת כי אתה הוא יוצרם וכו'"] ועוד דוגמאות ובסך הכל האווירה המלנכולית המסורתית נשמרת בבסיסה

          מה גם שגם בתפילות הבעלעבתיות יש לא מעט שירים שמחים יותר וכך גם אצל החסידים שמשמרים מסורות כאלו וכמו שכתב "יהודי1" כאן בצדק

          לגבי הטרוניא על בוגרי הישיבות שנוסעים לישיבות שלהם במקום להישאר בקהילותיהם אני חושב שמדובר בטרוניא לא הוגנת שכן זכותו של אדם להתפלל במקום שליבו חפץ ושיתפללו בו בסגנון שדרכו תפילותיו יהיו משמעותיות יותר ואם בבית הכנסת הקהילתי שלו אין את המענה הזה והמתפללים שם אוהבים להתפלל בסגנון המועדף עליהם אז הליכה לתפילה במקום אחר היא לגיטימית ומתבקשת

          וכי מה עדיף? שבוגרי הישיבות ינסו לייבא את סגנונם בניגוד למנהגי קהילתם?

          עדיף שכל אחד יתפלל איפה שליבו חפץ ויהיה לו טוב בו במקום לשמור שימור מלאכותי של "קהילה מגובשת"

      • בס"ד כ"ד אלול ע"ג

        ניתן לראות הכנה לראש השנה גם בתפילת העמידה היומיומית.

        כידוע, בנויה תפילת השבת והמועדים במבנה של: שלוש ראשונות, שלוש אחרונות, וברכת הזמן באמצע.

        אף ברכות הבקשה הפרטניות שבתפילת העמידה של ימות החול (מלבד 'שומע תפילה' שהיא בקשה כללית) בנויות כך שהברכה המבטאת את מימד הזמן 'מברך השנים' עומדת במרכז.

        לפניה חמש ברכות העוסקות בתהליך התשובה, על יסוד הפסוק 'ולבבו יבין ושב ורפא לו' (ישעיהו ו; מגילה יז,ב)- דעת, תשובה, סליחה, גאולה ורפואה.

        לאחריה חמש (וכיום עם הוספת 'ברכת המינים' כנגד אלה שוללי הצפיה לגאולה: שש) ברכות העוסקות בתהליך הגאולה, הפותחות ב'תקע בשופר גדול לחרותנו' ומסיימות ב'מצמיח קרן ישועה'.

        ובתווך 'ברכת השנים' הקשורה גם לחמש הראשונות כתפילה אישית על הצלחת היבול, וגם לחמש האחרונות כפתיחה לתהליך הגאולה ככתוב 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לקראת עמי ישראל כי קרבו לבוא' (יחזקאל לו; מגילה יז,ב).

        תהא השנה הבעל"ט שנת ברכה וישועה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  6. כמי שמכבד את הרב חיים נבון עוד מצעירותו (וצעירותי) ובנוסף מאוד לא אוהב את סגנון כתיבתו של יהודי1 (המבטל את הדובר במקום את דבריו) מחד, אני דווקא מתחבר לחלק מהדברים שבטענותיו של יהודי1.

    אני במיוחד מסכים עם התגובה האחרונה של אמיר שכטר, ואני חושב שאולי חוסר ההבנה של הרב חיים נבון כ"גושניק" היא שאין סתירה. זה לא "שמחה" או "יראה". זה גם וגם.
    וזה לא שאחד מבטל את השני ואז נשארים "קירחים מכאן ומכאן" כפי שכותב הרב נבון. ממש לא. זה לא כמו חם וקר שיוצא פושר. זה כמו חכמה ובינה שיוצא דעת. או חסד וגבורה שיוצאה תפארת.
    אולי אני גולש למושגים חסידיים מדי. כמו תורה ועבודה, בסדר? זה לא יוצא (או לא אמור לצאת…) חצי תורה וחצי עבודה, אלא גוף שלם. כשמחברים יד ימין ליד שמאל לא מקבלים יד אמצעית, אלא גוף שלם שפועל.

    בקיצור, ובלי להתפלסף הרבה, בתור "בעלבת" שהיה בפועל בישיבה חרד"לית-חסידית והיום הוא "אדם מבוגר ובעל משפחה, החרד לגורל צאצאיו" אני יכול להעיד על עצמי, כבעל תפילה בקהילה, שהדברים מתקיימים גם יחד. אפשר לרקוד ולשמוח ב"אמת מה נהדר" ומיד אחר כך להגיע לדמעות בפועל ממש ב"אשרי עין ראתה כל אלה הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו" – בין אם במנגינת הנוגה של הסליחות, או במנגינה קרליבכית מלנכולית של "אם אשכחך ירושלים".
    אפשר לרעוד מאימה ב"ונתנה תוקף" ואחר כך לשמוח ב"יחד יחד" או ב"שמחה לארצך וששון לעירך".
    אפשר להתרגש עד העצם – ב"נוסח" או בניגונו המכוון של הרב פלאי – ב"אוחילה לאל" ולשמוח שמחה אמיתית של המלכת הקב"ה בעולמו ב"ויתנו לך כתר מלוכה".

    ואני חושב שלא רק שאפשר – אלא צריך.
    צריך, קודם כל כי זו מטרת הימים האלה ("ואל תעצבו – כי חדוות ה' היא מעוזכם". זה עזרא ונחמיה אומרים לעם הבוכה בראש השנה, הרבה לפני ה"נוסח" הליטאי ואפילו לפני המהרי"ל והרמב"ם). להמליך את השם, להצטער על צמצום מלכותו, אך גם לשמוח בפועלנו בהמלכתו.להתעצב ולהתחרט על עוונותינו, אבל לשמוח גם ביום ה"כיבוס" (אפילו אם לא רואים לשון של זהורית מלבינה) ועל האב שאוהב אותנו ונתן לנו את הזכות להגיע – עוד שנה אחת – ליום המדהים הזה.
    צריך גם כי בעלבתים (ואולי כל אדם בדורנו? ומכאן מתקשרים למאמר הדור שציטט צבי ח'דיז'ונסקי לעיל) לא יכולים להחזיק (אפילו תפילה "קצרה" בת 4 שעות) במלנכוליה. וכך אפשר לנוע במנעד רגשי רחב, בין עצב לשמחה, מחרטה לחיבוק אוהב. ככה זה גם בין קרובי משפחה שמתפייסים אחרי שפגעו זה בזה או זה בזו (בני זוג אב/בן וכו') בוכים, ומתחבקים, צועקים מכאב, ואחר כך מחייכים.
    ואגב – הימים הנוראים לענ"ד אינם ימים שמפחדים *מהם*, הם ימים המעוררים יראה מהקב"ה. כך שזו ממש לא מלנכוליה. זו צריכה להיות יראת רוממות.

    שנזכה בעז"ה לראות את לשון הזהורית מלבינה ולשמוח יחד, גושניקים, מרכזניקים, ליטאים, חסידים, מסורתיים, חילוניים לשעבר וכו' 😉

  7. צבי,יישר כח גדול!

    דעתי כדעתך ולא יכולתי לנסח את הדברים טוב יותר אשריך!

  8. למה ימים נוראים ,מה קרה…הרי אמרו ש..לא היו ימים טובים לישראל כ טו באב ויום הכיפורים ,אם אני לא טועה יש גם דעות אחרות של החכמים שאומרות שהשם דן את האנושות בכל יום.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: