מאבקו של הרב אמסלם להשבת זהותה האותנטית של יהדות המזרח וצפון אפריקה יונק את כוחו מדרכו של הרב עובדיה בהלכה, אך עומד כנגד השקפתו בנוגע למעמדם של בני הישיבות

פיטוריו של הרב אמסלם מש"ס באו אחר שרשרת של אירועים שבהם הוא הוביל קו אקטיבי שלא עלה בקנה אחד עם המדיניות של המפלגה. בכל המקרים טען הרב אמסלם שהוא מבטא את עמדתו המקורית של הרב עובדיה ושקבוצה של פקידים סוגרת על הרב עובדיה ולא מאפשרת להגיע אליו.

חומר הדלק שהבעיר את המדורה הנוכחית קשור ליציאת גברים לשוק העבודה. כבר כמה שנים שיש תנועה שקטה של זליגת "בני ישיבות" אל עבר השוק, אך בדרך כלל לא ניתנה לתנועה זו גושפנקה רעיונית מתוך עולם התורה. היציאה מן ה"כולל" אל ה"רחוב" התקבלה כצעד של אין ברירה ולא כצעד אידיאולוגי. ההכרזה הפומבית של הרב אמסלם הקוראת לצמצם באופן משמעותי את מספר לומדי התורה התקבלה כמרד במוסכמות. בשורות הבאות אבקש להעמיק את ההסתכלות על יחסו של הרב עובדיה לסוגיה זו ולעמוד על התנועה שמחולל מול עינינו הרב אמסלם.

ספרדיות ליטאית

החברה הליטאית טיפחה את האידיאל של לימוד התורה והעמידה אותו בראש המדרג החברתי. לומדי התורה בישיבה הליטאית אינם מכשירים את עצמם לקראת משימות המחכות להם מחוץ לישיבה שכן הישיבה לדידם היא החיים. אין ללימוד בה קצבת זמן, וככל שהתלמיד מתעלה יותר כך הוא מתקבע יותר במקום. אידיאל זה כמעט לא היה קיים בחברה המזרחית והצפון-אפריקנית. החברה הספרדית לא הכירה את הדגם של קהילת 'אוכלי מן', המשוחררת מכל חובות האדם ומוקדשת ללימוד תורה ללא תכלית מעשית.

ישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה הייתה הישיבה הספרדית החרדית המשמעותית היחידה במחצית הראשונה של המאה העשרים. חורבנה במלחמת השחרור הביא לסיום שלב מרכזי בחיי הקיבוץ הספרדי-חרדי בירושלים. המשפחות החשובות של החרדים-הספרדים (בעיקר יוצאי חלב) פנו לישיבות האשכנזיות, ובעיקר לישיבת "קול תורה" (בראשות הרב ש"ז אוירבך). גם ישיבת פוניבז' פעלה רבות לאימוץ בני תורה ספרדים, וכך נוצרה שכבה של צעירים מזרחים וצפון-אפריקנים שאימצו הנהגות לבוש וחיים של רבניהם מהישיבות הליטאיות.

לאחר השואה פעלו גופים ליטאיים במדינות צפון אפריקה לגיוס תלמידים שימלאו את השורות החסרות בישיבות. מאות רבות של תלמידים שיצאו מצפון אפריקה להתחנך בישיבות ליטאיות הפנימו את האידיאות ואת השפה הייחודית של בני התורה הליטאים. לעומת הדור שאהד את המדינה היהודית וראה עצמו שותף לה, ברמה זו או אחרת, קם דור של "בני תורה ספרדים" הספוגים ברעיונות חרדיים אשכנזיים, ומאמצים את עקרונות החרדים ביחס למדינה ולמודרנה.

עולמו הרוחני של הרב עובדיה

כחניך ישיבת פורת יוסף, מזהה עצמו הרב עובדיה יוסף עם הישיבה ועם הרעיון המכונן של ישיבות ליטא – עיצוב דמות אדם שכולו קודש ללימוד תורה. הוא הקדיש חלק גדול מזמנו ומהונו להקמת מוסדות תורניים המאפשרים לבחורים לשבת וללמוד ללא שום הפרעה, בדיוק על פי הדגם המקובל בציבור הליטאי, והוא מבדיל ברורות בין הישיבה ובין מוסדות חינוך המוסיפים לימודים נוספים על לימודי הקודש.  

קל להדגים את היחס לעולם הישיבה על פי יחסו לשאלת גיוס בני ישיבה לצבא. למרות הרגישות שחש הרב עובדיה ביחס לצה"ל, הוא נטוע עמוק במסורת הרבנית של הישיבות בארץ ישראל ומחזיק בעמדה השוללת השתלבות בני ישיבות בצבא.

לרב עובדיה אין ספק שמלחמות ישראל הן 'מלחמות מצווה', ועל פי ההלכה במלחמות כאלו הכול יוצאים ואפילו 'חתן מחדרו וכלה מחופתה', ואף על פי כן, לא מצאתי שום תשובה שבה הוא מתמודד עם המתח שבין החיוב הדתי להתגייס לצבא כמצווה ובין העידוד שהוא מעודד את הצעירים להישאר בישיבות ולשקוד על התורה. באחת מדרשותיו לפני כחמש עשרה שנה הוא אף תקף את מי שמעלה בדעתו לגייס את בני הישיבות לצבא (מוצאי שבת פרשת שופטים, תשנ"ו): 

…'ואיש אוון מחשבותיו' אינו רשע אלא מחשבותיו הם נגד התורה כגון זה האומר מה יתרון יש ללומדי התורה, שכל הזמן הם לומדים, מדוע אינם הולכים לצבא ואינו יודע כי אנו מקיימים בתורה את העולם…

אם ניתן לדייק בדברים שנאמרו בדרשה פופולרית, נשים לב שהרב עובדיה יוצר קבוצות: 'הם' ו'אנו'. 'אנו' אלו בני התורה שאינם משתתפים בשירות הצבאי. כנגדנו יש טענות ושאלות 'מה יתרון'. 'הם' המתלוננים ושואלים עלינו אינם רשעים, אולם מחשבותיהם צריכות תיקון, כי אין הם מבינים את עוצמת התורה ועד כמה היא, ורק היא, מגוננת על עם ישראל כולו, כולל חיילי צה"ל.

מדרשה זו עולה שהרב עובדיה ממוקם היטב בתוך עולם הישיבות, ואינו רואה כל הבדל בין בני ישיבה אשכנזים ובין בני ישיבה ספרדים: כולם משתתפים במערכה על ידי לימוד התורה. באוזן הישראלית עוד מהדהדים דברי הגידופים שהשמיע כלפי השר יעקב נאמן בעקבות הצעותיו לגייס בחורי ישיבה לפרק זמן קצר, שאחריו יוכשרו למלאכה מודרנית. איני יכול לאשש זאת, אך דומני שזוהי רטוריקה ציבורית, ואילו בדיונים פנימיים הוא קשוב הרבה יותר לפתרון בעיית הגיוס של מי שאיננו משתלב בכל מאודו בלימוד התורה.

שלא יתבלבל הקורא – הרב עובדיה מודע היטב להבדל שבינו לבין רבני ליטא. הוא רואה את שיטת הלימוד ואת דרכי הפסיקה של האשכנזים כמקולקלות מיסודן. בשעה שהרב עובדיה הספיד את הרב יעקב עדס, שהיה רבו בישיבת פורת יוסף, סיפר על שיטת הלימוד בישיבה:   

המנוח הדגול… לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות (פוניבז' ועוד) שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו "בטלן" שלמד "פסק" הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף.

גם ביחס לפסיקת ההלכה הוא העמיד עצמו תמיד אל מול הפוסקים האשכנזים. כשנבחר לתפקיד הראשון לציון הוא צוטט באומרו:

הרבנים הספרדים הם מבית הלל, מטים כלפי חסד ואין להם חומרות, הם הולכים בדרך המלך. ואילו רבנים אשכנזים הם מטים כלפי הגבורה, מבית שמאי שהיו מכבידים… הלוואי והיו האשכנזים בסדר כמונו.

שוויון הלומדים והעובדים

פעולתו של הרב עובדיה 'להחזיר עטרה ליושנה' כללה בסופו של דבר גם עיצוב מחודש, המושפע ישירות מהדגם הליטאי, של בן תורה מזרחי, האמון על לימוד התורה כתכלית האדם ומייצב את אורחות חייו על פי הספר. שרטוט המבנה החברתי על פי הרב עובדיה יגלה שלושה מעגלי התייחסות. במעגל הפנימי נמצאים "בני התורה" השוקדים על לימודם ובונים בתים בדגם של "חברת הלומדים". במעגל השני נמצאים בני המשפחות של אותם "בני תורה" (הורים, דודים וכו') המושפעים ו"מתחזקים" מהמעגל הראשון. מעגל זה מעמיס פעמים רבות על שכמו את עול האחזקה של הישיבות ושל לומדי התורה. במעגל השלישי נמצאים רבבות יהודים מסורתיים, שמרגישים קרובים למסורת אבותיהם ואמותיהם ומבקשים לגעת דרך המסורת בגעגוע. המסר של הרב עובדיה הוא חד משמעי: כל הכוחות צריכים להיות מופנים לחיזוק המעגל הפנימי שמחזיק בתורתו את כל העולם.  גאונותו של הרב עובדיה הייתה מאז ומעולם ביכולת לפנות אל כל המעגלים. הוא מכיר את השפה, יודע להתחשב ביהודים שאינם מהמעגל הפנימי ולסחוף אותם להזדהות עם המהפכה הספרדית שלו. אולם כל זה אינו מטשטש את חלומו לראות את בני התורה הספרדים גודשים את הישיבות וממלאים את הארץ בלימוד תורני.

בדיוק בנקודה זו נכנס הרב חיים אמסלם. הוא, כבן למשפחה יוצאת מרוקו, עם זהות עדתית עמוקה ומושרשת, לא הסכים למראה העיצוב המחודש של יהדות המזרח וצפון אפריקה. הדרישה שלו לראות את בני התורה כ"בני עלייה" מועטים, כשלצידם רוב של ציבור העמל לפרנסתו ולרווחת משפחתו, היא דרך חיים של כל הדורות שקדמו לו.

לטענתו של הרב אמסלם התפשטה בארץ התודעה שעל פיה עולם הפרנסה הוא רק "בדיעבד" ואילו האדם השלם והראוי מכונס בארבע אמותיה של תורה. רק מי שאינו שורד את עוצמת חיי הלימוד "נפלט" אל חיי המעשה הרדודים שבחוץ. כתגובה לכך נוצרה אצל חלקים בחברה שאינה שותפה ל"עולם התורה" תחושת ביקורת קשה ואפילו עוינות לכל אותם "בני עלייה". את המרחק הזה בין "חברת הלומדים" ו"חברת העובדים" מבקש הרב אמסלם לסגור ולבטל. הוא רואה את השנאה שגואה ביחס אל "בני התורה" ומבקש להציל הן את החברה היהודית והן את עולם התורה.

התודעה העצמית שלו היא של "החזרת עטרה ליושנה". הוא רואה את דברי הרב עובדיה ביחס למדיניות הפסיקה המזרחית ומבקש ליישם אותם כלשונם. במידה רבה אפשר לראות את ההנהגה הרבנית שלו כיישום אקטיבי של "חזון עובדיה". הוא תוקף את מדיניות הגיור של המנהיגות הליטאית ודורש להכיר בעולים החדשים שקשורים לעם היהודי בקשרי משפחה וזהות כ"זרע ישראל". את הפסיקה הזו הוא מבסס על מאות תשובות ועל כולן הוא מעמיד את מדיניות הגיור שקבע הרב עובדיה בהיותו רב ראשי. המנהיגות של ש"ס, בהיותה כפופה למרות המנהיגות הליטאית, מבקשת לטשטש את העמדה הזו של הרב עובדיה. אנשיה ניסו במשך זמן רב למנוע מהרב אמסלם להציג את ספרו "זרע ישראל" לפני הרב עובדיה. הם ידעו שידם על התחתונה בהוראת התורה. כך גם בנושאים אחרים שבהם הרב אמסלם מבטא עמדות של מנהיגות הלכתית המושתתת על פסקי רבותיו, הרב עובדיה והרב מזוז, ובטוח שהוא "קצין המבצעים" של תנועת "החזרת עטרה ליושנה".

מאבק מן החוץ

עד לשבוע האחרון לא ויתר הרב אמסלם על סביבתו הטבעית – לא על בית המדרש של הרב מאיר מזוז מישיבת "כסא רחמים" בבני ברק ולא על המגורים ברחוב הקבלן, מעוזו של הרב עובדיה. הוא ניסה לנהל מתוך הבית פנימה מאבק חסר תקדים וללא פשרות. הוא התעקש להעמיד את מסורת יהודי צפון אפריקה והמזרח במקומה הראוי בחברה הישראלית. נדמה לי שמה שהעלה את חמתה של מועצת חכמי התורה ובראשה הרב עובדיה היה השמועה ששמעו ולפיה הרב אמסלם לא מכיר בחשיבותם של "בני התורה". העמדה שלו קרובה ביותר לעמדת "תורה ועבודה" ואינה עולה בקנה אחד עם הדגם של "חברת הלומדים", שאותה מטפח גם הרב עובדיה. טענתו של הרב אמסלם היא שזוהי המסורתיות הספרדית הקלאסית, המשוחררת ממחלותיה של האורתודוקסיה האשכנזית, ובשורתו היא שחרור מעול השלטון הרוחני של המנהיגות החרדית הליטאית ועיצוב דמות יהודי גאה במסורתו, כל אחד לפי מדרגתו וכוחותיו.

כעת הוא צריך לחפש את ביתו הרוחני שממנו ישמיע את בשורתו. את הבית ברחוב הקבלן הוא כבר איבד. גם את חסותו של הרב מזוז בבני ברק. עכשיו נותר האיש האמיץ הזה עם תורתו ועם אמונתו על פרשת דרכים. יצליח ה' דרכו.

הרב ד"ר בנימין לאו מכהן כרב קהילת הרמב"ן ועומד בראש המרכז ליהדות וחברה בבית מורשה בירושלים. מחבר הספר 'ממרן עד מרן' – על מנהיגותו של הרב עובדיה יוסף