חידוש פניה של היהדות / אריאל פיקאר

 

בקרב הציונות הדתית מתלהבים מעמדתו של הרב אמסלם, כאילו בכך ניתן אישור 'מגבוה' לשילוב ערכי דת ומודרנה. עליה להבין היטב את המתח המבנה את קיומה ולהמשיך להתמודד

 

פרשת הרב אמסלם וההתנפלות האוהבת של הציונות הדתית על האיש מעלה כמה הרהורים. האם אנחנו מתלהבים מעמדותיו? מדעותיו? הרי אין בהן כל חידוש! אלו הן עמדותינו שלנו מאז ומקדם. אז מה פשר ההתרגשות? אנחנו נרגשים כי הרב אמסלם, החרדי, חושב כמונו! אנחנו מאושרים כי קיבלנו גושפנקא לנכונות עמדותינו ממי ש"באמת" מייצג את התורה והמסורת. כדאי לנסות ולהבין את התחושה הזו מפני שהיא מייצגת תסביך נחיתות לא פתור בציונות הדתית. הציונות הכללית היא תנועה מודרנית אשר ביקשה להפנים את מושגי היסוד של הלאומיות המודרנית לתוך התודעה היהודית. המוטיבים המודרניסטיים המרכזיים בציונות באים לידי ביטוי בלקיחת האחריות האנושית ובריבונותם של האדם והעם. זאת בשונה מן התפיסה המסורתית המצפה למשיח גואל הנשלח מריבונו של עולם. הציונות היא תנועה דמוקרטית מיסודה ובכך היא מפנימה את ערכי השוויון והחירות בצורתם המודרנית. הציונות היא תנועה חילונית בבסיסה וגם זה מאפיין של המודרניות. הציונות הדתית הפנימה רבים מן הערכים המודרניים הללו, אך ניסתה, ואף הצליחה במידה רבה, להעניק להם משמעות דתית ולמצוא לרבים מהם ביסוס בתוך המסורת היהודית. כך, למשל, הוצפו מקורות הלכתיים התומכים במאמץ האנושי לגאולת ישראל ונדחו המקורות הנוגדים את העמדה הציונית כסוגיית האיסור "שלא יעלו בחומה". מצוות יישוב ארץ ישראל קודמה בסולם הערכים ההלכתי כבסוגיית השמיטה והיתר המכירה, ואף הערכים הדמוקרטיים של מבנה השלטון, זכות הבחירה לנשים ומעמדם האזרחי של לא יהודים הופנמו לתוך המערכת ההלכתית על ידי פוסקי ההלכה הבכירים של הציונות הדתית. זוהי עבודה פרשנית רחבה ומעמיקה שהצליחה כל כך עד שהיום בני הציונות הדתית בטוחים לגמרי שערכים אלו ניתנו למשה בסיני. גם תופעת החרדיות הלאומית היא, באופן פרדוקסלי, תוצר של הפנמה זו. בניה של תנועה חדשה זו הם מתנגדים חריפים למודרניות במכלול של נושאים – השכלה כללית ויחס לתרבות כללית, שוויון ערך האדם, דמוקרטיה בממדי העומק שלה הקשורים בחירות ואוטונומיה של הפרט ועוד. בנושאים אלו הם קיבלו את העמדה החרדית הנאבקת במודרניות, אך בשונה מן החרדים הם הפנימו את התודעה הלאומית או ליתר דיוק הלאומנית, שהיא מודרנית להפליא, ושמתפרשת על ידם כאחד מיסודות האמונה היהודית – ללא כל מודעות לכך שמדובר בחידוש מודרניסטי הדומה למדי ללאומנות האירופית שהחלה במאה ה-19. לעומתם, עומדים בני הציונות הדתית המרכזית נבוכים. האם המודרניות המאפיינת את חיי היום-יום של בניה ובנותיה היא חלק מזהותה הדתית או שמא היא פרי באושים של הפשרנות המזרוחניקית של אבותיה ואמותיה? האם ההתמסרות של בני הציונות הדתית להשכלה כללית, ללימודים אקדמיים ואף לתרבות ואמנות מערביות היא הליכה אחר עגל הזהב (כפי שטוענים החרד"לים), או שמא היא שילוב מופלא ומורכב שיצרה הציונות הדתית בין מודרניות למסורת, שילוב שאינו מתמצה רק בהכרת חשיבותו ובשותפות במהלך הלאומי המדיני, אלא מתבטא בשילוב ערכים מודרניים אחרים בתוך הקיום הדתי? והנה בא הרב אמסלם ומאשר לנו שערכי הליבה המודרניים תואמים את התפיסה הדתית המקורית, אמנם זו הספרדית, אך היא בוודאי מספיקה גם לציונים דתיים אשכנזים כדי לשוב ולהרגיש אותנטיים בדתיותם ולא מתוחים ואולי אף קרועים בין דת למודרנה. אשרי חלקו של הרב אמסלם המניף את דגל המרד הקדוש. הוא מבין היום מה שאבות הציונות הדתית הבינו מזמן, וחלק מבניהם החלו לשכוח. הלוואי שחרדים רבים ילכו בעקבותיו. אך אולי כדאי שהציונות הדתית תחדל מן הצורך הזה לאישור מ"גבוה" לדרכה. על הציונות הדתית להבין היטב את המתח המבנה את קיומה. החרד"ליות הכריעה לכיוון אחד ואיבדה את האיזון, והתהליך הזה ילך ויחריף מפני שהמודרניות ממשיכה להציב אתגרים חדשים. הציונות הדתית במיטבה היא תנועה החיה בתוך האתגרים הללו מתוך מודעות שמדובר בחידוש וביצירה, ומתוך מודעות לסכנות בבחירה בדרך הקשה והסבוכה הזו. הציונות הדתית מבינה שלהתנגדות הגורפת למודרנה ולערכיה, כפי שנוקטים החרדים ובמידה רבה גם החרד"לים, יש גם כן מחירים כבדים. ההתנגדות הופכת להיות אובססיה ומדרון חלקלק. החרדות מפני הדמון של המודרניות שואבות את מיטב האנרגיה הרוחנית וגורמות לניוון ולקיפאון. יהדות של חרדה ושמרנות אינה בשורה לקיום היהודי. זאת ועוד, חוסר ההשתלבות בעולם מודרני גובה מחיר של ניתוק מכלל החברה הישראלית ומחלקים רבים של החברה האנושית והופך את היהדות לדת מנותקת וסגורה. מה שנדרש אפוא הוא בראש ובראשונה הכרה בתרומתה של המודרניות לקיום היהודי. הכרה בכך שציונות דתית אינה החזרת עטרה ליושנה אלא חידוש פניה של היהדות. חידוש שהצליח במידה רבה לשלב בין עבר והווה, בין מסורת למודרנה; שהצליח לגבש מנגנוני פרשנות יצירתיים שעיצבו תורה רעיונית ואורחות חיים שלא היו בעבר, מבלי ליצור שבר וניכור מן המסורת היהודית. אך לא די בכך, הכרה זו צריכה להמשיך ולהניע תהליכי שילוב וחידוש בימינו. כוחות חזקים בתוך המחנה מבקשים לסגת ולהסתגר שוב בד' אמות מצומצמות, והרוב הדומם חש נחיתות למול העוצמה הרוחנית החד-ממדית הזו, ואינו מגיב. אתגרי העבר מפנים את מקומם לאתגרים חדשים שמציבה הפוסט-מודרניות על תצורותיה השונות והמשונות. אל לה לציונות הדתית להתקפד ולסגת, עליה להמשיך בתהליכי הבירור, השילוב והחידוש, מתוך פתיחות ומתוך דיאלוג מתמיד עם התרבויות שמסביב.

 ד"ר אריאל פיקאר הוא חוקר בכיר במכון הרטמן, המנהל החינוכי של תוכנית בארי במכון, שימש בעבר כרב הקיבוץ שלוחות ובמעלה גלבוע. מחבר הספר 'משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות: חקר הלכה וביקורת תרבות'

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698, להחזיר עטרה למקורה - על החרדיות הספרדית ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. למה חיים אמסלם נחשב סמכות פתאום?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: