עלייתו המחודשת של המחזה מעורר הסערות 'חברון' בתקוע הייתה לא רק מפגש בין שני קצוות, אלא בעיקר כניסה לעולמו של אדם שחרב מונחת על צווארו, הרואה בתיאטרון את סיפור החיים כולם

צילום: מרים צחי

נדמה שכל המילים כבר נאמרו על העלאתה של ההצגה 'חברון' בתקוע. על החוצפה, על התעוזה ועל אי האפשרות שבדבר. אני רציתי לכתוב על איש אחד שסביבו מחול הרוחות הזה סובב והולך, איש מלא אהבה, צחוק ושובבות שחרב של מיתה מרחפת מעל ראשו.

להק העכברושים משתלט

למי שפספס אז ככה: 'חברון' הוא מחזה שכתב תמיר גרינברג, ראש המחלקה לאדריכלות בבית הספר 'שנקר'. גרינברג הוציא בעבר שני ספרי שירה וזכה בגינם בפרס ראש הממשלה, וגם כתב מחזה נוסף בשם 'מזמור לדוד'. 'חברון', על פי ההגדרה השמאלנית, הוא 'דרמה פוליטית לירית שעוסקת בקונפליקט הישראלי-פלשתיני ובגיבורים הלכודים בתוכו'. על פי ההגדרה הימנית הוא 'מחזה אנטישמי, שבא להציג את הצד הישראלי ככובש אכזרי ואת הצד הפלשתיני כקרבן קדוש ומעונה'.

הסיפור, בקצרה, הוא על סכסוך דמים בין משפחתו של המושל הצבאי היהודי של העיר לבין משפחתו של ראש העיר הערבי לשעבר. בניהן של שתי המשפחות נהרגים ב'נקמות דם', האמהות מסרבות לקבור את הבנים, ואמא אדמה כועסת ופולטת את הגופות מתוכה. בסוף המחזה משתלט על העיר להק עכברושים, שמסמל את הריקבון ואת אי האפשרות לפתור את הסכסוך הנורא.

בעת שעלתה יצרה ההצגה רעש תקשורתי צפוי למדי, מצד גורמי ימין שהתנגדו להצגתם של חיילי צה"ל ככובשים אכזרים ומצד אבירי חופש הביטוי השמאלנים. עד כאן הכול גלוי, צפוי וידוע. לפני כארבעה חודשים קרתה עוד תקרית פוליטית, שרק מוכיחה כי הפוליטיקה יכולה גם לסובב את גלגלי הפואטיקה. 'מכתב השחקנים', שבו הם מודיעים כי הם מסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, נחתם, נשלח ועורר סערה גדולה.

המכתב הזה הצית את הרב מנחם פרומן לפעולה. הוא לקח את המחזה של גרינברג, הוסיף לו קטעים מספר הזוהר ומספר תהילים, ושלח בקשה למחזאי להעלות את ההצגה מחדש – הפעם ביהודה ושומרון. לכאורה, רעיון תלוש מהמציאות. אם שחקני הבימה והקאמרי שמעלים את ההצגה מסרבים להופיע באריאל – מדוע שיסכימו לעשות זאת בתקוע? ואם תושבי יהודה ושומרון מתנגדים להעלאת ההצגה בתל אביב, מדוע שיסכימו להביא אותה אל ביתם?

אבל מגבלות אנושיות פעוטות מסוג זה כנראה אינן מרתיעות את הרב פרומן. הוא לקח שני במאים, נעם בלויגרונד ובנצי פבר, הרכיב צוות של שחקנים דתיים והזמין אל המאורע את האישים שמזוהים יותר מכול עם תכניו המקוריים של המחזה: המחזאי תמיר גרינברג, הבמאי עודד קוטלר והשחקן אלון דהאן. הם באו.

אנחנו צריכים אישור?

ערב יום רביעי לפני שבועיים בתקוע. הקהל מרוגש, לא ברור אם מעוצמת המאורע או מהחיכוך עם הסלבריטאים. בספסל לפניי מישהו אומר לחברו: "למה אנחנו צריכים לקבל אישור מהם שאנחנו 'תרבותיים', שאנחנו ראויים לצפות בהצגות שלהם?". חברו עונה: "תחשוב מה זה בשבילם, לחצות את המחסומים האידיאולוגיים ולהגיע לכאן. תחשוב שהם אומרים לעצמם את אותו דבר: 'למה אנחנו צריכים לבוא אל המתנחלים ולהסביר להם את הדעות שלנו?'. ככה זה. אנחנו כבר לא בגלות". הרב פרומן אומר כמה מילים. לפתע איש מן הקהל צועק: "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון!". המצלמות מסתובבות אל האיש. הוא גם זורק עגבניות. אחר כך מתברר שזו סצנה מוזמנת, שהרב פרומן רצה לעשות קצת צחוק ואולי גם לומר שהחיים שלנו גם הם הצגה.

החושך יורד ואור עולה על הבמה. מתוך ההצגה המקורית מועלות תמונות שעוסקות ביחסן של האמהות אל השכול, בפער שבין אמונתם של האבות שהבנים לא מתו לשווא אלא לשם איזו מטרה נעלה לבין כאבן העמוק של האמהות על ילדיהן. מוצגת יפה גם בדידותו הנוראה של החייל שנשכח במחסום והוא זועק אל תוך מכשיר הקשר: "לשם מה הייתה כל הטרחה, עבור? אני עייף, אני מוכרח לנוח, עבור. שבעים וארבעה ימים עברו ולא הוחלפתי, אני טוראי שמואלי, טוראי פשוט ונטול שיקול דעת, עבור". ומעל מרחף קולו של ספר הזוהר שקורא: חברון היא הנשמה שמחברת את הנשמה ואת הגוף. ודבריו של ר' נחמן שאם אדם נופל לספקות אזי זה מאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך, וזה עיקר תיקונו ועלייתו שישאל 'איה מקום כבודו'.

"החלק הפוליטי בהצגה היה לגמרי שולי", מעיד בפניי במאי ההצגה השנייה, נעם בלויגרונד. הוא ושותפו לבימוי בנצי פבר בחרו דווקא את הסצנות הא-פוליטיות, שעוסקות ביחסי אדם-א-להים ואדם-אדמה, וסביבן בנו את המחזה המחודש.

לאחר ההצגה פאנל. על הבמה: תמיר גרינברג, עודד קוטלר, רוני ניניו, הרב מנחם פרומן, אליעז כהן, שאול גולדשטיין ושרה מורלי. כהן, משורר 'משיב הרוח' וממארגני האירוע, פותח: "השיח הערב הוא לא שיח פוליטי. הוא שיח רוחני, הוא שיח של יוצרים, אנשי אמנות, אנשי תיאטרון. שיח מוסרי, שיח אחים". אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג.

"התיאטרון מאפשר להביא את נפש הצופה לרגע של זיכוך", אומר קוטלר. "הטרנספורמציה החלקית הזו שעושה השחקן, כשהוא מקבל על עצמו את עולה של דמות אחרת – יש בה כבר ניסיון לחיות בצוותא. במחזה אומרת רניה, האם הערבייה: אני רוצה לחיות חיי יום יום פשוטים. זו משאלה פשוטה מאוד וכל כך מסובכת להשגה. התיאטרון מנסה להביא מזור ולפקוח את עינינו, לראות את הדברים נכוחה". הפיל הפוליטי שנוכח בחדר מניף את חדקו אל על ומריע.

מזכיר את יום המיתה

יעקב אחימאיר מושך בזנבו של הפיל. "מדוע חלק מהיושבים על הבמה חתמו על מכתב המחרים את אריאל, ואילו כעת מופיעים בתקוע? מה ההבדל הגדול?". בועת השלווה מתנפצת. כל אחד משיב את תשובותיו, אולם אין זה חשוב. השאלה חייבת הייתה להישאל. כעת אפשר לנוח.

הרב פרומן מדבר. הקהל דומם, אולם צועק בחוסר קול. אני מרגיש את הכיסוף הגדול להידבק באיש הזה, שהוא מעל לאפשרי, שהוא מחוץ לעולם וגם לִבו. "אין לי מילים לדבר", הוא אומר, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". הוא חוזר על המשפט. "על החיים ועל המוות".

והוא ממשיך. "כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר ב'שיכון בבלי' בתל אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש.

"הגמרא משיאה עצות לגבי יצר הרע, 'אם פגע בך מנוול זה'. בענייננו, היצר הרע הוא האגו, הצמידות שלך לעצמך וחוסר היכולת להשתחרר. הגמרא אומרת: קודם כול למד תורה. משכהו לבית המדרש. התורה באה מא-להים ויכולה לתת לך הסתכלות יחסית על חייך.

"אם זה לא עוזר, העצה הנוספת היא לקרוא קריאת שמע. אדם אומר בקריאת שמע, שמעלה אסוציאציות למיתתו של ר' עקיבא, 'אני זה לא הכול, אני מזדכך מעל עצמי'. במקום להגיד 'יש א-להים' אפשר גם לצעוק 'איפה א-להים?', איה מקום כבודו? זה יכול לשחרר אותך. אם גם זה לא עוזר, באה העצה השלישית – יזכיר לו יום המיתה". הרב חוזר ומדגיש: "יזכיר לו יום המיתה. אדם בורח מזה, מתחמק מזה. ב'מזמור שיר חנוכת הבית' נכלל גם הפסוק 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם'. באה המחלה ומזכירה לי שזה לא בדיוק.

"לגביי, התיאטרון נמצא ברמה השלישית הזו. הוא נמצא בהוויה של 'יזכיר לו יום המיתה'. אדם שחי את העניין התיאטרלי ורואה איך נולדת דמות, מחזיקה מעמד שעה וחצי ונעלמת – הדמות הזו היא בשבילו העצה החזקה ביותר. התיאטרון מזכך את החיים".

זה היה אירוע בלתי אפשרי. קוטלר בעצמו, שתמך במכתב האמנים ומזדהה עם המסרים של 'חברון', אמר כי לא יעשה זאת שוב. "אני פה רק משום שהרב פרומן ביקש", הצהיר. להיות בתוך האירוע היה כמו להיות בעולם שקיים ואיננו קיים בו זמנית, עולם שבו הפוליטיקה נמצאת ונוכחת, אולם היא לא החלק החשוב. עולם שבו הרוחני הרבה יותר מטריד מהארצי, אך אי אפשר לגעת בו, וכשפונים אל המושג והפוליטי – הכול נהרס. לערב אחד הייתי בתוך עולמו של הרב מנחם פרומן.