א-להים לא נמצא בשום מקום מלבד השפה / איתמר ברנר

 

כדי להשתחרר מן ההגשמה עלינו לזכור שא-להים זו מילה, תרגום של האינסופיות שהתגלתה באדם ולאדם אל תוך שפה אנושית. האחריות לפירוש היא של האדם

תחריט של יחזקאל במעשה המרכבה, המאה ה - 16

א-להים זו מילה.

משפט זה הוא לכאורה מובן מאליו ועל כן מיותר. האמנם? השפה, אומר לודוויג ויטגנשטיין, נוטה לכשף את יכולת ההבנה שלנו; לעתים, במקום להבהיר ולברר המילים מטילות מסך של ערפל על מושאיהן. מעטות הן המילים שכוח הכישוף שלהן חזק כמו זה של המילה 'א-להים'. כה חזק, עד שאנו שוכחים לפעמים שלפנינו מילה. בתפילה, בלימוד התורה, במחשבה הדתית, א-להים נוכח בכל מקום – כמושא וכנושא, כדמות וכשאיפה. האם אנו מודעים עד כמה הוא נוכח בעולמנו גם כמילה? ומה המשמעות של עובדה זו?

אנו שואלים 'מי זה א-להים', 'מה זה א-להים';  אנו קוראים את תיאורי התגלותו בהר-סיני, את דיבורו עם משה ועם יתר הנביאים, ושואלים: מי הוא הדובר?

תולדות מחשבת ישראל רצופות התמודדויות עם שאלה זו – שאלת פשר ההתגלות. חלקים מרכזיים ב'מורה נבוכים' לרמב"ם, למשל, עניינם בתארי הא-ל – דהיינו בדרך שבה מדברים על הא-ל במקרא; ובתורת הנבואה – דהיינו באופני הדיבור הא-להי עם האדם. המקובלים, על פי דרכם, מבחינים בין 'מהותו ועצמותו יתברך' לבין התגלותו דרך עולמות וספירות ופרצופים – כלומר בין הא-להות כפי שהיא לעצמה לבין הופעותיה בעולם. ולא רק הם – הן חכמי ישראל והן חכמי אומות העולם ביקשו להתמודד בדרכים מדרכים שונות עם שאלה זו.

אמונה מוסכמת היא שלא יכולה להיות כל ידיעה על אודות המהות הא-להית עצמה, כדברי ר"י אלבו: "אילו ידעתיו הייתיו". אבל התכונה הכישופית של המילים שצוינה לעיל נוטה להטיל מסך על תובנה זו. גם עבור מי שמצדיק את הדיבור על א-להים במונחים כגון 'תארי השלילה', 'האצלה' וכדומה – עדיין, בשעת הדיבור עליו נוטה השפה לגרום לנו לטעות ולחשוב שאנו מדברים עליו בעצמו. זאת, בעוד שכל דיבור על א-להים בעצמו מהווה כבר הגשמה, כפי שיובהר להלן.

השאלה הקלאסית על אודות היחס בין האדם והעולם עברה במחצית השנייה של המאה ה-20 'מפנה לשוני' דרך תחומים שונים של מדעי הרוח (הבלשנות, הפילוסופיה של הלשון, ההרמנויטיקה, הדקונסטרוקציה, חקר השיח ועוד). מעת זו, נבדק היחס בין האדם והעולם דרך התפקיד של השפה בתיאורו, בכינונו ובעיצובו. לפיכך, כשמחפשים תשובות חדשות לשאלות היסוד של האמונה מתבקש להשתית אותן גם כן על השפה.

אין 'א-להים' אחד

ובכן, בתור התחלה, נשוב ונזכיר את העובדה הלשונית הפשוטה שבה פתחנו: א-להים זו מילה. כאמור, לכאורה עובדה טריוויאלית, אולם נדמה ששכחת עובדה זו הערימה קשיי הבנה רבים-רבים, ושההיזכרות בה והדגשתה יאפשרו לנו התבוננות מחודשת בכמה עקרונות יסוד רוחניים.

המשמעות הראשונה של ההיזכרות בכך ש'א-להים' זו מילה היא שמדובר בכלי תקשורתי, אנושי, הנועד להביע משהו – אמצעי המשמש אותנו במסגרת שיח מסוים. כאשר נביא אומר 'א-להים אמר לי כך וכך', משתמש הנביא במילה זו על מנת להעביר לשומעיו משהו המתייחס לעולמם ולחייהם. במילים אחרות, ל'א-להים' יש שימוש במסגרת משחקי-הלשון שבני האדם יודעים לתפקד בהם, וכשאדם משתמש במילה זו הרי הוא כבר עיצב את החוויה הפנימית שלו – חוויית ההתגלות, למשל – וכונן אותה כעובדה המתקיימת בין בני-אדם שונים והמתפקדת בשדה החברה והתרבות.

אולם האם אין זו התחכמות גרידא? שהרי מהי המשמעות של אמירה זו? מהו המובן של אותה 'עובדה לשונית', ולמה מתכוונים כשאומרים 'א-להים'? גם על שאלה זו נשיב בעקבות ויטגנשטיין. ויטגנשטיין, כידוע, סבר שהמשמעות של מילה היא השימוש בה. כלומר, לא ניתן להצביע על הגדרות חיצוניות למילה שיבהירו את המשמעות שלה. זו מתקבלת מתוך צורת השימוש במילה במשחק לשון מסוים. כלומר, למילה 'א-להים' אין 'משמעות' הנוכחת כביכול 'מאחוריה'. המשמעות שלה היא עצם השימוש שנעשה בה בשפה, במשחק לשון מסוים. רק שם יש לה תפקיד.

כשנביא אומר 'א-להים' הוא מתאר את הסיטואציה כהתגלות. חווית ההתגלות המיסטית האינסופית שחווה, נטולת המילים והגבולות, הופכת עם יציאת המילה לאוויר העולם להתגלות במובן התקשורתי-חברתי. לכך מתאים עיקרון נוסף מן הפילוסופיה של ויטגנשטיין, שלפיה אין בנמצא 'שפה פרטית', שכן שפה מחייבת שניות – היא פעולה תקשורתית המתרחשת בין שניים. ה'שניים' הללו יכולים להימצא בתוך אדם אחד, אולם ברגע שמופיעה מילה מופיעים גם גבולות בתוך החוויה המיסטית המוחלטת. 'א-להים', בהקשר הזה, הינו כבר קיבוע מסוים של המוחלט – קיבוע שהוא כבר הכרעה, פרשנות. הנביא אינו אלא מפרש את שאירע לו כהתגלות א-להית.

ובמילה זו – 'פרשנות' – אנו מגיעים למשמעות השנייה של ההבנה כי 'א-להים' זו מילה. לא רק האדם המשתמש במילה 'א-להים' מפרש את אשר אירע בצורה מסוימת ובכך מייצר את הסיטואציה כשיח של התגלות. אם 'א-להים' זו מילה, הרי שעל כל מי ששומע אותה מוטלת החובה לפרשה, לתת לה פשר. תולדות התיאולוגיה הינן, לפי נקודת מבט זו, תולדות פרשנותה של המילה 'א-להים'. ואם מדובר בפרשנות, הרי שהאחרונה יכולה להיות מגוונת מאוד בצורותיה ובתוצאותיה – לפעול באינספור דרכים מתוך הנחות ותכליות שונות ואף משונות. פרשנות היא בראש ובראשונה מפגש של הפרשן עם המילה המתפרשת, וכל מפגש כזה הוא ייחודי וחד-פעמי. כל אדם מפרש את 'א-להים' על פי דרכו; אין 'א-להים' אחד כשם שאין 'אדם' אחד. האינסופיות הא-להית הינה ביטוי של האינסופיות האנושית.

יתר על כן, הפרשנות איננה משתנה רק מאדם לאדם אלא אף מרגע לרגע. עבור אדם שלא-להים יש חלק בחייו, משימת חייו הינה פענוח מילה זו, פענוח המובן שלה – ההקשרים שלה בחייו, החוויות והתובנות שאליהן היא מתחברת והמפגשים שלה עם פעולותיו בעולם. משמעות זו משתנה מיום ליום: בכל פעם הוא קורא את א-להי המקרא אחרת, ובכל יום הוא מדבר עם א-להי הסידור בקול שונה ובשפה חדשה.

פשטנותו של מקרא

אם כן, מי או מה זה א-להים? בפשוטי המקראות מסופר לנו לכאורה על א-ל המדבר עם בני האדם, על דמות המשוחחת עימנו בדרך כמו-אנושית. ייתכן שניתן להישאר עם 'פשט' זה. ייתכן שתפיסת א-להות טרנסצנדנטית יכולה לתאום אותה. עבורי, אין זה 'פשוטו של מקרא' אלא פשטנותו, חוסר-הבנה הגובל בחטא ההגשמה. וכדי שההגשמה לא תהיה חטא עלינו להשתחרר מכישופן של המילים ולזכור שהדיבור על א-להים, או אף עצם הזכרת המילה 'א-להים', הם הגשמה. שכן א-להים זו מילה, תרגום של האינסופיות שהתגלתה באדם ולאדם אל תוך שפה אנושית שתפקידה לצמצם אותה ולמסור אותה אל תוך השיח, אל תוך החברה והתרבות. תפקידה של הפרשנות, מאידך, למלל את 'א-להים' שוב ושוב באינספור דרכים חדשות ובכך לשחזר את האינסופיות.

במילים אחרות, השאלה 'מה זה א-להים' מניחה חיפוש אחר דמות חיצונית, וממילא – דמות הנפרדת מהאדם המתבונן בה או מחפש אותה. התשובה שהצענו כאן משיבה את השאלה אל השפה, שכן רק בה יכולה היא להתקיים; רק בה יש ל'א-להים' מובן שעליו אנו יכולים לדבר. והדיבור הזה על אודותיו הוא בעצמו כינון של תודעה, עיצוב של שפה שבה יש לא-להים משמעות וערך. הותרת 'א-להים' בתחום זה מאפשרת הימנעות מחטא ההגשמה: על א-להים ניתן לדבר ולטעום במילה זו טעמים מטעמים שונים. כשלעצמו, א-להים לא נמצא בשום מקום מלבד השפה; כשלעצמו, א-להים הוא מעבר לקיבעון האנושי, מהאחיזה הרפה שלנו במילים, שהן הכרח עבור יצורים מוגבלים שכמונו.

ההשלכות של תובנה זו רבות, ובמרכזן הבנת מקומו של האדם בעיצוב המציאות הדתית. ההכרה באנושיות המילה 'א-להים' היא מפתח ללקיחת אחריות אישית על מקומה של הרוח ועל מקומו של א-להים בחיים – בפרקטיקה הדתית כמו גם בעולם המוסר ובפעילות החברתית. שהרי כאמור, אין התגלות בלי שיש מאחוריה פרשנות – והפרשנות הראשונה היא עצם ההכרעה לשייך את הדברים לא-ל. הפירושים הבאים הם פירושי השומעים, מעתה ועד עולם. לכן, לא ניתן לחמוק ולמסור את האחריות על ההכרעה בידי מקורות סמכות גבוהים – רבנים, נביאים, או אפילו הא-ל בעצמו. א-להים זו מילה, ועל כן חייב להיות מי שמפרש אותה ואת שנאמר בשמה. וגם את הפירושים הללו בעצמם, שיש הנוטים לחוות כהתגלות בעצמה, מפרשים בני האדם השומעים, כי לא ייתכן אחרת. ההחלטה לשמוע לזה ולא להוא, והעובדה שדברי הא-ל, הנביא או הרב הובנו כך ולא אחרת – הם הם הפרשנות, הם הם ההתגלות עבור כל אחד ואחת; התגלות המחייבת אחריות.

"וידבר א-להים את כל הדברים האלה לאמר… וכל העם רואים את הקולות…".

ד"ר איתמר ברנר הוא עמית-מחקר בבית המדרש 'סדר נשים' במכון שלום הרטמן בירושלים, ומשמש כעורך הראשי של הוצאת ראובן מס בירושלים

Advertisements

פורסמה ב-17 בינואר 2011, ב-גיליון במדבר / שבועות תש"ע - 666 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: