מאז הימים הלא רחוקים שבהם התרכזו בישיבות בלמדנות הלכתית הלך והתרחב לימוד האגדה הישיבתי. בישיבת ההסדר בנתיבות ייחדו לכך יום עיון וכתב עת חדש

אסופות: ביטאון לענייני אגדה ומדרש ,עורך: שמעון ישראלי. ישיבת "אהבת ישראל" נתיבות, גיליון א, תשע"א, 187 עמ'

זה שנים שמשכו את תשומת לבי דבריו של המהרש"א (המאה הט"ז-י"ז) בהקדמתו לחיבורו "חידושי הלכות" על הש"ס. המהרש"א, שדבריו נדפסו בסוף מסכתות הש"ס כבר לפני כמה וכמה דורות, והם מוכרים ללומדים בהבחנתם החדה בין "חידושי הלכות" ל"חידושי אגדות", בין הסוגיה הלמדנית לבין האגדתא, העיד על עצמו שהתחרט על חלוקה זו; כך כתב:

ובאמת הנני רואה עתה מחכמי התלמוד שעשו חבור אחד מהלכות ואגדות, כי תורה אחת היא לנו בפירושה של התורה תורת משה, וכמה וכמה דרכי מוסר וחכמה והוראות על פי תורת משה אשר יוצאים לנו מתוך דבריהם מאגדות. ועל כן תהיתי על הראשונות שחלקתי חבור הזה לשני חלקים, דהיינו חלק אחד מחדושי אגדות, שמן הראוי שלא להפרידן אך לחברן אשה אל אחותה. אבל לי לא היה אפשר בחזרה לחברו שוב חבור אחד מפני הטורח.

בהמשך מבקש המהרש"א מן הלומדים שיעיינו בשני חיבוריו כי "במקום שזה סותם זה מגלה, זה סוגר וזה פותח, ויהיו שניהם תמים יחדו". לא ברור מה גרם למהרש"א לשנות את דעתו, אך בוודאי הוא לא חפץ לראות לומדים המתרכזים רק בלמדנות ההלכתית או רק בדברי אגדה.      

בעשורים האחרונים התעוררו הלימוד והעיסוק באגדה. התעוררות זו החלה אמנם בעולם האקדמי, אך דא עקא שגם שם קיימת הפרדה, וחוקרי אגדה בדרך כלל מוצאים את מקומם בחוג לספרות ולא בחוג לתלמוד. אט אט ההשפעה חדרה גם למחוזות ישיבתיים. אני זוכר את פרופ' יונה פרנקל מלמד שיעורים באגדה לפני כעשרים שנה בישיבת מעלה אדומים, ישיבה שנודעת בלמדנותה. היום, כמדומה, בכל כתבי העת של ישיבות ההסדר מוקדש מדור לתחום המדרש והאגדה.

ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות לא הסתפקה במדור בתוך ביטאון אלא ייסדה ביטאון שכל כולו עוסק במדרש ובאגדה. המאמרים המובאים בקובץ הראשון מבוססים על דברים שנאמרו ביום עיון באגדה שנערך בבית המדרש של הישיבה בשנת תשס"ט. רובם המוחלט של המאמרים עוסק במסכת קידושין.

בחוברת שלושה שערים: האגדה שבהלכה, האגדה כצוהר לעולמם של חכמים ומקומה של האגדה בבית המדרש. הרב ד"ר אברהם וולפיש מעיין באגדה שבתוספתא קידושין פרק א; הרב ד"ר יוסף סלוטניק דן בשיח שבין הלכה לאגדה בסוגיית ייחוד; הרב עמית קולא עוסק בסדרי קדימויות בלימוד תורה; ד"ר מנחם כץ משווה בין הירושלמי לבבלי בהקשר לסיפור על אמו של רבי ישמעאל; והרב אוריאל עיטם מברר את עניין האומנות וצער הפרנסה בין שכר ועונש לבין מהפכות הנהגה א-להית.

בשער השלישי של החוברת צוטט בין היתר רב שיח שנערך באותו יום עיון שעסק במקומה של האגדה בבית המדרש. המנחה, הרב ד"ר עודד ישראלי, ר"מ בישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות, סיפר בדברי הפתיחה על העברת מועד השיעור באגדה משעה עשר וחצי בלילה לשעה שתים עשרה בצהרים. דומני שכל מי שגדל בישיבות הקלאסיות מבין את משמעות העובדה ששיעור באגדה תופס את מקומו ואת זמנו של השיעור בעיון.

הרב משה ליכטנשטיין, מראשי ישיבת הר עציון, הציג גישה למדנית קלאסית פחות או יותר. חשוב ללמוד אגדה אבל במשבצת המתאימה לה, אמר, בדיוק כמו בנושאים הלכתיים. "כשם שיש לי מתודולוגיה שמסכת בבא קמא נפרדת מנידה, כך יש לי מתודולוגיה שהאגדה מנותקת מההלכה". בעניין הביקורת על דרך לימוד הגמרא בישיבות, "שדורשים את המדרש" ולא מנסים לחקור אחר המתודות של המדרש, ההקשר ההיסטורי וכדומה, משיב הרב ליכטנשטיין: "אני מודה בפה מלא במדיניות הזאת… מה שחשוב באמת באגדות זה מה שניתן לעשות איתן… לדרוש ולהוציא מזה משמעות עבורנו, ואני מקווה, כמו בכל דבר, שיחד עם ההעמקה זה באמת יתיישב טוב מאוד בתוך הטקסט".

הרב ישראל סמט, רב הגרעין התורני בלוד וראש בית המדרש "אשכולות", ציין את ההבדל בין כלי הניתוח הלוגיים של לימוד ההלכה לבין כלי הניתוח הספרותיים של לימוד האגדה. לדברי הרב סמט, כאשר האגדה נלמדת בבת אחת עם ההלכה היא מגלה את עומק התוכן של ההלכה. אבל בראש ובראשונה האגדה נותנת את המרחב האנושי. "אם רצונך להכיר את האדם שאמר את ההלכה, ואת האדם שאליו מיועדת ההלכה, אם רצונך להכיר את כל המרחב האנושי שבו עוסקת ההלכה – לך ולמד אגדה". טענה מעניינת שטוען הרב סמט היא שגם בסוגיה הלכתית יש פנים של אגדה הבאות לידי ביטוי בבחירת המילים ובבחירת המקורות. "יש משמעות גנוזה במילים שהאמורא בחר להשתמש בהן… הטענה היא לא רק הלכתית".

הרב ד"ר יהודה ברנדס, ראש בית המדרש בבית מורשה בירושלים, הרחיב בעניין הצורך בכלים רבים ככל האפשר בלימוד הגמרא. "כל כלי לימוד שישנו, כל כלי שאפשר להיעזר בו על מנת ללמוד תורה והוא עוזר ומקדם את ההבנה שלנו, הוא כלי נחוץ, כולל כלים ספרותיים, כלים פרשניים וכלים היסטוריים". אבל, לדברי הרב ברנדס, צריך גם לדעת להשתמש בכלים באופן מתאים ולא לנסות "לפרק מנורה בעזרת מפתח שוודי". לשאלה מן הקהל על אודות הפחד משימוש ב"כלים שהם בעייתיים", השיב הרב ברנדס שהוא מבין אמנם את הפחד אבל מישהו צריך לעשות את זה, "להושיט את היד ולקטוף מהעץ, לא את הפירות האסורים אלא את הפירות המותרים, להביא אותם פנימה ולהשתמש בהם".

הדיונים עצמם מעניינים, אך בצידם שתי הערות קטנות. מעט אכזבה נגרמה לי מאופן הכתיב של שם כתב העת – אסופות – כפי שהוא מנוקד בשער החוברת: אֲסוּפוֹת. ברקע מצולם דף הגמרא ממסכת חגיגה (ג ע"ב) שבו נדרש הפסוק בספר קהלת (יב, יא) שבו מופיעה המילה "אסופות": "בעלי אסופות – "אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה וכו'". ובכן, שם החוברת הזכיר לי את ההלצה הידועה על הלמדנים המכירים את הפסוקים בתנ"ך רק לפי המופעים שלהם בש"ס. הכתיב הנכון של המילה הוא ב-פ' דגושה (ואם בוחרים לשמר את הכתיב המקראי כי אז יש גם לנקד את האות ס' בקובוץ). חבל מאד שכתב עת המעוניין להפיח רוח חדשה בעולם הישיבות נכשל בכישלון אחר, שיש הסבורים שכבר התגברנו עליו – לימוד התנ"ך.

אכזבה קלה נוספת הייתה לי מהדיון, הצדדי אמנם, במאמרו של אחד הכותבים בעניין זהותו של מחבר הפירוש הנקרא "תוספות ר"י הזקן" והמופיע על הדף במסכת קידושין. לדבריו, מדובר בפירושו של ר"י הזקן עם הוספות של אחד מתלמידיו. כבר במאה ה-19, לכל הפחות, ידעו שהפירוש הזה אינו של ר"י הזקן וסברו שהוא של אחד מתלמידיו. בכל אופן הדברים הללו אינם מקובלים זה זמן רב. לפני עשרות שנים כבר נקבע שם המחבר של הפירוש והוא ר' אברהם מן ההר, איש פרובנס בתקופת המאירי. נראה לי שהיה מקום לצפות מישיבה שיש בה ניחוחות אקדמיים מסוימים לדעת עובדה זו (מה גם שזיהוי זה מופיע בספרים ישיבתיים), במיוחד לאור העובדה שעסקו במשך שנה במסכת קידושין.

ונשוב על הראשונות – כל ניסיון לחדש דבר בעולמה של תורה מתוך ענווה ומתוך יראת שמים, כפי שמשתקף מכתב עת חדש זה, יש בו ברכה רבה. יש לקוות שהניסיון יצלח ויפיק פירות נאים.

carmiel@ybm.org.il