לא גואלים בהתנדבות / טל לסר (לפרשת וארא)

 

היוחסין של משה ואהרן, הקוטעת את השיח שבין הקב"ה למשה, פותחת מחדש את סיפור יציאת מצרים – הפעם בגרסה משודרגת (2.0?), שהתגברה על בעיות ההרצה

סיפור יציאת מצרים פרוש לכאורה כרצף עלילתי אחד. הסיפור מתחיל בפרשת שמות, שם מתוארים השעבוד והולדתו וגדילתו של משה, ומסתיים בתחילת פרשת בשלח בקריעת ים סוף. אולם, הקורא נתקל בקטיעה חדה של הרצף העלילתי כאשר לפתע מתוארת רשימת ייחוס מפורטת של משה ואהרן, הכוללת גם התייחסות לשבטים ראובן ושמעון. קטיעת הרצף היא חדה, במיוחד לאור העובדה שרשימת הייחוס מופיעה בעיצומו של דו-שיח בין הקב"ה למשה, ובגינה "נאלצת" התורה להקדיש בסוף רשימת הייחוס שלושה פסוקים (פרק ו, פסוקים כח-ל) המחזירים את הקורא אל הדו-שיח שהחל לפני כן, "כאדם האומר לחברו נחזור על הראשונות" (רש"י). מיקום הרשימה מפתיע במיוחד. היינו מצפים כי תיאור ייחוסם של משה ואהרן יופיע בעת האזכור הראשון שלהם בתורה, כלומר במעמד הסנה, או לחלופין בעת סיכום חייהם ופועלם. אך הנה מופיעה רשימה זו לפנינו באמצע הדו-שיח בין הקב"ה ובין משה, והדבר זוקק ביאור.

מקומו של הציווי

נראה כי המפתח להבנת הדבר טמון בפסוק הראשון שבו נקטע רצף הדו-שיח: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". פסוק זה אמור לכאורה להוות תשובה לשאלתו של משה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים?". מצינו כבר דו-שיח דומה במעמד הסנה, שבו טען משה: "…כי כבד פה וכבד לשון אנכי", והקב"ה ענה לו תשובה עניינית: "מי שם פה לאדם וכו'"; אולם כאן הקב"ה סותם את טענותיו של משה בכך שהוא מצווה אותו ואת אהרן להוציא את בני ישראל ממצרים. לאחר ציווי זה מופיעה רשימת הייחוס, ומיד לאחריה הציווי: "אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל". לאחר שהדין ודברים בין הקב"ה למשה עובר ממישור של דו-שיח למישור של ציווי, גם משה אינו עונה לקב"ה אלא מקיים כמצווה ועושה, יחד עם אהרן, את הציווי: "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אותם כן עשו". ממיקום זה של רשימת הייחוס, בין כותרת הציווי למשה ואהרן ובין פירוט תוכנו, נלמד כי רשימת הייחוס באה בעקבות הציווי למשה ואהרן. מבט כללי יותר על מיקומה של רשימת הייחוס במהלך סיפור יציאת מצרים מראה כי רשימת הייחוס מחלקת את סיפור יציאת מצרים לשני חלקים: החלק הראשון רצוף קשיים ומהמורות – בתחילה משה מסרב שוב ושוב לקבל עליו את השליחות, אחר כך פרעה מכביד את העול על בני ישראל ומצווה עליהם לאסוף תבן בכוחות עצמם, שוטרי בני ישראל צועקים לפני פרעה וצעקתם אינה נענית, משה עצמו מתריס מול הקב"ה: "למה זה שלחתני", ולבסוף בני ישראל אינם שומעים אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. לעומת זאת, החלק השני מהווה קו רציף של התקדמות המתחילה באותות שלפני פרעה וממשיכה במכות ההולכות ומתגברות עד מכת בכורות ויציאת מצרים עצמה. פרעה אמנם מקשה את לבו, אך הקשיה זו ידועה מראש ורק מעצימה את אותותיו ומופתיו של הקב"ה במצרים. רשימת הייחוס מהווה אם כן קו פרשת המים שממנו והלאה כבר אין הרעה במצבו של העם, אין טענות והימנעויות מצדו של משה, והעם מבצע את המוטל עליו בקרבן הפסח ובשאלת הכלים מהמצרים.

מינוי רשמי

מה משתנה אם כן בשלב הקריטי שמפריד בין שני החלקים של סיפור יציאת מצרים? כאמור לעיל, התשובה לשאלה טמונה במילת המפתח: "ויצום". בחלק הראשון, במעמד הסנה, הקב"ה פנה אל משה והציע לו להוציא את בני ישראל ממצרים: "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה". היות שאין בכך ציווי, משה יכול להרשות לעצמו לסרב שוב ושוב להצעה, עד שהקב"ה משכנעו לבסוף להיענות לה. לעומת זאת, בחלק השני משה מצווה להוציא את בני ישראל ממצרים. במצב זה לא נותר למשה אלא לקיים את הציווי ללא טענות ומענות עד מילויו במלואו ביציאת מצרים. לאור זאת, ברור מדוע דווקא עכשיו בוחרת התורה לפרט את רשימת ייחוסם של משה ואהרן. רק כעת, בעת ציוויָם של משה ואהרן, הם מתמנים באופן רשמי לתפקיד של מוציאי בני ישראל ממצרים, ולכן כעת ראוי לפרט את ייחוסם. רשימת הייחוס ארוכה ומתייחסת גם לשבטי ראובן ושמעון הקודמים ללוי, על מנת להדגיש שאין מדובר כאן בהמשך פירוט השושלות של ספר בראשית מאדם ועד יעקב, שבהן עברה הסגולה בין יחידים (כמאמר הכוזרי). משה ואהרן אינם נפרדים מהעם אלא הם חלק ממנו ומצווים על הוצאתו ממצרים. מדוע, אם כן, בוחרת התורה לתאר את יציאת מצרים בשתי מהדורות, מהדורה ראשונה מקרטעת המבוססת על רצון טוב מצדו של משה ומהדורה שנייה מוצלחת המבוססת על ציוויָם של משה ואהרן? ייתכן שהתורה רוצה להדגיש את האמור בהגדה: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני הוא". יצירתו של עם ישראל ביציאת מצרים הינה תהליך א-להי ואיננה תהליך טבעי של התעוררות לאומית של עם מדוכא. ההנגדה בין שתי המהדורות ממחישה כי משה ואהרן אינם מנהיגים כריזמטיים של עם מדוכא, אלא מנהיגים הפועלים כמצווים ועושים, המבצעים את שליחותו של הקב"ה המוציא לבדו את בני ישראל מארץ מצרים להיות להם לא-להים.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בינואר 2011, ב-גיליון וארא תשע"א - 699, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: