על גשם, ציונות, ונשיאינו הראשונים / יואב שורק

 

הפרוטוקול של הדיונים על שכרם של הנשיאים ויצמן ובן צבי מעלה ניחוחות של עולם ערכי שאבד, ומתחבר עם כאב הקיץ שאינו מפנה מקומו לעונת ברכת השמים

יצחק בן צבי בעת השבעתו לנשיאות, 1952

שני עניינים גדולים מעיבים על שמחת החיים היומיומית, כאשר נוטשים את העיסוק האסקפיסטי משהו בפרשות השבוע ובגיליון חנוכה המתקרב: הראשון הוא המציאות המדינית העגומה והמסוכנת, שבה ראש ממשלת ישראל מתבזה ומתגלה כסוחר בערכים ובעקרונות שהוא עצמו הציב. השני, המחלחל ומטריד הרבה יותר לעומק, הוא השמיים הבהירים של הקיץ המסרב להסתיים ומעורר חרדה מפני שובו של המדבר, וסיומו של הרומן העז והמלבלב שנרקם לו בין הארץ הזו לבין בניה השבים אליה לחונן את עפרה.

בעניין הגשם המתמהמה – ומי ייתן שעד ששורות אלו יגיעו לידי הקוראים נראה את תחילתה של תפנית חיובית – שמעתי בסוף השבוע האחרון שתי אמירות שהן סותרות ומשלימות בה בשעה. את האמירה הראשונה שמעתי באזכרה בהר המנוחות ביום שישי, מפיו של תלמיד חכם שגדל בבית של חקלאים יראי שמים, שהציפייה לגשם הייתה עבורם עניין עמוק, קיומי ודתי כאחד. הגשם אינו רק עניין של חקלאות או של מאזן הידרולוגי, הוא הזכיר, אלא ביטוי של הארת הפנים של ה' כלפי ישראל. מחז"ל למדנו שירידת גשמים היא גילוי שכינה, והיעדרם הוא סוג של הסתר פנים. האזכרה נסתיימה בתפילה לגשם שנאמרה בלבבות כואבים.

כמה שעות אחר כך, בליל שבת, שמעתי את הרב אבי גיסר מדבר על הגשמים. איננו שומעים על גשם בארץ ישראל בימי האבות, אמר. המבול הוא האזכור האחרון של גשם בספר בראשית, ואילו ארץ ישראל של אברהם, יצחק ויעקב היא ארץ שבה מכה הרעב פעם אחר פעם. ורעב פירושו רצף של שנות בצורת. ומה עושים האבות? הם בוודאי התפללו לגשם, אמר, אבל המקרא לא מספר לנו על כך. הוא מספר לנו שהם חופרים בארות. ועוד בארות. שהם נודדים. שהם מחפשים פתרונות מעשיים למצוקת המים. הם ציפו שברכת השמים תשרה במעשי ידיהם, ולכן התפילה היתה מחוברת למעשה.

דרכם של האבות היא הדרך הציונית, וגם הדרך של בית המדרש של הרב צבי יהודה קוק, שראה בהעזתו של בן גוריון להכריז על הקמת המדינה נס – המופיע דרך גבורתו של אדם. ברוח זו, המוביל הארצי אינו התרסה כנגד התלות של הארץ בחסדי שמים, אלא היחלצות מעשית להפריח את השממה, היחלצות שהיא היא 'תפילה – במעשה' (כביטוי השגור על פיו של מורי הרב חנן פורת – שיזכה לרפואה שלמה). ברוח זו, כינון מערך ההתפלה הוא המעשה הנכון, כפי שהיו לפניו פעולות המחקר והפיתוח שהציבו את החקלאות הישראלית בחזית החדשנות העולמית, במיוחד בתחום הניצול המיטבי של מים – במערכות השקיה בטפטוף ובניצול מי קולחין, שני תחומים שישראל מובילה בהם את העולם.

הציונות שהביאה אותנו עד הלום עסקה ב'תפילה במעשה' במשך דור או שניים, וזכתה להיענות מופלאה מלמעלה. ההצלחות היו תוצר של התושייה הישראלית, הראש היהודי, המסירות הגדולה של העושים במלאכה, ואלה אינם אלא שם אחר לרוח הקודש, מאותו סוג שזכה לה יוסף ש'כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו'. אנו עדיין מצליחים, אך נראה שמשהו החמיץ. החולשה הקורנת מהמנהיגות הפוליטית, כמו משחקי הכבוד והיוקרה שנחשפים במאבקי הצמרת בצבא ובמשטרה, הם ביטוי לריקנות שאחזה בחברה הישראלית, ריקנות מדבקת, ההופכת את ערכי המהפכה הציונית לחלולים ונבובים, ומותירה את המובילים אותה עירומים, מנפנפים בסיסמאות סרק במקרה הטוב ומכורים לענייני כוח ואגו בוטים במקרה הגרוע.

הכשל הזה מוביל רבים לוותר על 'תפילת המעשה', ולשוב אל התפילה הפסיבית, הישנה והטובה, המאפיינת את העולם הדתי. הנה, הדרך המבקשת לממש את ערכיה דרך עולם החול ולא דרך עולם המצוות נכשלה. מפתה לומר שהמוביל הארצי וכל ההתפלות לא יעזרו, כי כל אלה הם התחכמות – ומה שצריך זה לעמוד בתפילה פשוטה לפני אבינו שבשמים.

אוי לנו אם נלך לדרך הקלה הזו. הרי אילו היינו נשארים עמה הרי אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו לגויים בארצותיהם. את המהפכה הציונית אי אפשר להסיג אחור, אפשר רק לחזקה ולהפיח בה מחדש את הרוח שאבדה. לא החילון הוא הבעיה, אלא ההידרדרות הערכית. הבעיה אינה טמונה בבחירה בעולם החול כזירה שבה מממשים את הערכים. הבעיה אינה נובעת מהעמדת המודל של אדם שחייו חול אך הם קודש לתיקון עולם ולגאולת עם, במקום המודל הדתי של אדם שהקודש המוצהר סובב את יומו ומכתיב אותו. אלה הם מהלכים מוכרחים בשיבת ישראל לארצו, בשיבה מהקיום הדתי אל הקיום הלאומי, ומהלכים מוכרחים אלה גם הניבו פירות מתוקים רבים. הבעיה היא במישור הערכי עצמו: החברה הישראלית הפנתה עורף לחינוך ערכי, לשיח ציבורי ערכי, ובחרה, מתוך פרובינציאליות ורגשי נחיתות, להעלות על נס את הריקנות הפוסט מודרנית הרווחת במערב.

כשהערכים האירו

אפשר גם אחרת. חייבים אחרת. אפשר לכונן תרבות ישראלית ערכית, ציונות של חולין שמכוננת כאן חברת מופת, אור לגויים. התרפקות על העבר אינה לרוב סימן לתרבות בצמיחה, אבל אולי בשעת משבר זו טוב לשאוב מעט נחת מהסיפור הבא, שהתגלגל לפתחנו אגב הדברים שפורסמו כאן לפני זמן מה על הנשיא הראשון, חיים ויצמן.

הרבנית לאה פרינס מרחובות, שכתבה את המאמר, ביקשה לפני ההדפסה שנמחק ממנו את המשפט הראשון.

"לא קל היה למחקו", היא מספרת, "כי הוא היה הדבר הראשון שהרשים אותי בבואי לכתוב על ויצמן, ואשר נראה כבעל ערך לשתף בו את כלל הציבור. היה זה הסיפור כי הנשיא סירב לקבל מהמדינה משכורת, והתפרנס מהתמלוגים על המצאותיו המדעיות. לפני שהדברים פורסמו בדקתי שוב עם מנהלת בית ויצמן, אשר הגיבה בהיסוס ואמרה כי אף שהם מספרים זאת למבקרים בבית, אין הם בטוחים בעובדה זו. ייתכן כי קיבל משכורת.

"היה לי חבל לוותר על סיפור כל כך יפה, אך המנהלת טענה כי אין להם כל מידע על כך וביקשה כי אמחק זאת לגמרי. מיהרתי אם כן להתקשר למערכת ולבקש כי ימחקו את המשפט".

אבל הסיפור לא נגמר כאן, ואני אפוא מעביר לה את רשות הדיבור, ולכם הקוראים את מה ששלחה לנו בעקבות הפרסום ההוא. והדברים מדברים בעד עצמם:

לאחר שביקשתי למחוק את המשפט על הוויתור על המשכורת, נתקלתי בספרון 'שיחות חולין של ויצמן' שהוציא רפאל בשן בשנת 63', ומצאתי כי ויצמן שמח מאוד על המצאה נוספת שגילה בהיותו כבר נשיא (הודיעו לו מאנגליה כי הם מתקשים להעביר המצאה ישנה שלו לפסי ייצור תעשייתי, והוא הצליח למצוא פטנט שפתר את הבעיה), ואמר: "אני כבר זקן, העיניים כבר לא כתיקונן, וגם הידיים רועדות, אך הנה הראש עוד עובד". ועוד אמר כי טוב שיוכל להרוויח כך עוד תמלוגים, שהרי המשכורת שהוא מקבל מהמדינה אינה גבוהה במיוחד, והוסיף: "בעצם בשביל מה הם משלמים לי, אני מניח שהם משלמים לי כדי ליצור מסורת, שהרי ממה יחיה הנשיא שיבוא אחריי?". למקרא הדברים שמחתי שהספקנו למחוק את המשפט מהכתבה.

בכל זאת עניין אותי לגלות מהי האמת בסופו של דבר. לאחר שבגנזך ויצמן לא יכלו לעזור לי, טלפנתי לגנזך המדינה ולשמחתי הפנו אותי לאדם חביב ביותר שגילה רצון גדול לעזור. הסברתי כי עליי לקבל תשובה מיידית כי מדובר בפרסום קרוב בעיתון, אך הוא צחק והסביר שיש נוהל מסודר, יש לשלוח פקס, ואחרי עוד כמה שלבים אולי תהיה תשובה בעוד כמה שבועות או חודשים.

הרמתי ידיים. אחרי הכול לא התכוונתי להפוך לחוקרת מן המניין….

מכרה שעבדה במקום הציעה לי לפנות לגב' לואיז פישר. "משכורת שויצמן ויתר עליה? לא זכור לי דבר כזה". אך מיד הוסיפה: "יכול להיות שהתבלבלו בינו לבין יצחק בן צבי. יצחק בן צבי אכן סירב למשכורת רגילה".

עם כל הכבוד ליצחק בן צבי, מבחינתי הוא לא היה נושא העניין, אך היא כבר אמרה: "אשאל את מי שעוסק בחקר יצחק בן צבי. צלצלי אליי עוד יומיים-שלושה, ואם תהיה לי תשובה אומר לך".

האמת? שכחתי לחזור אליה. ממילא כבר הודפס המאמר בלי הנתון הזה, וכאמור, יצחק בן צבי עניין אותי פחות בהקשר זה. ימים ספורים לאחר מכן צלצל הטלפון בביתי. על הקו הייתה הגב' לואיז פישר: "למה לא התקשרת? אמנם לא האמנתי שנמצא תשובה, אבל להפתעתי מצאנו. אשלח לך אותה כעת בפקס".

לא ויתרו לנשיא…

הנה התשובה, שנמצאה בפרוטוקול מישיבת הכספים של הכנסת משנת 1962 (עשר שנים לאחר פטירת ויצמן!). יו"ר הישיבה אז היה ח"כ ישראל גורי (אביו של חיים גורי). הדובר הראשי בישיבה היה יוחנן בדר (למי שלא ידע את ח"כ יוחנן בדר, נזכיר רק כי דוד בן-גוריון נהג לכנות את מנחם בגין "הג'נטלמן היושב לימינו של מר בדר"…), והנושא היה תביעתו של בדר להגדיל את משכורתו של נשיא המדינה.

הנה הדברים ככתבם וכלשונם (וכל קורא יסיק לעצמו את מסקנותיו שלו):  

 ועדת הכספים, 24.7.62

[…] י. בדר: אני מציע להעלות את משכורת נשיא המדינה ל…

אינני מדבר על משכורת הנשיא הנוכחי, מר יצחק בן צבי, שהוא צנוע מאוד ומשמש דוגמה לכולם. אינני צריך לחזור על דברי השבח לנשיא, כי כולנו מכירים אותו. אני מדבר על נשיא המדינה בדרך כלל, והוא לדעתי האדם האחרון שיכול לחוות דעתו ביחס למשכורתו שלו עצמו.

איננו יכולים להתחשב בדרישת הנשיא למשכורת קטנה ביותר, כפי שאיננו יכולים להתחשב במי שמבקש משכורת גדולה מדי. אני סבור שמשכורת הנשיא, המקבילה כיום למשכורת עובד מדינה בדרגה 9, היא תופעה ממש מגוחכת. אני יודע שמעמד נשיא המדינה אינו תלוי במשכורתו… אבל אני חושב שמבחינת המושגים המקובלים אין זה בכל זאת נאה שזאת תהיה המשכורת.

[…] בשנת 1949 הודיע הנשיא ויצמן המנוח כי אין הוא רוצה משכורת, באשר אינו זקוק לה.

בכל זאת קבענו אז כי מדינת ישראל אינה רוצה ואינה זכאית לנשיא חינם, ובעל כורחו של הנשיא המנוח נקבעה לו משכורת שנתית בסך […] לכן אני סבור שגם הפעם צריכים אנו לקבוע לנשיא משכורת ההולמת את הכהונה הרמה הזאת, בלי לשאול את דעת הנשיא עצמו.

היו"ר י. גורי: … אני רוצה להזכיר כי ועדת הכספים החליטה פעם, שלא על דעת הנשיא, להוסיף לו למשכורתו. ובעקבות זאת יו"ר הועדה הוזמן לנשיא אשר הביע תרעומת על צעדה זה של הוועדה. עמדה בפני הועדה הבעיה אם הנשיא, שאינו חבר כנסת, ואין ביחס אליו כל הוראה המחייבת אותו לקבל משכורתו, רשאי שלא לקבל את המשכורת שהוועדה קבעה לו.

כך כתבה לנו הגב' פרינס, וחתמה בשתי מילים: "עד כאן".

 

 

 

 

 

פורסמה ב-12 בינואר 2011, ב-גיליון וישב תשע"א - 694 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: