אבן מאסו הבונים / עקיבא צימרמן

 

רעייתו של אבא אבן פורשת את סיפורה האישי ואת חוויותיה לצידו של בעלה, הדיפלומט הרהוט והמעונב שידע קריירה מדינית מרשימה עד שלא התאים עוד לפוליטיקה המקומית המיוזעת והתככנית

זיכרונות, סוזי אבן; מאנגלית: דני בלוך כנרת, זמורה-ביתן, תש"ע, 381 עמ'

ספרה של סוזי אבן, רעייתו של "הדיפלומט מספר אחת" של ישראל – אבא אבן, המוקדש לזכרו, הוא אחד הספרים המרתקים שקראתי לאחרונה. אבן מתארת בו ביד אמן תחנות בחייה: היא נולדה באיסמעיליה שבמצרים, גדלה והתחנכה בקהיר ואחרי נישואיה לאבא אבן הם חיו את חייהם המשותפים בלונדון, בניו יורק, בוושינגטון, ברחובות, בירושלים ובהרצליה.

סוזי נולדה בשם שושנה לאביה שמחה אמב"ש (ראשי התיבות: אני מאמין באמונה שלמה), יליד יפו, ולאמה לאה בת מיכל שטיינברג, משפחה ידועה שמוצאה ממוצא שליד ירושלים. שמחה אמבש, מהנדס במקצועו, עבר לאיסמעיליה לרגל עסקיו בחברת תעלת סואץ. ארבע שנים קודם לה נולד הבן הבכור, נחמן, ואחריה נולדו עוד שתי בנות – צילה ואורה. צילה נישאה לחוקר במדעי הפסיכולוגיה באנגליה, והצעירה בבנות, אורה, נישאה לחיים הרצוג, לימים נשיאה השישי של מדינת ישראל.

המשפחה הייתה אמידה, ואפשר לומר כי סוזי נולדה עם כפית של כסף בפיה. המחברת מתארת את הבית המפואר שבו גדלה, את הרהיטים, את הספה "שהוזמנה במיוחד מבית ספר אליאנס בירושלים". שלוש האחיות הצטיינו ביופיין והוריהן קראו להן "Les trios Petites Ambaches" (בצרפתית: שלוש האמבשיות הקטנות"). האחיות האמבשיות נשלחו לבית ספר של נזירות ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית, והאח נחמן נשלח לפנימייה באנגליה בהיותו בן 12. סוזי מתארת את החיים המשפחתיים ואת האווירה שבה גדלה מילדותה. השפה העברית שלטה בבית, האב היה מקבל בכל יום עיתון עברי מהארץ, והילדים למדו את שירי ביאליק ולמדו תנ"ך עם פירוש של"ג (שמואל לייב גורדון). למעשה, עד שהלכו לבית ספר לא ידעו הילדים שפה אחרת מלבד עברית. בבית שמרו על כשרות ושבת. החגים נשמרו ללא יום טוב שני של גלויות, משום שההורים היו בני ארץ ישראל.

המשפחה עברה לקהיר. גם שם חיה המשפחה בעושר רב. כאשר פרצה המלחמה היו בקהיר חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי ובית אמבש שימש להם מקום מפגש. שניים מאותם חיילים – אוברי איבן (לימים אבא אבן) וחיים הרצוג – נישאו לשתיים מבנות אמבש, סוזי ואורה. סוזי מספרת כי קודם שהכירה את אוברי איבן חיזר אחריה גוי בשם ג'ון, איש מדע שהיה מוכן להתגייר למענה. היא מספרת כי הוריה השאירו בידה את חופש הבחירה – "מעשה נבון ביותר מצדם, שכן בסופו של דבר מצאתי את דרכי לא בעצמי אלא בכוחה של אהבה אחרת בחיי, מציאותית יותר, ממשית ומקור לגאווה" (עמ' 92).

אוברי איבן, ששירת כקצין ביחידת הצבא הבריטי במצרים, ביקר מפעם לפעם בבית משפחת אמבש, התיידד עם המשפחה והתאהב בסוזי. במכתביו הוא כותב לאהובתו כי בחר בציונות ועוסק בצורך להקמת מדינה עצמאית לעם היהודי. סוזי הבינה כי אם תינשא לאוברי ספק אם תהיה מסוגלת "לעמוד בדרישות של החיים במחיצתו" (עמ' 108). בסופו של דבר האהבה גברה והשניים נישאו. בין האורחים בחתונה היו דוד ופולה בן-גוריון וטדי קולק.

הזוג נסע לארץ ישראל והתיישב בירושלים ואוברי החל להרהר אם להמשיך בשירות הצבאי או להתמסר לפעילות פוליטית למען העם היהודי. הוא החליט, בתמיכת סוזי ומשפחתה, להצטרף למנגנון הסוכנות היהודית – וכך החל בקריירה מזהירה בעולם היהודי. הזוג הצעיר עבר ללונדון, שם החל אוברי בפעילותו ועבד לצידו של חיים וייצמן, ששמח כי הצעיר המבריק יעבוד איתו. בשנת 1947 עברו סוזי ואוברי לניו יורק ושם היה אוברי מנציגי הסוכנות היהודית באו"ם. הוא הצליח לשכנע מדינות שונות לתמוך בהצעת ועדת האו"ם לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות – מדינה יהודית ברובה של ארץ ישראל המנדטורית ומדינה ערבית. עם הקמת המדינה הפך אוברי איבן לשגרירה הראשון של מדינת ישראל באו"ם. בהשפעת בן-גוריון שינה את שמו לאבא אבן, ומכאן ואילך פוסקת סוזי לכנותו בשם הלועזי אוברי וכל התייחסות אליו בספר שלפנינו היא בשמו העברי אבא. בנוסף לתפקידו כשגריר באו"ם מונה אבא אבן לשגריר ישראל בארצות הברית, וכך נעו חיי הזוג הצעיר בין ניו יורק לוושינגטון. לזוג נולדו בן בשם עלי ובת בשם גילה, שניהם עוסקים במוסיקה ואינם חיים בישראל. בת נוספת נפטרה בהיותה תינוקת.

בשובם ארצה התמקמה משפחת אבן ברחובות. על אף שלא היה מדען נבחר אבא אבן לנשיא מכון ויצמן, בתמיכת כל חברי חבר הנאמנים של המכון. בקריירה פוליטית החל אבן כאשר הצטרף למפלגת השלטון מפא"י. הוא ניסה להשתלב בחיי המפלגה שראה בה את ביתו, אך לא תמיד הצליח. במסע הבחירות עורר לפעמים התנגדות כשבא הדור בלבושו וענוב עניבה ודיבר עברית רהוטה ומליצית שלא תמיד הובנה על ידי הנוכחים. אבן נבחר לכנסת הרביעית, עם כוכבים צעירים נוספים כמשה דיין ושמעון פרס. בתחילה מונה לתפקיד שר בלי תיק, בהמשך כיהן כשר החינוך, וכשגולדה מאיר עזבה את משרד החוץ מונה למשרת שר החוץ.

סוזי נבחרה לנשיאת האגודה למלחמה בסרטן בישראל, וכיהנה בתפקיד זה 38 שנים. היא גייסה משאבים רבים וקידמה את המודעות לאבחון ולגילוי מוקדם של המחלה. לאשת שר אין תפקיד במערכת הפוליטית בישראל, אך נראה שסוזי ידעה למצוא נתיב שאפשר לה למצוא את מקומה לצד בעלה הדגול וזכתה לשבחים רבים גם על נועם הליכותיה וטוב טעמה. סוזי מתארת את היחסים בינה ובין ורה וייצמן, רחל ינאית בן-צבי ופולה בן גוריון. השתיים האחרונות מתוארות בסיפוריה של סוזי כדמויות נלעגות ומגוחכות למדי. עם זאת, נדמה שרחשה חיבה לפולה בן-גוריון.

בקדנציה הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה הוא מינה את יגאל אלון לשר חוץ והציע לאבא אבן לשמש כשר הסברה. אבן סירב לקבל תפקיד זוטר בממשלה והפך לחבר כנסת פשוט. הוא נבחר לראשות ועדת החוץ והביטחון, אך במפלגה החלו לזלזל במעמדו. אבן קיבל בהפתעה מוחלטת את ירידת קרנו. ב-1977 איבדה מפא"י את השלטון ומנחם בגין נבחר לראשות הממשלה. סוזי אבן משבחת את בגין על שכיבד את אבא אבן ואותה והזמין אותם להשתתף במשלחת ישראל למצרים לאחר הסכם השלום. היא מתארת את חזרתה לארץ הולדתה בחן ובכישרון רב.

סיום הקריירה הפרלמנטרית של אבא אבן במפלגתו אירע בשנת 1988. לפי עדותה של רעייתו אבן לא היה רגיל לתככים פוליטיים ולכן שמו לא נמנה עם "המשוריינים". כך, בבחירות הפנימיות לא נבחר ב"עשירייה הראשונה" וחשב לפרוש מהמרוץ. חבריו הבטיחו לו כי לא ייפקד מקומו, אך גם כאן בגדו בו ושמו נדחק למקום ה-25. אבא וסוזי אבן קיבלו זאת בצער ובתדהמה והוא החליט לפרוש מהרשימה. כך נגדעה הקריירה הפוליטית של אחד מהמזהירים שבין המנהיגים המדיניים של העם היהודי במאה העשרים.

לאבא אבן היו חיים גם אחרי המפלה הפוליטית. הוא הרצה, כתב ויצר שתי סדרות טלוויזיה, תוכנית "מורשת" בת תשעה פרקים ותוכנית "עדות אישית" על תהליך השלום. באחד ממסעותיו בארה"ב נפל מעל הבמה ושבר את עצם הירך. הזוג חזר להרצליה, לבית שאותו טיפחו, אך מחלתו של אבן גברה והוא רותק לביתו. אפילו בחגיגת בר המצווה של נכדו הבכור לא יכול היה להשתתף. בשנת 2001 זכה בפרס ישראל על תרומתו לחברה ולמדינה. כוחותיו לא עמדו לו להשתתף בטקס וסוזי קיבלה את הפרס בשמו. ביום חמישי, 17 בנובמבר 2002, החזיר אבא אבן את נשמתו לבוראו. ההלוויה נערכה בהרצליה ביום שישי, לפני כניסת השבת. בין המספידים היו שמעון פרס ומי שכיהן אז כנשיא מדינת ישראל, משה קצב.

הספר, כאמור, מרתק ומלמד פרק חשוב בתולדותיה של מדינת ישראל. אך לסיום שתי הערות, האחת טכנית והשנייה ערכית ועקרונית. בספר אין מפתח שמות ועניינים, מה שלטעמי הינו חובה בספר מסוג זה. שנית, מצער שבכל מקום שמוזכרת ארץ ישראל היא נקראת בשם "פלשתינה". כך נכתב "הוריי נולדו בפלשתינה", "ביקרנו בפלשתינה" וכיוצא בזה. חבל שהנטייה השלילית להתכחש לשם ארץ ישראל תפסה את מקומה גם בספר זה. ואולי זאת אשמת המתרגם ולא אשמתה של המחברת.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון בא תשע"א - 700 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: