שש עשרה מלאו לנערים / יוסף ארגמן

סיפור גבורתו של הנער החיפאי אלעד ריבן בשריפה בכרמל מזכיר את סיפורו של מאיר זורע. על שני נערים שפעלו בכרמל במסירות ובהקרבה ועל שבעים השנים המפרידות ביניהם

 

האלוף מאיר זורע

מלי צנגוט, המורה של אלעד ריבן בן השש-עשרה בבית הספר הריאלי בחיפה, ערכה לאחרונה שיעור מקוון למאתיים תלמידי תיכון נפעמים מישובי האזור. היא דיברה על רוח ההתנדבות ועל מעשה הגבורה של התלמיד המוכשר, אשר נספה בשריפה הגדולה בכרמל בעת שניסה להציל את נוסעי אוטובוס הסוהרים. אלעד, בן יחיד להוריו, הפך מיד סמל להקרבה ולמסירות ערכית שלה כה מייחלת מדינת ישראל של היום.

לוותיקי חיפה – ותיקים מאוד – הזכיר המעשה של אלעד סיפור גבורה של נער חיפאי אחר, גם הוא בן שש-עשרה. אותו נער התנדב לפני שבעים שנה למשימה ביטחונית מסוכנת ביותר באותו אזור ממש, איזור מוכה אש של כנופיות ערביות. אותו נער, מאיר (זרו) זרודנסקי, שפעל בתפקיד שאיש בגילו לא עשה לפניו ואחריו, יצא מן המשימה בחיים. לימים הוכר כאלוף מאיר זורע, סגן הרמטכ"ל. הוא היה אחד האלופים המשפיעים ביותר בצה"ל במשך שלושה עשורים, ואף איבד את שני בניו בשתי מלחמות. בנו השלישי, גיורא זורע, היה מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי. זרו עצמו, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, נפטר ב-1995.

מיער לבסיס אימונים

הנה סיפור המעשה, שבמרכזו הקיבוץ השרוף בית-אורן וכל אזור "שוויצריה הקטנה". ניסיון התיישבות ראשון באזור המיוער והסבוך של שוויצריה הקטנה על הכרמל הדרומי היה עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הנקודה נקראה "יערות הכרמל". היום זהו שמו של מלון יוקרתי לטיפולי ספא. אלא שהמלון איננו יושב על הנקודה המקורית. הנקודה המקורית נמצאת על גבעה במחצית כביש בית אורן, מרחק תריסר קילומטרים מחיפה. כיום המקום נטוש. עם זאת, ניתן לראות בו מספר מבני בטון שנשארו מאז. במקום הזה מתרחש סיפור הגבורה המתמשך של מאיר זרודינסקי בן השש-עשרה.

יערות הכרמל הייתה במקורה ספק חווה חקלאית ספק משלט של שומרים. הללו שמרו על אדמות שנרכשו באזור על ידי חברות יהודיות. באזור הכרמל הדרומי היו אז שלושה עשר כפרים ערביים. הנקודה סבלה מהתנכלויות בלתי פוסקות. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) הותקפו גם שיירות האספקה אליה. בשיירה הראשונה נהרגו ארבעה מלווים. זמן קצר לאחר מכן הותקפה שיירה נוספת. אחד עשר מאנשיה נהרגו. כולם היו אנשי ארגון ההגנה מחיפה. בעקבות האירוע החליטו אנשי המקום לעזוב. מפקדת ההגנה בעיר, בראשות יעקב דורי (דוסטרובסקי) – לימים הרמטכ"ל הראשון – שהייתה אז אחת החזקות בארץ וגידלה לא מעט אלופים לצה"ל, החליטה להפוך את יערות הכרמל לבסיס אימונים קבוע.

זו לא הייתה החלטה קלה. באתוס היישובי הטרום מדינתי העובדה שיורים בדרך ליישוב – ואפילו הורגים – לא הייתה נימוק מספיק חזק כדי לפנותו. נוסף על כך, הצבא הבריטי והבולשת עקבו בעין בוחנת ועוינת אחר הניסיון של ארגון ההגנה להכשיר את הלוחמים שלו. אלא שהמקום התאים מאוד לקורסים רצופים ומתמשכים, ולו רק מעצם היותו מבודד מאוד בתוך חורש סבוך וטבעי, באזור שאין אליו גישה של ממש והוא רחוק מכל כביש ויישוב.

עד מהרה החלו להגיע למקום, בדרכים לא דרכים, חניכים מיישובי הצפון. תחילה השתתפו בקורסים שלוש מחלקות של צעירי חיפה וסביבותיה. החניכים, שהגיעו לאחר נטישת התושבים, מצאו במקום חורבן גדול. התברר כי ערביי הסביבה הקדימו אותם וזרעו הרס. לקח זמן עד שהמקום הוכשר מחדש. בשל בעיית הביטחון החליטה מפקדת ההגנה בחיפה כי פלוגה של אנשי הגנה נושאי נשק תשהה במקום באופן קבוע, תחזיק בו, תתאמן וגם תשלוט על הסביבה.

יש אישור מאמא

מחנה האימונים היה מחנה סגור. שיירת האספקה, מלווה באבטחה כבדה, הייתה מגיעה פעם בחודש. בשיירה הגיעו חניכים חדשים ומזון. בדרכה חזרה נסעו בה מסיימי הקורסים, יחד עם ציוד לתיקון. שערי המחנה היו ננעלים לאחר עזיבת השיירה ונפתחים רק חודש לאחר מכן, לכבוד השיירה החדשה.

צוות המדריכים שהה במקום באופן קבוע. היו שנשארו חודשים ארוכים בלא לראות בית ומשפחה. הניתוק היה קשה ביותר. לא היה רדיו, לא היה קשר אלחוטי, החשמל לא פעל והקשר היחיד עם העולם החיצון היה באמצעות איתות בפנס לעבר עתלית. המזון היה במשורה. את החסר מילאו בשפע הפירות והצמחים שצמחו באזור. האזור היה כה מבודד עד כי הידיעה על פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעה לנקודה באיחור של חודש.

כאשר הפך המקום למחנה אימונים, נוצרו קשיי פיקוד עליו. יש לזכור כי הערבים חזרו ותקפו את השיירות, כאשר אחד מן ההרוגים בתקיפות אלו היה משה בלט, מפקד משלט יערות הכרמל. מפקדת ההגנה בחיפה חיפשה אחר אדם מתאים, אלא שאחד כזה לא נמצא. הדרישה הייתה לאדם בעל תכונות פיקוד מיוחדות שיהיה מקובל על צוות המדריכים וגם על ההנהגה בחיפה. התפקיד הוצע למספר מועמדים, אך כולם היו בעלי משפחות. הם סירבו. רווקים מתאימים לא נמצאו.

בשלב הזה הציע משה (מישה) פלוטקין, ממפקדי ההגנה בעיר, כי הנער מאיר ( זרו) זרודינסקי בן השש-עשרה יקבל על עצמו את התפקיד. זרו, שהיה אז תלמיד בית הספר הריאלי, נולד בקישינב ב-1923 והגיע ארצה מרומניה בגיל שלוש. הוריו התיישבו בחיפה, אך שלא כהוריו של יעקב דורי, שהגיעו הרבה שנים קודם לכן מרוסיה, הם היו עניים מרודים. אביו היה עגלון שהקפיד לשלוח את בנו לבית הספר הריאלי החשוב בניהולו של ד"ר ארתור בירם הידוע.

ראשי ההגנה, שאיתם נועד מישה פלוטקין, היו ספקנים. זרו אמנם היה ידוע כנער חסון ואינטליגנטי וכבר הוכיח עצמו בביצועים מרשימים במשימות שאליהן התנדב, אלא שהיה ספק האם אנשי משלט יערות הכרמל – ובהם מדריכים ותיקים ומנוסים – יקבלו את מנהיגותו של נער כה צעיר. פלוטקין לא נואש. הוא פנה לד"ר בירם, שהיה גם יוזם החג"ם (חינוך גופני מורחב) שנחשב כראשיתו של הגדנ"ע, וביקש את עצתו. ד"ר בירם זימן את אביו של זרו, שכבר היה עובד דפוס, והציג לו את הצעת מפקדת ההגנה. האב נדהם. תחילה מצא נימוקים שונים כדי לשלול את המועמדות, אך לבסוף הסכים. "רק לניסיון", אמר.

קשה יותר היה לשכנע את אם הנער. זרו היה אהוב עליה במיוחד, ורק לאחר מתקפת שכנוע מקיפה  היא נכנעה. גם היא דיברה על תקופת ניסיון. בשלב זה נטש זרו את ספסל הלימודים בריאלי ויצא למקום הנידח, שהוגדר כחזית המסוכנת ביותר באזור חיפה. הוא הצליח בתפקידו "מעל המשוער", כפי שאמר אז אחד ממפקדי העיר חיפה. לבד ממחזורי המפקדים הרבים שעברו במחנה האימונים, העניק המשלט הקדומני "יערות הכרמל" ביטחון לאזור חיפה כולו, מול שלושה עשר הכפרים הערביים שנפרסו בין טירה לבין פורדיס, בשולי הרכס, בואכה זיכרון-יעקב.

הקיבוץ הפך לסליק

משלט יערות הכרמל יצר גב ביטחוני מיוחד לקיבוץ בית אורן שעלה למקומו החדש, שבו הוא יושב היום. בעוד אשר במשלט יערות הכרמל נערכו קורסי מפקדים ממושכים, קיבוץ בית אורן הפך למקום אימונים שוטפים לאנשי השורה של ההגנה בחיפה ובאזור. האימונים התקיימו בכל שבת והחיפאים התאמנו בהפעלת כל סוגי הנשק: אקדחים, רובים, רימונים ומקלעים.

 בבית אורן היו סליקים גדולים ומסודרים של כלי נשק. יעקב אלישיב, שהיה מפקד המקום, סיפר לימים כך:

היו לנו כמה עשרות רובים, למעלה מאלף אקדחים, כמה מאות רימונים ובשלב מאוחר יותר הגיעו גם כמה מאות 'סטנים'. הייתה גם מכונת ירייה מסוג 'שוורצלאוזה'. את הסליקים בנינו בהדרכת הסליקר הראשי של ההגנה בחיפה. הסליק הגדול הוקם מתחת לנגרייה.

בקרב הערבים החלו להישמע סיפורים דמיוניים על כמויות הנשק העצומות בקיבוץ. הם סיפרו שבית אורן הפכה להיות מבצר של ממש. בשל כך לא העזו ערביי הסביבה לתקוף את הקיבוץ ישירות וניסו לפגוע בשיירות. אלא ששיתוף פעולה מודיעיני של ההגנה עם הדרוזים מדליית אל כרמל ועוספיה סייע להתארגנות-נגד בזמן אמת. כך סוכלו ניסיונות להניח מוקשים בדרך לקיבוץ וכן ניסיונות לתקוף את השיירה שהייתה יוצאת מהקיבוץ ואליו, פעמיים-שלוש בשבוע.

ככל הידוע תפקד זרו כמפקד משך חודשים ארוכים, עד שהסתיימו "המאורעות" ונמצא לו מחליף ראוי. תפקידו הבא היה נוטר במשטרת קריית-חיים. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי, השתתף בקרבות הבריגדה היהודית בצפון איטליה מול חטיבת צנחנים גרמנית מובחרת וקיבל אות הצטיינות על שהוביל את חייליו מול אש תופת. את שירותו סיים בדרגת קפטן. הוא נמנה עם חבורת "הנוקמים" שחיסלה אחרי המלחמה קצינים נאצים ומשתפי פעולה שפגעו ביהודים.

במלחמת העצמאות היה זורע מפקד גדוד 62 בירושלים והשתתף בקרבות על הקסטל. בצה"ל בחר בתפקיד ראש מה"ד (מחלקת ההדרכה), מתוך נטייתו הטבעית עוד מימי היותו מפקד משלט ההדרכה ביערות הכרמל. הוא ביסס את מערכות ההדרכה של הצבא הצעיר, שננטש על ידי רבים ממפקדי הפלמ"ח הבכירים. אחר כך הניח את היסודות לבית הספר הצבאי לפיקוד ומטה (פו"ם), היה מפקד בית הספר לקצינים ולימים הפך למפקד גייסות השריון.  הוא פרש פעמיים מהצבא וחזר לקיבוצו בעקבות חילוקי דעות קשים עם הרמטכ"ל משה דיין. חברו לגדוד השני בצבא הבריטי, חיים לסקוב, שהתמנה לרמטכ"ל, החזיר אותו לצה"ל. זרו שוב ביקש להיות ראש מחלקת ההדרכה.

אלוף ההתפטרות

ב-1958 מונה להיות ראש אג"ם (מקביל לסגן רמטכ"ל), אך כעבור שנה נאלץ להתפטר מהתפקיד בעקבות "ליל הברווזים" – שידור מוטעה של סיסמאות לגיוס מילואים שעורר בהלה. אבל הצבא לא רצה לוותר עליו והוא התמנה לאלוף פיקוד הצפון. בתפקידו זה פיקד על פעולות ומבצעים רבים בגבול הסורי. הוא השתתף בפעילות הבט"ש בחלקות מריבה תוך גילוי אומץ לב אישי, ונחשב מפקד קפדן.

 אחרי פעולת נוקייב בגבול הסורי (1962) התפטר זרו עקב סכסוך עם הרמטכ"ל צבי צור. הוא שב לקיבוץ ולצד עבודה בשדה ובמסגרייה מילא שורה של תפקידי ניהול. במלחמת ששת הימים נפל בנו הטייס יונתן ברמת הגולן. שש שנים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נפל הבן השני יוחנן, שהיה קצין אג"ם של גדוד שריון ברמת הגולן.

אחרי המלחמה שב והתמנה לזמן מה – שוב על פי בקשתו – לראש מחלקת ההדרכה. אחר כך מילא שורה של תפקידים נוספים. רבין מינה אותו למבקר מערכת הביטחון. הוא היה חבר כנסת מטעם מפלגת ד"ש וחקר את פרשת קו 300. אלוף מאיר זורע נפטר בגיל 72 לאחר מחלה קשה קצרה.

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2011, ב-גיליון וארא תשע"א - 699 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אלו האנשים ואלו הימים שלא ישובו עוד.
    אלו האנשים שהמדינה קמה בזכותם, חייבת להם ומצדיעה לכבודם, אלו האנשים שידעו וחינכו ולימדו לתת ולא לבקש, לדרוש\לקחת, אלו האנשים שהמדינה ואזרחיה היו חשובים יותר מהכבוד האישי המפוקפק, אל האנשים שנתנו דוגמא אישית ולא זרקו אחריות על אחרים, אלו האנשים שלא הסיתו ולא זיהמו ולא טינפו ולא קיללו אלא חינכו לאחווה ולריעות ולביחד ולאחרי, אלו האנשים שלא התעשרו מהרצאות על ניצחונות צהל, אלו האנשים שלא לקחו תמלוגים על רכש נשק לצהל בחול, אלו האנשים שחינכו שלא מפקירים פצוע לדמם בשטח ולא משאירים חיל בשבי האויב, אלו האנשים שלא ריגלו ולא מכרו סמים וזכו בגאולה בשל חברות עם מי ומי, אלו אנשים שבקרות התקרית\הפשלה ידעו לעמוד זקופים ולומר אשמנו ולזוז הצידה, אלו האנשים שלא חיפשו סטוצים במטוסים, שלא קנו עבודות גמר ותעודות בכסף, שלא רדפו אחר הכבוד אלא הכבוד רדף אחריהם, שלא נזקקו לחוק לשון הרע, שלקחו אחריות והתפטרו ולא ברחו מועדות חקירה, אלו האנשים שנתנו כבוד למדינה ולאזרחיה והמדינה של פעם החזירה להם כבוד.
    יהיא זכרם ברוך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: