שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

 על: אישה אחת, מאת: יצחק מאיר; של מי אתה ילד, מאת: חנוך ברטוב; התחתית של תל-אביב, מאת: רון ברקאי

 אישה אחת, מאת: יצחק מאיר, ספרית מעריב, תשע"א, 295 עמ'

ספר כזה, דומני, טרם נכתב. אישה אחת, שני בניה הקטנים ובנה שטרם נולד נמלטים על נפשם לאחר שאבי המשפחה, מוריס מאייר, נלקח על ידי הגסטפו ולא שב. מסעם הכאוטי מדרום צרפת לחוף מבטחים בשוויץ מתואר כולו מנקודת מבטה של האם, המתארת את קורותיהם ביומן שאותו היא מייעדת לעיניו של בעלה הנעדר. זה הסיפור, אחד מני רבים, אלא שאופן כתיבתו הוא המייחד אותו מכל מה שנכתב לפניו. זהו רצף תודעה, כמעט חסר נשימה, שעובדות, זיכרונות, קטעי חלומות ומחשבות נשזרים בו ליריעה אחידה, עדינה, רגישה ואצורת מתח. אף שהוא נכתב כיומן מכתבים, נחסכו בו פתיחות וציוני תאריכים דמויי-מציאות, אופייניים לז'אנר, הקוטעים את רצף הקריאה. התפר הגלוי היחיד בתחבולה ניכר במקומות שבהם כדי לפרוס בפני הקורא פרטי מידע מן העבר נאלצת הכותבת לתאר לבעלה בפירוט את מה שהוא כבר יודע. אך אין בכך כדי לפגוע ביופייה הנדיר של הכתיבה, שהיא בעלת שפה ייחודית ומקצב מתואם. אולם נדמה שייחודו של הספר הוא בכך שמחברו, המשחזר את התודעה הנשית המסוכסכת ורבת העוצמה, הוא בנה של המספרת, המפליא לחדור למחשבותיה הרגישות והנפתלות של הגיבורה (הגיבורה!), רעיה ואם, וכולל שם את עצמו, ארווין הקטן, בגוף שלישי. בסוגה העוצמתית הזאת פגשו קוראי העברית לא מזמן בספרו של יאיר לפיד, הנכתב כביכול מתוך תודעתו של אביו, טומי. יש לכתיבה מסוג זה השפעה אחרת לגמרי מזו של אוטוביוגרפיה או מכתיבתו של זר, ביוגרף, את סיפורו של זולתו. זהו ניסיון מאתגר, המציע את ההיכרות והקרבה הגדולות ביותר, של בן להוריו, אך מציב מולן את הפער הגדול ביותר, של הסודות, השתיקות והכאבים שבין בן להוריו. ואיך יכתוב הבן את מחשבותיה ותחושותיה הכמוסות של האם כלפי דמותו שלו? מודעותו של הקורא לעובדה זו מייצרת קול נלווה לקריאה, שיש בו ממתיקותה של האינטימיות וצרימת שריטתה. מן העלילה עצמה עולה שרירותיותה המוחלטת של המלחמה, של יחסי האנוש שבה. לצד רוע ואטימות ליגליסטיים וטכנוקרטיים מתגלים אנשי חסד מופלאים, שפעולות אמיצות שלהם מבדילות בין חייהם למותם של בני משפחה יהודית אחת. במקום שבו מסתיימת אחרית הדבר של הספר, עם נפילתו של האח הקטן והאמיץ ג'קי, יעקב מאיר, במלחמת ששת הימים, מתחיל ספר אחר שראוי להזכיר כאן. המדובר בספרו של משה מאיר, אבי אבי (טובי, 2009). משה, שהיה בערך בן גילו של אביו, ג'קי-יעקב, כשזה איבד את אביו, משה-לייב, כותב את ספרו מתוך געגועי-עד וניסיון להטליא זיכרונות ולשחזר את דמות האב הנערץ. ממש כפי שעושה כאן דודו, יצחק, בהתרפקותו – דרך כמיהתה של אמו – על דמותו הנעלמת של אב המשפחה. הזדמנות להמליץ במשיחה אחת על שני ספרים מפעימים ויוצאי-דופן.

 

של מי אתה ילד, מאת: חנוך ברטוב, הספריה החדשה, 2010 [1970], אחרית דבר: אבנר הולצמן, 288 עמ'

המהדורה המחודשת מעניקה הזדמנות מחודשת להיכרות עם רומן המופת. ילד חולמני, נחמן שפיגלר, גדל במושבה צומחת (פתח תקווה) בתקופת המנדט הבריטי. זהו. זה סיפור העלילה. מעבר להיותו סיפור חיים אישי, כפי שכותב בצדק הולצמן באחרית הדבר לספר, זהו גם סיפורה של משפחה, סיפורו של המקום וסיפורה של התקופה. תהליך הצמיחה של הנער אכן כרוך בתולדות משפחתו שעלתה מפולין ובהתערותה בארץ, כמו גם במושבה ובמראותיה, ובאירועים ההיסטוריים והלאומיים המתרחשים במהלכו. מעבר לשילובם של כל המעגלים הללו זה בזה, מצוי לטעמי הקסם שבספר בדרך הסיפר וביחסו לזמן. קורא בן זמננו נדרש לשינוי מצב צבירה כדי לשקוע בקסם ולהתענג עליו. במקום זפזוף קופצני ובלתי פוסק, ונסיקת לחץ הדם כאשר חילוף המסך בגלישה במרשתת משתהה יותר ממחצית השנייה, מוצעות כאן סצנות ארוכות ומושהות, גדושות בפרטי פרטים מוחשיים של כל אחד ואחד מן הרשמים הנגלים לעיניו המשתאות של הילד נחמן. איטיות מענגת, בעלת איכויות של ריפוי טבעי, ויופי תיאורי שממלא את העין ואת הלב. היבט מעניין נוסף קשור בתודעת המספר. מה שנדמה כטרנד עולמי עכשווי של כתיבה כמו-ביוגרפית, המודעת לפערים שבין הזיכרון לתעתועיו ובין בדיון מוטעה לזה המכוון, ניכר היטב כבר ברומן הזה של ברטוב, המבדיל כל העת בין 'זיכרון האם' ל'זיכרון האב', בין זיכרונו הפרטי ל'זיכרון המשפחה', מתוך מודעות מלאה. ייחודו של הנער נחמן על פני גיבורי תקופתו המקבילים טמון בביוגרפיה האישית שלו, השונה מעט מזו הספרותית-קולקטיבית. נחמן גדל בבית שומר מצוות, לומד בתחילה ב'תלמוד תורה', וממנו הוא עובר לבית ספר יסודי דתי ולאחריו לגימנסיה החילונית. אין הוא, כעדות ברטוב על עצמו, 'הצבר המיתולוגי'. גם בכך דומה שהרומן מתאים מאין כמוהו לקריאה בימים אלה, שבהם מתערער עולם התדמיות הדיכוטומי שעל רקעו צמחו בזמנם גיבורי שמיר ויצהר, והזהות הישראלית נדמית מורכבת ועשירה יותר.

 

התחתית של תל-אביב, מאת: רון ברקאי, חרגול, עם עובד, 2010, 251 עמ'

אל תקראו. ארכיאולוג בשם מאיר הולצמן הוזה על נסיעה מסויטת ברכבת התחתית בתל-אביב ונכנס לסבך של זיכרונות מתעתעים, שמככב בהם מעילון אדום, ההולכים ומטריפים את דעתו. גם בדילוגים אפשר לזהות שהספר הוא מרקחת של כתיבה גרועה, מעין קלישאה של רומן-רומנטי זול, המתיימר להיות יותר מזה ונכשל. הגיבור-המספר, שמנסה להסוות את שביעות רצונו העצמית בהצגה כמו-עלובה של עצמו, מוקף ונאהב על ידי דמויות נשיות יפהפיות שנלקחו מפוסטרים הוליוודיים, ושאמינותן בהתאם. לצד זה נבלל בין השאר סיפור התאהבותו של הגיבור כחייל צעיר בסבל ערבי, יפה-תואר כמובן, המתואר במופת של כתיבה אוריינטליסטית. כדי להגביר אמינות, אותו סבל ערבי נשבה בקסמי המחתרת והופך למדריך ילדים במוזיאון הלח"י. לתוך התערובת הדוחה הזאת גורר המספר את הוריו הקשישים, שאותם הוא מבזה כמו גם את זיכרון השואה, הבלתי נמנע, העולה מציור שצבעיו האדומים עשויים ככל הנראה מדם אדם. המוטיב החורז את העלילה, המעיל האדום שאחריו מחפש המספר כאחוז אובססיה, הוא תחבולה ריקה וילדותית. השיא חל כשהמספר, החוקר מצודה צלבנית המצויה לטענתו בין כפר ערבי אותנטי להתנחלות 'מעלה נביאים', הבנויה על 'צוק מתנשא' ושבתיה מנוכרים לסביבה, מגיע לשטח החפירות ונתקל באלימותם של המתנחלים (בלבושם המרושל, זקניהם ופאותיהם, 'רובי אם-16 ומקלות עבים שגולה מאיימת גולפה בראשם'), הזורעים כיבוש, שנאה והרס ומגובים על ידי מג"ב. המספר לא מחמיץ סטריאוטיפ משומש אחד של המתנחלים המניפולטיביים, החיילים האכזרים, הפלשתינים האצילים ולוחמות החופש הישראליות המסייעות להם. המעילון האדום שבסיוטים מתגלה בסוף כמעיל המחולק לילדים מטעם אונר"א, שאותו לבשה ילדה פלשתינית שבה ירה המספר כחייל והרגה. אירוע שנשכח ממנו כליל ועתה מסופר לו על ידי מפקדו לשעבר, חוזר בתשובה ומתנחל אלים בהווה, שהוא ופלוגתו חיפו על מעשה ההרג. אני תמה על בחירתה של ההוצאה ומניח שהפן האקטואלי המלבב והאופנתי הזה הוא שקנה את לִבה. סיפור תלמודי מספר על אדם שביקש למצוא דבר-מה נאה באשתו, המלאה מומים כרימון. לאחר ניסיונות כושלים שואל אותו רבו לשמה. 'לכלוכית שמה', עונה הבעל. שמח החכם: 'יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין'. בפרפרזה, אפשר אפוא לומר דבר אחד נאה על הספר – שמו נאה לו. אכן, 'התחתית של תל-אביב'.

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2011, ב-גיליון בא תשע"א - 700, שיפוט מהיר - צור ארליך ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: