אהבה היא מילת מפתח / רבקה סנה

 

באמצע החיים מגלה אישה שחלתה במחלה קשה וחשוכת מרפא ומכאן מתחילה התמודדות אינסופית. שתי נשים, בשני ספרים שונים שיצאו לאחרונה, חושפות באומץ את המאבק ואת התקווה

 

הכל בסדר, אפרת שטיגליץ; מודן, 2010, 287 עמ'

בונה ארמונות בכפית, איריס ערד; ידיעות ספרים, 2010, 182 עמ'

דרושים אומץ רב והרבה כוח כדי לחשוף בגילוי לב מלא מחלה קשה שאין ממנה מרפא. יותר מזה דרוש ככל הנראה להתמודדות עם המחלה. שתי סופרות ישראליות פרסמו לאחרונה ספרים העוסקים במחלתן – אפרת שטיגליץ, סופרת שזהו לה ספרה השלישי; ואיריס ערד, שזהו ספרה הראשון. המחלות שונות, אבל הכאב הפיסי והנפשי ודרך הייסורים הארוכה והקשה קיימים אצל שתיהן. כך גם הכוח והגבורה שהן מגלות בהתמודדות עם המחלה, בקבלת הגזירה ובהשלמה עם החיים.

עצם הכתיבה על הנושא היא דרך להתגברות ולהתמודדות. שתי הסופרות ניצבות פנים אל פנים מול הסבל ומול המציאות. אפרת שטיגליץ כותבת על הטרשת הנפוצה שלקתה בה. איריס ערד כותבת על אירוע שהותיר אותה מחוסרת הכרה במשך חודשים רבים, מצב שבעקבותיו הפכה לנכה ואיבדה את כושר הראייה. אין בסיפוריהן בריחה, אין ניסיונות להיאחז בכל מיני אמונות רוחניות. יש עמידה אמיצה וגישה מפוכחת. את הכוח שואבות שתיהן בעיקר מהתומכים בהן בסביבתן הקרובה, מהמשפחה ומהחברים. לשתי המחברות כישרון לספר סיפור ויכולת כתיבה בסגנון נקי וישיר שהופך את הקריאה למרתקת. אין דיבורים מיותרים, אין תיאורים מפורטים מדי, הכול ישיר. בזה כוחם של שני הספרים.

שני הסיפורים פותחים בתיאור רגעי השלווה שהפכו לרגעי אימה. שטיגליץ מתארת תקופה של רגיעה בחייה, המתחילה בתיאור שָׁלֵו בעת שיעור אוניברסיטה: "הייתי אז בת 43, אמא לשני בנים, גרושה וסטודנטית לספרות במכללה לכתיבה יוצרת". ספרה של איריס ערד מתחיל כך: "בגיל 40, לאחר שהפסקתי לקוות להיפטר מהעצב התמידי האופייני לילדים שהוריהם התגרשו, בזמן ששקלתי בכובד ראש להפוך לנזירה למרגלות הרי ההימלאיה, להתמסר לבדידות…" – אז חל השינוי. איריס מצאה אהבה, פגשה את עופר, פסיכולוג גרוש ואב לשניים, נישאה לו ובגיל 41 ילדה את בנה וקראה לו אושר – שם שביטא את הרגשתה. "לראשונה בחיי", היא מספרת, "חשתי שאני מוקפת משפחה. חשבתי שגיליתי את הסוד. שמצאתי את השער לגן עדן".

אצל שתיהן התהפכו החיים. באותה שעה שאפרת ישבה בשיעור באוניברסיטה, "כל פעם שהמרצה זז – אני רואה ארבעה מנחם פרי, ומספיק לי אחד כזה", היא מוסיפה ברוח ההומור המלווה את הספר כולו. היא לא מבינה מה קורה לה. האופטיקאי שאליו הלכה שולח אותה לרופא עיניים ולאט לאט, לאחר בדיקות שונות ומתישות, ניתן גזר הדין – טרשת נפוצה. ערד מספרת שכאשר היה בנה בן שבועיים בלבד חוותה התקף אסטמה שהסתבך לאירוע מוחי. הכרתה נעשתה מבולבלת והיא הועברה במצב קשה לבית החולים, שם הוגדרה כ'צמח' ללא תקווה. "מה שלא ידעתי", היא כותבת, "עד כמה קרוב גן עדן לגיהינום וכמה דקיקה המחיצה המפרידה ביניהם".

לאחר טיפול בבית החולים הועברה ערד לבית לוינשטיין, שם חיה בתוך עולם של סיוטים והזיות. למרות שהוגדרה  כ'צמח', היא מספרת מה שמעה וחשה באותם ימים. הרצון העז שלה לחזור לחיים, התמיכה והאהבה שהקיפו אותה מצד בני המשפחה והחברים, הנאמנות המיוחדת של עופר בעלה – כל אלו הביאו לשיקומה. אהבה היא מילת מפתח בספרה של ערד. היא מתארת את אחת ההזיות שבה היא רואה אותיות קופצות ומבחינה שאלו הן ארבע האותיות היוצרות יחד את המילה "אהבה". נדרשו ממנה מאמצים עצומים ללמוד לנשום בעצמה, לדבר, לאכול וללכת. כשחזרה לבית עם נכות ועם פגיעה במרכז הראייה, שלא מאפשרת לה לראות את בנה אושר, היא לא מוותרת על הכתיבה. את הספר כתבה בעזרת תוכנה מיוחדת לכבדי ראייה.

לשטיגליץ עזרה בהתמודדות ידידות חדשה שקשרה עם אישה צעירה ממנה, רוני, נשואה ואם לשתיים שלקתה אף היא בטרשת נפוצה. שטיגליץ לומדת, כשעוזרת לה התמיכה שהיא מקבלת מהחברות וגם מהשותפה לגורל, רוני. הן הולכות יחד לים, נפגשות בבית קפה ושטיגליץ אומרת: "זו הברית החדשה שלי. קודם לא הייתה לי טרשת אבל גם לא הייתה לי ברית".

מאוד לא פשוט לשתי הנשים לקבל את הגורל שנחת עליהן. הספרים מתארים רגעים קשים מנשוא, אבל הן לומדות להשלים עם מצבן ולמצוא בו משמעות. בשיחותיהן מנסות אפרת שטיגליץ ורוני חברתה להבין למה זה קרה להן. ה'פלונטרים' בחיים, הבדידות, התחושה שאין למי לספר. שטיגליץ תוהה למה זה קרה לרוני, שהייתה צעירה מאוד כשהטרשת פגעה בה. ורוני משיבה: "תמיד יש מאחורי זה משהו מאוד קשה". במקום לספר על עצמה היא מספרת מעין משל על איש שיום אחד הודיעה לו אשתו שהיא עוזבת אותו, שהיא רוצה להתגרש, "ואחרי חודש הוא היה בכיסא גלגלים". גם ערד מנסה להבין למה זה קרה לה. בבית החולים היא שואלת את אִמה הדתית: "לפעמים אני חושבת שאין בכלל אלוהים. ואם הוא קיים למה הפנה לי גב? במה חטאי?". היא יודעת שאין תשובות, אבל מרגישה שאולי קיבלה בכך שליחות – לעזור לאחרים במצבה.

גם שטיגליץ חשה שקיבלה בעקבות המחלה משמעות חדשה לחיים. כעת היא כבר לא צריכה לחפש הצדקה לקיום שלה. אם עד אז חשבה "שהעולם מחולק לגברים ונשים, טובים ורעים, יפים ומכוערים, עשירים ועניים…", כעת היא מבינה "שהעולם מחולק בעיקר לבריאים ולחולים", ושהיא חוצה את הגבול ועוברת לצד האחר של המגרש.

בשני הספרים אנו עומדים מול כוחות אדירים של רצון לחיות, הכוח להמריא מעל הכאב והפחד ואפילו היכולת להתייחס בהומור למצב הקשה. שני הספרים כתובים בכישרון רב ונקראים במתח ובכאב. אין מקום כלל להעריך את הספרים בכלי מדידה ספרותיים כלשהם. כאשר קוראים אותם חשים שנוגעים בבשר החי. מעבר לסיפור האישי, המסר  בספרים הוא העיקר, המסר שמזכיר לנו – כפי שנכתב על עטיפת ספרה של ערד – "מה ראוי שיהיה חרות על לבנו, באשר נלך, גם בגיא צלמוות".

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2011, ב-גיליון בא תשע"א - 700, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: