מבריח היהודים מהרי האטלס / צור ארליך

 

דברים שלא ידעתם על הסיפור הציוני: המבצע הנועז להברחתם של יהודי דרום מרוקו ועלייתם בשנות החמישים, תוך ויתור והסתכנות אישית. סיפורו הבלתי ידוע של אהרן אוחנה

בין האנשים הכחולים, משה בר-חן; הוצאה עצמית, 2010, 287 עמ'

מדיניות העלייה הסלקטיבית, שמדינת ישראל הצעירה הנהיגה כלפי יהדות צפון אפריקה, הופסקה לקראת מתן העצמאות למרוקו ב-1956. מרוקו נכנסה לרשימת המדינות שיהודיהן נתונים בסכנה ויש לפעול לעלייתם. כשהשלטון עומד להימסר מהצרפתים לידי הערבים המקומיים, אלו הנתונים להסתה המצרית נגד ישראל והיהודים, אי אפשר עוד להתפנק בבחירת עולים על פי צורכי המשק הישראלי המתפתח: חייבים להציל את כולם.

בדרום מרוקו, אזור של קהילות קטנות ומבודדות, הסכנה נתפסה כחמורה במיוחד. הסוכנות היהודית, המוסד והג'וינט הציבו אזור זה בראש סדר העדיפויות בפעולתן המשולבת להצלת יהודי מרוקו. המטרה הייתה לרוקן את האזור מכל 13 אלף יהודיו בלי לעורר תשומת לב, ולהביאם ארצה. כדי להבטיח את חשאיות המבצע, וכדי לצמצם את מספר היהודים שיתפתו להישאר במרוקו כדי לא לאבד את רכושם, גם הקהילות עצמן לא הובאו תחילה בסוד העניין. השליחים הישראלים הסתייעו באחדים מהם, נבחרים, אנשים בעלי השפעה בקהילות ומסירות לעניין הציוני. אהרן אוחנה, סוחר עשיר ומנהיג קהילת גולימין, היה – לפחות על פי הספר 'בין האנשים הכחולים' – המגויס המרכזי בקרב יהודי הדרום.

תפקידיו של אוחנה היו רבים וחיוניים. הוא איתר, גייס והפעיל יהודים מרוקאים בתפקידי מפתח, ובראשם עובדת הלשכה להנפקת דרכונים מדלן אביסרור. הוא דאג להקמתו ולהפעלתו של מרכז מעבר ליהודים בעיר החוף הדרומית אגאדיר – מרכז שתפקד כלפי חוץ כבית תמחוי, ולמעשה כל אוכלוסייתו, כארבע מאות איש, התחלפה מדי שבוע מתחת לאפם של השוטרים המרוקאים. הוא הדריך את ראשי הקהילות העומדות לעלות, כל אחת בבוא תורה.

במשך שנתיים, משלהי 1955 עד שלהי 1957, התמסר אוחנה לפעילות הזו, תוך הקפדה מעיקה ומתמדת על הסתרתה מפני מכריו ובני משפחתו. לשם כך נאלץ לוותר גם על עסקיו, ולהניח לאחד משותפיו, קרוב משפחתו, לנשל אותו מרכושו. ומעל לכול, הוא עמד כמובן בסכנה מתמדת של מאסר ועינויים. מבצע המילוט שלו ושל בני משפחתו ממרוקו לאחר שהרשת הישראלית עמדה להיחשף, רגע אחרי (!) סגירתם הסופית של גבולות המדינה בפני יהודים, הוא שיאו המותח של סיפורו.

בישראל חי אהרן אוחנה כבעל מכולת בקריית-גת. סיפורו נותר בלתי ידוע. לא רק סיפורו, אלא כל פרשת העלייה המחתרתית מדרום מרוקו, מהרי האטלס ומול-האטלס ומה שביניהם. ובעצם, כל סיפור העלייה ממרוקו, סיפור ציוני מופלא שבראשיתו כמיהה, בלבו תושייה וגבורה של עולים ושל שליחי עלייה, ובאחריתו הגשמה ציונית בעשר אצבעות בעיירות הפיתוח והספָר – כל הסיפור הזה נמחק מהאפופיאה הציונית ותויק במחלקת הקיפוח והמרירות. מחבר הספר שלפנינו, הפיזיקאי משה בר-חן, עושה צדק היסטורי עם שלושת המעגלים הקונצנטריים הללו – פועלו של אהרן אוחנה, מבצע הברחתם של יהודי דרום מרוקו, ועליית יהודי מרוקו בשנות החמישים.

בר-חן – כפי שאפשר להירמז מהצלבה בין הסיפור לבין הפרטים שעל העטיפה – הוא בנו של אהרן אוחנה. הוא עלה איתו ארצה בהיותו בן אחת-עשרה. הספר רובו ככולו מסופר מנקודת מבטו של אהרן. מתוך כך, ההזדהות איתו היא מוחלטת. השלכה נוספת של בחירה ספרותית זו היא שה'מתח' בסיפור מושתת לאורך עמודים רבים על פער הידע בין אהרן (והקורא) לבין דמויות אחרות: הפער בין החרך הצר של המידע שאהרן נחשף לו בפגישותיו הראשונות עם נציגי המוסד לבין התמונה המלאה שאלה האחרונים  שומרים בינתיים בסוד.

הכרעה משמעותית אף יותר של הכותב היא הבחירה לספר את סיפורו של אביו כרומן, ולא כספר תיעודי, ועם זאת לא להעשיר את העלילה בדברים שלא היו. כתוצאה מהבחירה בז'אנר הרומן, הספר מושך ומעניין, אך בשל ההחלטה הנכונה לכשעצמה להיצמד לעובדות, הוא גם קצוץ כנפיים. מה לעשות והחיים האמיתיים אינם מתנהלים במתכונת של סיפור מתח עם נקודות תפנית, היפוכים בעלילה וסגירה פתאומית של מלתעות עלילתיות; אפילו אם יש בהם פעילות חשאית, פגישות מוצפנות בגנים ציבוריים בקזבלנקה, סוכנויות לחלקי חילוף המתגלות בהיפתח דלת סתרים כנציגויות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. כדאי אפוא לגשת לספר הזה לא מתוך ציפייה לעלילת מתח, כמובטח בעטיפה, אלא מתוך רצון להתוודע לפרשייה היסטורית – ומתוך כך, מתוך היעדר הציפייה, ליהנות מההפתעות שבכל זאת יש בו.

בכלל, כדאי לא לשפוט את המחבר על פי כישרונו כפרוזאיקן. העלילה כאמור מעניינת אך אינה בנויה לתלפיות; הכתיבה זורמת למדיי אך לא יותר מכך; והלשון לא רק שאינה מנסה להיכנס לנעלי התקופה והמקום, אלא אף מכניסה לפיהם של בני הרי האטלס מושגים שמוצאם בעולם המערבי הצרכני של ראשית האלף השלישי, כגון "זמן איכות עם הילדים". ובכל זאת, בר-חן, שבעליל אינו מתיימר להיחשב סופר גדול, מצליח במשימות שהציב לעצמו: להכניס את כל רמ"ח איבריו של הקורא למרוקו בת הזמן, לכרוך את לבו אחר אהרן ועלילותיו, ולגדוש את חושיו בטעמים, בריחות, במראות ובצלילים של יהודי ארץ סוף המערב הקרויים פה משום מה 'מזרחים'.

בר-חן הצליח לצייר למעננו תקופה ופרשה שחשוב שנכיר. והישג חשוב לא פחות: הוא מעלה בסך את יהדות מרוקו בלי תסביכים של שדים עדתיים, פטרונות תקינה-פוליטית ומרירות אנטי-ממסדית. בר-חן, אולי בזכות היותו יוצא מרוקו בעצמו, פטור ממִחזור הסיסמאות הנפוחות על "יהדות מרוקו המפוארת" ופטור גם מצדו השני, השכיח אף הוא, של אותו מטבע – הנפילה לסטריאוטיפים מבזים ולרומנטיקה אוריינטליסטית. הוא מציג פזורה יהודית שיש בה יופי וגם ניוון, בורים וגם משכילים, אוהבי ציון וגם אוהבי ממון.

אהרן אוחנה, גיבור הספר, הצטיין בתושייתו ובתחבולותיו. כך למשל את מדלן אביסרור, אשת הדרכונים שנעצרה, הצליח להוציא לצרפת על ידי משלוח מכתב מפוברק מצרפת על פציעה של בנה ששהה שם, בלי לגלות אפילו לה את דבר הפברוק, כדי ששיברון לבה לנוכח פניהם של פקידי השלטון המרוקאי יהיה אותנטי. בתחבולות עשה לו אהרן אוחנה מלחמה, וגם בנו, המחבר משה בר-חן, ואלה שעשו עמו במלאכת הפקת הספר, חיבלו להם כמה תחבולות כדי שהספר יגיע לקהל רחב ככל האפשר. העיקריות שבהן הן הצגתו של הספר מבחוץ כרומאן מתח, ובחירת כותרתו ועטיפתו.

"האנשים הכחולים" שבכותרת הספר הם בני שבט הטוארג ממערב הסהרה, הלבושים גלימות כחולות שצבען דבק גם בעורם שכן זיעתו אינה נרחצת תכופות. פרנסתם של רבים מיהודי דרום מרוקו הייתה על הסחר עם פראים נודדים אלה. כל עניינם האקזוטי של בני השבט הללו ומגעם עם היהודים ממלא לא יותר מחמישה עמודים בספר; האנשים הכחולים כלל אינם נוגעים לעלילה העיקרית, פרשת הבריחה ממרוקו. ובכל זאת, בשל כינויָם ומראם מציתי הדמיון, הספר נקרא על שמם, ודמותו של אחד מהם מככבת בשערו המרהיב. יהיו ודאי שיקנו את הספר משום כך, אך הצרה היא שמספרם שווה למספר הקוראים שייצאו ממנו מתוסכלים ומרומים.

תחבולה שיווקית נוספת, כמדומה, היא פתיחת הספר בסצנה אופנתית-משהו: הטרדה מינית של ילדה בידי אחד הסוחרים היהודים מהדרום, ערב היציאה ליריד השנתי עם אנשי הטוארג. הסצנה אינה בוטה כלל, אינה זולה, ויש לה תפקיד חשוב של המחשת מצבן הירוד של נשות הקהילה ושל התוודעות לעולמם של יהודי המקום. אולם הדמויות המופיעות בה אינן חוזרות להופיע בשום מקום בהמשך הספר, ולפיכך ניכר שהיא תפורה אליו בחוטים גסים.

פרק פתיחה זה הוא גם אחד משני המקומות היחידים בספר שאינם מסופרים מנקודת הראות של אהרן אוחנה. הפעם השנייה היא כאשר שותפיו של אהרן לעסק מסתודדים כיצד לנצל את עזיבתו ולנשל אותו מחלקו בהון המשותף. הפירוט בסצנה זו ארוך מדי, ונראה שהיא תסעיר בעיקר את רואי-החשבון שבין קוראי הספר. בשני המקרים הללו מתעוררת ההרגשה שהמחבר חרג ממסלולו של הסיפור מטעמים לא ענייניים; בפרק הראשון כדי למשוך קוראים, ובפרק על המזימה הכספית – כדי לסגור חשבונות. לא בטוח שההרגשה הזאת מוצדקת, אבל מעצם קיומה יכולים סופרים מתחילים להפיק לקח טוב: שמור על המסגרת הסיפורית שקבעת לעצמך (במקרה שלנו: מיקוד העלילה דרך עיניו של אהרן) – וכך לא תיחשד כבעל מניעים חוץ-אמנותיים.

בתוך הקליפות הללו מסתתר ספר שוטף, צבעוני, מרתק בדרך כלל, מותח לפעמים. ספר הסותם חור בהשכלה הפרטית של כל אחד מאתנו ובזיכרון הלאומי של כולנו, ומעורר את סקרנותנו לגבי סיפורי עלייה והצלה של עוד קהילות שבניהן הן חלק ממרקם חיינו כאן. ספר המזכיר לנו שההעלאה והקליטה בשנות החמישים הן בעיקרן לא עוול, אלא מעשה נאצל של התמסרות והסתכנות למען אחים רחוקים.

פורסמה ב-9 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: