בניגוד למושג 'דעת תורה' האשכנזי, המייחס לרב יכולות על-אנושיות, התקיימה בעולם המזרחי דמות של רב אנושי. דמותו של הרב עובדיה מקבלת את כוחה ממושג הכוח האשכנזי, מה שמשפיע גם על היחס לציונות, להשכלה ולעבודה

במחלוקת בין ראשי ש"ס לבין הרב חיים אמסלם, כל צד מציג את עצמו כממשיך האותנטי של הזרם המרכזי של היהדות הספרדית-מזרחית. ראשי ש"ס טוענים שהשקפות העולם ואורחות החיים של הציבור החרדי עולים בקנה אחד עם המסורת היהודית המזרחית, בהסתייגות זאת: כאשר יש מחלוקת הלכתית בין 'מרן' רבי יוסף קארו לבין רבנים אחרים, יש לפסוק כמרן. לעומתם טוען הרב אמסלם שקיים פער ניכר ומהותי בין החרדיות הישראלית-אשכנזית לדרכם של גדולי התורה הספרדים-מזרחים.

מחלוקת זאת מהווה הזדמנות להשוות באופן מסודר בין מאפייני השקפת העולם ה'רשמית' של המנהיגות החרדית-אשכנזית בישראל לבין השקפת העולם של גדולי חכמי ישראל אשר חיו ופעלו בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה במאתיים השנים האחרונות. אציג מאפיינים אלו על שלושה צירים: א. תפיסת הסמכות. ב. טיב החיים הראויים והחיוביים בעבור הגבר היהודי על פי התורה. ג. היחס לעולם החיצוני שמקורותיו אינם תורניים.

מפאת קוצר היריעה, אעשה שימוש בהפשטה כוללת שמתעלמת לצורך הדיון משינויי גוונים הקיימים כמובן בקרב כל אחת מן הקבוצות הנדונות.

דעת הרב כדעת עליון

תפיסת הסמכות מושתתת על עקרון על המכונה "דעת תורה" ו"אמונת חכמים", שהוא עצמו – למיטב הבנתי – גלגול של עיקרון האדמו"ר. האדמו"ר, עקב זיקתו המיוחדת לעולמות העליונים, קובע בכל העניינים עבור חסידיו. זאת בלא קשר ישיר למידת למדנותו, ומה שחשוב יותר: בלא צורך לעגן את קביעותיו בראיות מן המקורות. עיקרון זה חדר, משך המאה העשרים, למגזר הליטאי, והולבש על דמויות של למדנים גדולים.

בעלי מוסר כגון הרב אליהו דסלר ואחרים טיפחו את הרעיון כי 'גדולי הדור' הם אמנם תלמידי חכמים עצומים, אולם מצויה בהם סגולה שהיא מעל ומעבר לכך. בזכות למדנותם נוצר סינכרון בין דעת הרב לבין דעת עליון, ולכן יש להם תובנות על-רציונליות בכל הקשור לחיים היהודיים העכשוויים. סגולה זאת היא המכונה "דעת תורה". כפועל יוצא מכך יש לעמוד בשלושה קריטריונים:

א) לציית לדבריהם ללא קשר למידה שבה הם נראים סבירים.

ב) אין לחלוק עליהם במשא ומתן של תורה, שכן תבונתם מרושתת על תדר העולמות העליונים ולכן כל ביקורת רציונלית הנובעת מלמדנות 'גרידא' אינה במקום. אדרבה: ביקורת על 'דעת תורה' כמוה כביטוי של מרד קיצוני בסמכות התורה.

ג) החינוך לציות ל'דעת תורה', תוך הפנמת ההכרה בערך של "אמונת חכמים", הוא עקרון על בחינוך החרדי ובאידיאולוגיה החרדית.

 החיים הראויים והחיוביים על פי התורה, לפי הגישה החרדית, הם חיים שבהם כל גבר יהודי עוסק כל ימיו בלימוד תורה שבעל-פה "לשמה", היינו לא לשם השגת תוצאה כלשהי בעולם האמפירי. אידיאל זה מתגשם במיטבו במסגרת כוללת ומעין-מנזרית של ישיבה גבוהה בנוסח ישיבת וולוז'ין, ובעבור גברים נשואים – במסגרת "כולל".  החיים במסגרות בועתיות מעין אלו נתפסים כאידיאל המאפשר התגוננות מפני השפעות חיצוניות וכן קיום של המצוות בצורה הנתפסת כטהורה וכנעלה יותר – היינו, כמחמירה יותר.

בעבר, אילוצים כלכליים מנעו מגברים רבים להשתייך לחברת הלומדים: אם יעסוק כל זמנו בתורה, מי יפרנס את אשתו וילדיו? והנה במדינת ישראל נמצא פתרון לשאלה זאת: הנשים הצעירות, ש'כמובן' אינן אמורות לעסוק בתורה, מתחנכות במסגרות כגון 'בית יעקב' לקבל על עצמן מרצון את תפקיד המפרנסת העיקרית של המשפחה. היא  היוצאת לעבוד על מנת שבעלה יוכל לעסוק בתורה לשמה, והיא עשויה אף לרכוש השכלה כללית במידה הנדרשת לעבודה כזאת.

העולם מול התורה

היחס לעולם החיצוני המאפיין את האידיאל החרדי הוא יחס של שלילה. עולם זה מוצג כאנטי-תזה לעולם התורה והמצוות; דפוסי החיים של הגויים מגלמים חומרנות ויצריות המנוגדות לקיום אורח חיים שיש בו קדושה. במישור האינטלקטואלי, עולם הגויים נתפס כמציג חלופות שקריות לתורה וליהדות, ועיסוק ביצירה ובתרבות הלא-יהודיות עלול לעוות את דרכי החשיבה והעיון של היהודי גם בהבנת התורה עצמה. מבחינה זאת אין עולם ניטרלי או אוניברסלי המשותף ליהודים ולכלל בני האדם; מה שאיננו יהודי הוא נכרי, גויי או אלילי. לכן אין כל צידוק מהותי לכך שילדים, נערים או גברים ישלבו השכלה כללית והשכלה תורנית. עיסוק בלימודים כלליים מסוכן כעיקרון, ואם ניתן לעתים להצדיקו אין זה אלא למטרות פונקציונליות, ובמידה המזערית הנחוצה להשגת התועלת המבוקשת.

העיקרון של שלילת מגע עם העולם ה"חיצוני" מוחל גם על מעגלי התרבות והחיים של אותם יהודים שבמקום להגשים חיי תורה מאמצים את דרכי הגויים. הציונות נתפסת כביטוי מובהק של אימוץ דרכי הגויים תוך העמדת הלאומיות במקום התורה כבסיס הקיום היהודי; על כן מעגלי התרבות והחיים הנושאים אופי ציוני מאופיינים גם הם כשליליים וכמאיימים ויש להתרחק מהם.

ההתרחקות מן העולם הנכרי, ובכלל זה עולמם של יהודים הנוהגים כנכרים, מתגשמת בצורה הטובה ביותר על ידי התבדלות בשכונת מגורים, בלבוש, בבתי כנסת ובחיי החברה. שיתוף פעולה עם לא-חרדים הוא סוג של "דיעבד", ויש להעמידו על המידה המזערית ההכרחית. בהתאם, קיים יחס של ניכור עקרוני למסגרת הפוליטית-המדינית הישראלית, והזיקה אליה אמורה להיות אינסטרומנטלית גרידא.

לא חברה לומדת

על פי גישה חכמי התפוצה הספרדית-מזרחית, סמכות הרב, וגדולי הרבנים בכלל זה, מקורה בראש ובראשונה בידע העומד לרשותו; אין זו סמכות כריזמטית. לפיכך עמדות הרב נשענות על צידוק וביסוס רציונלי-למדני, וניתנות עקרונית לביקורת מצד מי שאמון על עיון למדני בתורה. יכולות כריזמטיות יוחסו לעתים לרבנים שעיסוקם בממד המיסטי-הקבלי, אך רבנים אלו לא נחשבו בשל כך בעלי סמכות בהלכה.

החיים הראויים על פי התורה מצריכים מציאת איזון נכון בין עיסוק בתורה לבין עיסוק בפרנסה. אידיאל זה חל גם על מי שהוא חכם גדול. חכמים בעלי שיעור קומה עשויים אמנם להתפרנס גם מעיסוק במקצוע תורני, כגון רב עיר או דיין, אך במקרה שכזה הודגש שאינם מקבלים תשלום עבור לימוד התורה, אלא עבור השירות הישיר שלהם עבור בני הקהילה. המסגרת הבסיסית של עיסוק בתורה לא הייתה ישיבה גבוהה מסוגרת בנוסח וולוז'ין אלא ישיבה קהילתית או "מדרש", שבו יושבים כמה חכמים ועוסקים בתורה ועִמם כמה תלמידים צעירים יותר.

מובן אפוא כי אידיאל "החברה הלומדת" לא התקיים אצל יהודי ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. עול פרנסת המשפחה היה מוטל בראש ובראשונה על האיש. האישה נחשבה אחראית לחיי הבית, בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה", ורק בלית בררה הייתה אמורה לעבוד מחוץ לבית.

אידיאל השילוב בין העיסוק בתורה ובין העיסוק בענייני העולם הזה, שבו הדמות האידיאלית היא דמותו של הרב המעורה בחיי הציבור, עולה בקנה אחד עם הערכה חיובית לגישה הלכתית המציבה רף שגובהו סביר ואפשרי לכל אדם – להבדיל מ'עולם החומרות'. עיקרון מדריך בתפיסת עולם זאת הוא אפוא "כוחא דהיתרא עדיף" ו"כל המחמיר […] לעצמו [=ולא לציבור] יחמיר". בהתאם, לא התפתחה גישה של "חדש אסור מן התורה", וחכמים מרכזיים דגלו ברעיון שהפסיקה ההלכתית צריכה להשתנות כאשר נסיבות החיים משתנות.

היחס לעולם החיצוני לא היה שלילי כעיקרון; בעולם הלא-יהודי יש הן צדדים חיוביים והן צדדים שליליים. שילוב לימודים כלליים בתוכנית הלימודים של ילדי הקהילה נחשב ראוי 'לכתחילה' בעיני חכמים ספרדים-מזרחים בכירים בני הדורות האחרונים. בעקבות גדולי חכמי הספרדים בימי הביניים רווחה תפיסה עקרונית שלפיה קיים עולם של חכמה וידע אוניברסליים בעלי ערך, שאינם עומדים בסתירה לתורה והעשויים אף להעשירה. לפיכך, הדמות האידיאלית של חכם תורני – שאמנם לא התגשמה לעתים קרובות – היא דמותו של מי שמשלב ידע תורני עם ידע אוניברסלי.

יחס החכמים כלפי הציונות הפוליטית בנוסח הרצל היה חיובי, אף שהם הכירו בכך שרבים מן הציונים אינם שומרי תורה ומצוות. החכמים לא טיפחו אידיאל של התבדלות מיהודים שאינם מקפידים על שמירת ההלכה. אדרבה: כלל היהודים הדרים בעיר אחת או בשכונה אחת נחשבו כבני הקהילה, וחכמים בכירים השקיעו מאמץ ניכר להימנע מהדרה של הממעטים בשמירת מצוות.

ומה עם ש"ס?

תפיסת הסמכות בש"ס מושתתת על ייחוס סמכות הלכתית וחוץ-הלכתית מוחלטת לאדם אחד, הלא הוא הרב עובדיה יוסף, וכל ביקורת על עמדותיו ועל החלטותיו של הרב בתחום כלשהו נחשבת פסולה לגמרי. הסמכות המיוחסת לרב עובדיה היא בעלת מאפיינים כריזמטיים מובהקים. גם ברמה המוסדית אימצה ש"ס את מבנה הסמכות האופייני לאגודת ישראל החרדית והציבה מול "מועצת גדולי התורה" את "מועצת חכמי התורה". בהתאם, כמו במפלגות חרדיות-אשכנזיות, אין אפילו ניסיון להציג את מוסדות המפלגה-התנועה כדמוקרטיים: אין תעודות חבר במפלגה ואין בחירות פנימיות, וכל המינויים נעשים על פי החלטת מועצת חכמי התורה, היינו על פי הכרעת הרב עובדיה.

החיים הראויים על פי התורה הם חיים שבהם הגבר היהודי מקדיש את מלוא זמנו ללימוד תורה, בלא לעסוק בתעסוקה אחרת. לפיכך ש"ס פועלת להשגת תקציבים נאותים למימון עיסוקם בתורה של "בני תורה" ספרדים-מזרחים המגשימים אורח חיים ראוי זה, ונאבקת ביחסו המפלה של "עולם התורה" החרדי-האשכנזי. מוסדות החינוך של ש"ס לילדים ונוער מחנכים לאידיאל של חיים במסגרת "חברת הלומדים" המזרחית. בהתאמה, במוסדות החינוך של ש"ס לנערות מחנכים לקבלת עול פרנסת המשפחה על כתפי האישה, על מנת לאפשר לבעל לעסוק בתורה. יציאת גבר לעבודה אמורה להיעשות רק בלית ברירה.

היחס לעולם החיצוני מורכב. ללימודי "חול" יש לכל היותר צידוק אינסטרומנטלי גרידא. באותם בתי ספר של ש"ס שבהם משולבים לימודים כלליים בתוכנית הלימודים נחשב הדבר לא כערך אלא כצורך – אם משום שההורים לא ישלחו את בניהם למוסדות שבהם אין לימודים כלליים ואם על מנת לאפשר לבוגרים שלא ייקלטו בחברת הלומדים להתפרנס. הדמות האידיאלית של חכם תורני היא דמותו של האיש השקוע רובו ככולו בידע תורני ואינו מערב את תורתו עם ידע אוניברסלי. 

היחס כלפי התנועה הציונות ההיסטורית הוא ביקורתי-שלילי, תוך הדגשת העובדה שרבים מן הציונים, ובפרט מנהיגי התנועה, לא היו שומרי תורה ומצוות. היחס העקרוני של רבני ש"ס לסמלים ולטקסים של מדינת ישראל (דגל, המנון, עמידת דום בצפירה ביום הזיכרון, חגיגת יום העצמאות) נע בין אדישות לבין שלילה.

אולם בשונה מן המצב אצל החרדים הליטאים, היחס השלילי ליסודות המערביים-הליברליים של הציונות ומדינת ישראל אינו מוחל על כלל הציבור היהודי שאינו חרדי. ברובד העקרוני נשמרת בש"ס הגישה הספרדית הקדם-חרדית הנמנעת מהתבדלות מיהודים שאינם מקפידים על שמירת ההלכה, ואין הדרה של יהודים כאלה מחיי הקהילה. עם זאת יש לציין כי דברים אלו אמורים בפרט כלפי יהודים ממוצא ספרדי, אשר ריחוקם ממצוות שבין אדם למקום אינו נתפס כבעל פן אידיאולוגי. כלפי יהודים שעמדותיהם נתפסות כמבטאות עמדות לא-דתיות עקרוניות, ובפרט כלפי חילונים "שמאלנים" – הנתפסים כאשכנזים ברובם – נשמעות התבטאויות קשות.

לאור האמור, אין מנוס מן ההכרה שבמחלוקת שעִמה פתחנו, עמדתו של הרב אמסלם קרובה הרבה יותר לאמת ההיסטורית של חכמי ספרד והמזרח מאשר לזו של חכמי ש"ס. הטיפוס האידיאלי המטופח על ידי המגזר התורני בש"ס רחוק מן הטיפוס האידיאלי הספרדי-מזרחי וקרוב מאוד לטיפוס האידיאלי החרדי. האם יש סיכוי ש'יחיו העצמות האלה' של הטיפוס האידיאלי הספרדי המקורי? תשובה חיובית לשאלה זאת תהיה בבחינת בשורה מרנינה לא רק למי שאבותיו ספרדים, אלא לכל יהודי ויהודייה החפצים בעתיד מאיר לתורת ישראל.

 פרופ' צבי זוהר מלמד בפקולטה למשפטים ובפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן, והוא עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים. הוא מתמחה בחקר היצירה ההלכתית והתורנית של חכמי ישראל שחיו ופעלו בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה במאתיים השנים האחרונות