עולם של אחריות / משה מאיר

 

היחס לשואה, כמו היחס ללימוד התורה, יכול לנבוע מעמדה של נטילת אחריות אנושית. הרהורים בעקבות מאמרו של דורי הנמן על 'שבירת הלוחות' של הלבני

פרופ' דוד הלבני

לרגל עשרה בטבת פִּרסם דורי הנמן על במה זו דיון בעמדתו הייחודית של דוד הלבני ביחס לשואה (ניתן לקרוא באתר 'שבת' – בגיליון פרשת ויחי). לפי הלבני, השואה חורגת מסדרת הניסיונות ההיסטוריים שבהם התנסה עם ישראל ומהתבנית התנ"כית של שכר ועונש, והיא עומדת בסתירה להבטחה התנ"כית כי הקב"ה לא יכלה את עם ישראל.

אל מול ההוצאה מהתבנית התנ"כית, מכניס הלבני את השואה לתבנית אחרת: התבנית החז"לית. המוטו ('פתגם' באיטלקית) של התבנית החז"לית הוא 'לא בשמים היא'. בעולם החז"לי מרכז הכוח עובר לאדם, יושבי בית המדרש הם המעצבים את התורה גם אם זו לא עולה בקנה אחד עם התורה האלוהית. בא הלבני ואומר: כאן החל תהליך של העברת העולם משליטתו של אלוהים לשליטתו של האדם. אושוויץ מהווה את שיאו של התהליך, היא אירוע המגלם בחובו את כל התורה החדשה: העולם הוא בידי האדם. כך נראה עולם שנמסר לידי האדם.

הלבני רוצה לחיות בעולם של א-לוהים. אך באופן טרגי, הוא מוצא עצמו מוטל בעולם של האדם, בעולם שאחרי אושוויץ. אחת מדרכי ההתמודדות שלו היא בשדה התורה: הוא חותר בתלמודו כנגד הזרם של ההיסטוריה ושל התפתחות ההלכה. אם ההלכה התפתחה מהמשנה אל התלמוד, הוא חותר מהתלמוד אל המשנה. הוא מנסה ללמוד את המשנה כפי שהיא לעצמה, ולא כפי שעיצב אותה התלמוד. בכך הוא רואה עצמו כשותף פעיל להמלכת ה' בעולם, בהשבת התורה לשמים.

הנמן חולק על תמונתו של הלבני – וכן על דרכו התורנית. בעוד הלבני לומד תורה 'כנגד כיוון השעון', מה'לא בשמים' אל השמים, הנמן לומד עם כיוון השעון:

אני מעדיף לראות את הא-לוהיות של התורה בדרך. התורה שבעל פה… יש בה מימד א-לוהי ומימד אנושי… בכל מקום ובכל זמן יושבים לומדיה של התורה ובלב טהור מבארים ודורשים אותה, ופוסקים הלכה על פי המתברר להם כאן ועכשיו…

לא הייתה שואה

אל מול המחלוקת הזאת בין הלבני ובין הנמן, מצאתי את עצמי מגבש את קולי שלי. אני מוצא את עצמי קרוב לקולו של דודי, יצחק מאיר, ולומד ממנו הן את היחס הראוי לשואה והן את היחס הראוי לסבל האנושי בכלל.

הלבני והנמן חולקים ביחס לשואה, אך שניהם מסכימים בדבר אחד – הייתה שואה.

דודי יצחק מאיר הוציא לאחרונה ספר, 'אישה אחת', המתאר את קורות משפחתנו בתקופת המלחמה הגדולה. הרומן כתוב כביכול על ידי האישה האחת, אמו של דודי שהיא סבתי. בסיפור המעשה מגולמת תפיסה מהפכנית של השואה, תמונת עולם הגותית המקופלת בין השורות. חמש המסות על השואה שפרסם בספרו 'בצומת' מטרימות את הספר ויוצרות את התשתית ההגותית המאפשרת אותו.

דודי יצחק מאיר מכחיש את השואה. לא את העובדות, אלא את היחס אליהן ואת כינוין כ'שואה'. השדה הסמנטי של המילה 'שואה' כולל את המושגים 'אבדון', 'אסון', 'הרס', 'חורבן', 'טבח', 'כיליון', 'כישלון', 'מפלה', 'פורענות', 'צרה', 'שבר', 'קטסטרופה'. במסה 'אסון ועימות' מחליף דודי את השדה הזה בשדה ה'עימות'. שדה סמנטי זה כולל מושגים כמו 'הנגדה', 'התנגדות', 'הקבלה', 'השוואה', 'מחלוקת', 'ניגוד', 'סכסוך', 'קונפליקט'.

הבחירה של העם היהודי בכלל ושל העם היהודי היושב בציון בפרט לסמן את האירועים שעבר כ'שואה' היא בחירה אפשרית ולא הכרחית. דודי טוען כי הבחירה הזאת רעה, מכיוון שהיא מציגה את הנפגעים באירועים כקורבנות פאסיביים ולא כאנשים שעשו כמיטב יכולתם אל מול כוחות חזקים מהם. לטענתו מי שפועל במלוא כוחו נמצא בעימות – הזוקף קומתו כאדם – ולא כקורבן לאסון שבא עליו.

נוכח ההפקר

במסה 'זיכרון והבנה' טוען דודי כי ההכרעה של החברה הישראלית להנגיד לשואה את גבורת לוחמי גטו ורשה בעייתית:

אולי חטאנו גם במיצוי הגבורה בהקשר עם הגבורה הגדולה של מורדי גטו ורשה ומורדי סוביבור ומורדים שהיו פרטיזנים ומורדים בכל אתר. הייתה גבורה שלא הייתה התקוממות. גבורת תינוק שחצה את מוראות בלזן כשהוא שומר אחיו התינוק הצעיר ממנו. גבורת מורים שלימדו שירה בגטו לודז' והורו ליתומים שדינם נחתם איך מאייתים תיבת "התקווה", גבורת עם שיצא מגיא ההריגה ולא איבד צלם אנוש, שיום לאחר מיגור הנאצים מילא את כבישי אירופה בשיירות אדם שעשו דרכן אל מעבר לים האחרון לבנות מולדת במו ים של איבה, גבורת הפליט והשריד שבחר מדעת ללכת אל ארץ ישראל של מחסור ושל מלחמות.

בכך בנה דודי את הבסיס לספר 'אישה אחת', לסיפור גבורת סבתי שברחה ברגל בשלג עם שני ילדיה כשהיא בשלהי הריונה עם ילדה השלישי.

גם מבחינה תיאולוגית מחולל דודי מהפך חשיבתי, שמיצויו במסה 'על ההפקר ועל השפיות'. גם דודי לא מקבל את מושג 'הסתר הפנים', אך הוא גם לא מקבל את מושג ה'העדר'. במקומו הוא מציב מושג קשה יותר: 'הפקר'. בתמונה התיאולוגית של דודי, אלוהים הפקיר את עמו באושוויץ. הפקרה מובילה למצב של הפקרות, מצב שבו  מתפרקים התנאים ההכרחיים לקיום אנושי בעל משמעות:

מול אושוויץ, אדונית ההפקר המוחלט, עומד ילוד אישה שאינו יכול לחשוב אושוויץ, שלא נועד לחשוב אושוויץ, שלא הוכשר להודות כי הרוצח והנרצח לכודים בלא בחירה במחזה אימה. הודאה אסורה כזו, לוּ בהרהור לו בשבריר של כמעט רגע ובחרטה עד סוף ימים, משחררת את הרוצח מאחריותו ואת הנרצח מעלבונו, ושחרור זה כמוהו כסילוק האל, לא מכאן ולא מעכשיו, אלא מכול וכול ובכל זמן.

אל מול אושוויץ קורא דודי לאדם לשוב לעולם של חירות ושל אחריות. במילון הניגודים מופיע הניגוד ל'הפקרה' – 'טיפול', והניגוד ל'הפקרות' – 'מוסר'. בעולם של חירות, אחריות, טיפול ומוסר, יש מקום לאישום. האישום הוא זה שמגיש הנפגע כנגד האדם שפגע בו, והאישום התיאולוגי הוא האישום שמפנה האדם לאל על שהפקיר אותו.

אחריות בתורה

הנמן מציע ללמוד תורה ב'כיוון השעון', לכאורה תבנית שמרנית היכולה להתאים גם ללומדי התורה בישיבת פוניבז' או מיר. למעשה מקופלת בדבריו אמירה חריפה. התורה על פי הנמן 'נלמדת על ידי בני אדם מוגבלים למדי'.

אני שומע בכך קול הקורא ללומד העכשווי להיות מיושבי בית המדרש ממש, שותף יוצר בתורה שבעל פה העכשווית. אני שומע בדבריו של הנמן קריאה להוציא  את המונופול על עיצוב התורה ופסיקת ההלכה מקבוצה אליטיסטית של רבנים, לתת לכל באי בית המדרש העונים על התיאור 'בני אדם מוגבלים למדי' להיות שותפים בעיצובה העכשווי.       

הזכרנו לעיל את המשנה. בהיותה צורת יסוד של המחשבה והמשפט שבמסורת היהודית, יש בה שלוש תכונות שבעיניי הן מופת: הקזואיזם, המחלוקת, והשימוש בשמות הפרטיים של התנאים. שלושה אלה מרחיקים את המשנה מלהיות ספר דוגמטי, ומדגישים את היותה ספר אנושי.

מורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין כתב מכתב תגובה למכתב הרבנים האוסר מכירת בתים ודירות לנכרי בארץ ישראל. כך הוא מנסח את טענתו העיקרית:

המסמך מדבר בשם ההלכה וחותמיו רואים עצמם כשליחיה ומרביציה. אך דא עקא, האיסור של מכירת בתים לנכרי מוצג כעמדה הבלעדית של ההלכה בשאלה העומדת לדיון לפנינו והקול הבוקע ועולה מתוך גרונם של חותמי המסמך נשמע כקול האחד והיחיד של דבר ה' זו הלכה. כאן הבן שואל – האמנם?!

אין ספק שהדברים שנאמרו בגילוי הדעת מבוססים על מקורות חז"ל ומסורת ההלכה לדורותיה. אך המסמך בכלליותו עושה רושם שהינו בונה מסקנותיו על הנחות שתואמות השקפה הלכתית מסוימת, אך לא הבלעדית.

בהמשך המכתב מורה הרב ליכטנשטיין על שיטות בהלכה העומדות בניגוד לעמדת רבני המכתב. בעיניי, הרב ליכטנשטיין מיישם את החזון של שיבה אל המשנה, אל העקרונות היסודיים שהצבנו לעיל. לשיטתו, תפקידו של איש ההלכה הוא להעמיד את המחלוקת, לקרוא לבעלי הדעות בשמות פרטיים ולא להציגם כ'הלכה'.

תפקיד נוסף של איש ההלכה הוא להכיר במקרה המסוים שאל מולו אנחנו עומדים ובהבדל שבינו ובין המקור הכתוב. ההכרה במציאות הקונקרטית באה בדברי הביקורת של הרב ליכטנשטיין בראש המכתב. לאחר שהוא משבח את כותבי המכתב על אהבת העם והארץ הבאה לידי ביטוי במכתבם, הוא כותב:

חוששני שבמקרה הזה האהבה מקלקלת את השורה, ואם לדבר בלשון המעטה, מתעוררת השאלה האם הצר שווה בנזק המלך. ולא רק השורה, אלא אף התבונה נראית נפגמת. הרי כמעט כל שלשלת המאורעות שהתרחשו בעקבות הפצת גילוי הדעת הייתה צפויה ופחות או יותר נגלית לעין: הסערה הציבורית, האידיאולוגית והחברתית גם יחד, הקרע שנפער בתוך אזרחי המדינה, בין מחנות ובתוך מחנות, מאמרי מערכת בעיתונים למיניהם, עמדות שונות, לעיתים מתלהמות ומתלהטות; המתקפה מימין ומשמאל על הרבנות הדתית לאומית, אפילו המתקפות מכיוון אדירי התורה – הכול כאמור היה צפוי. ואתה קורא ושואל את עצמך לאן נעלמה חכמת האמורים לראות בין הרואים את הנולד?

ההכרעה שלנו

העמדה שאני מציג איננה חורגת מהאורתודוקסיה. היא מעוגנת עמוק במסורת בית הוריי ובעולם התורה שבו צמחתי. אינני יודע אם מורי ורבי הרב ליכטנשטיין יחתום על המשפט הבא, אבל בעיניי בכך אני ממשיך את דרכו: ההלכה משמעה ידיעת ההלכה כולה על האופציות השונות והמחלוקות שבה. כשיש ידיעה שכזאת באה ההכרעה מתוך חירות ומתוך שיקול הדעת. תפקיד תלמידי החכמים הוא לדעת ולשתף את הקהילה בידע של האפשרויות השונות הקיימות בהלכה. את ההכרעה עצמה אסור לתלמיד חכם לבצע עבור האיש הפשוט. כל אחד ואחד נקרא להכריע.

בשאלות ציבוריות נדרשת הכרעה של מנהיגי הציבור, אך גם היא חייבת להיות מתוך שקיפות של האפשרויות השונות הקיימות בהלכה. באופן זה יהיה מנהיג הציבור התורני – כאחיו המנהיג הפוליטי – שקוף וחשוף לביקורת. הקהילה לא תיתן לו להכריע כנגד השכל הישר במקום שההלכה מאפשרת ללכת ביחד אִתו ובהתאם לו.

סוף דבר: ישנו קשר בין שתי הסוגיות – היחס לשואה והיחס לתורה. בשתיהן האדם נקרא לקחת אחריות על חייו, לא לתת לאחרים להוביל אותו ולקבוע עבורו את גורלו ואת האופן שבו הוא נותן פשר לחייו.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2011, ב-גיליון בא תשע"א - 700 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הערכתי בייחוד את הבאת דברי מורו ורבו אהרן ליכטנשטיין על החובה להימנע מלהציג דעה כאילו הייתה הלכה. הוראה חשובה וחיונית אם רוצים לסלול דרך חיים בימינו.דעה כהלכה יוצרת פירוד בעמנו כי לא תוכל להתקבל על מי שבצדק יש לו דעה אחרת. מעוותים את פני האמונה בעמנו כך שהיא לא תהיה כבר מוכרת.זאת באמת אחריות חמורה כפי שבצדק אומר משה מאיר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: